|
מוהרא"ש ז"ל אמר, שראוי לאדם לשמוח מאוד מאוד בשעה שזוכה לאכול מצה בימי פסח הקדושים, כי מצה היא מאכל עליון ונורא מאוד, והוא המאכל של מצוה היחידי שנשאר לנו ממאכלי התורה, כי אף על פי שיש מצוה לאכול בשבתות ובימים טובים ובשאר סעודות מצוה, אבל במצה, עצם אכילת מאכל המצה היא מצות עשה מדאורייתא, וכמו שכתוב (שמות יב): "בערב תאכלו מצות". ולפי הרבה פוסקים (ע' מעשה רב מהגר"א סי' קפ"ד, הובא במשנה ברורה סי' תע"ה סעיף קטן מ"ה), בכל כזית מצה שאוכלין בכל ימי הפסח, מקיימין מצות עשה, וכמו שכתוב (שמות י"ב) שבעת ימים מצות תאכלו. נמצא, שבכל לעיסה ולעיסה אוכלין אלקות ממש, ונתקיים בו (תהלים מ): "ותורתך בתוך מעי", שמצות התורה נכנסות בתוך מעיו ממש, ויש שממציאים כל מיני חומרות יתירות איך לאכול המצה בהידור רב כפי דעתם, ולפעמים גם נכנסים לסכנות מחמת זה, ולבסוף אין אוכלים כדרך אכילה, ובינתיים שוכחים שבשעה שאוכלים המצה, אוכלים אלוקות ממש, ובכל לעיסה ולעיסה נדבקים בו יתברך, ולכן במקום לחשוב מחשבות של חומרות יתירות, ולהסתפק אם כן יוצא או לא, יותר טוב לחשוב מהקדוש ברוך הוא בשעת אכילת מצה, ולשמוח שזוכה לקיים רצון ה', ובזה יצא ידי חובתו כראוי.
וסיפר מוהרא"ש ז"ל, שפעם תפס רביז"ל את המצה בפסח, ואמר: כשאוחזים מצה ביד אוחזים אלוקות ביד, "אז מ'האלט מצה אין דער האנד, האלט מען גאט אין דער האנד", כי אכילת מצה היא אחת מתרי"ג מצוות התורה, והמצוות הן כאחדות אחת עם השם יתברך (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ה'), נמצא, שבשעה שאוחזים את המצה, אוחזים אז כביכול את השם יתברך. ומספרים על הרה"ק מבארדיטשוב זי"ע, שהיה מנשק את המצות בפסח מרוב חביבותן, וכן מובא בשל"ה הקדוש (מסכת פסחים, מובא בבאר היטב אורח חיים סי' תע"ז סעיף קטן א') שראה בני עליה שהיו מנשקים המצה, עיין שם, ולכן צריכים לשמוח מאד מאד באכילת מצה במשך כל ימי פסח הקדושים, ולזכור שבאותה שעה הוא אוכל אלקות ממש, כביכול. ואמר מוהרא"ש ז"ל, שבשעת אכילת מצה ראוי לאדם לכוון שתיכנס בו אמונה קדושה וטהורה, ויזכה לאמונה ברורה ומזוככת בו יתברך, כי בזוהר הקדוש (פרשת בא מא ע"א) נקראות המצות – "מיכלא דמהימנותא" (מאכל של אמונה), נמצא, שבכל לעיסה לעיסה של מצה, נכנסת בו אמונה, כי מתחיל לשאול את עצמו, למה אני אוכל מצה עכשיו? הלא רק מפני שהקדוש ברוך הוא ציווה אותי… נמצא שבכל לעיסה נכנסת בו אמונה. וכן ראוי לכוון להמשיך לעצמו רפואה שלמה לכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, רפואת הנפש ורפואת הגוף, כי במקום אחר בזוהר הקדוש (פרשת תצוה קפג ע"ב) נקראות המצות "מיכלא דאסוותא" (מאכל של רפואה), ועל פי דברי רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' סי' ה'), מובן הענין בפשיטות, ששני דברים אלו הם דבר אחד ממש, כי כל הרפואות תלויות באמונה, ויש סובלי חלאים שסובלים רק מחמת נפילת האמונה, וכפי שאדם מזכך אמונתו בו יתברך, כן זוכה לרפואה שלימה בכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, נמצא, שאכילת מצה מזככת את האדם מבית ומבחוץ, כי זוכה לאמונה קדושה וטהורה, וגם לרפואת הנפש והגוף, ואשרי הזוכה לאכול מצה בכוונה זו, ולהמשיך על עצמו כל הסגולות היקרות הכלולות בה. ופעם ישבו כמה בחורים אצל שולחנו הטהור של מוהרא"ש ז"ל בחג הפסח, ואף על פי שהיו מצות ומאכלים טובים על שולחן בשפע, התביישו קצת לאכול, מחמת אימת רבם, וראה מוהרא"ש ז"ל שאינם אוכלים כראוי, וחיזק ועידד אותם, וענה ואמר להם: "איכלו, איכלו, ואל תתביישו, כל חתיכה של מצה היא אלוקות, ובכל חתיכה מקבלים אמונה ורפואה, ואין לכם להתבייש כלל", וסיפרו הבחורים, שאחר כך הרגישו כאילו המצה שלהם התהפכה לדבר רוחני, ולא היו אוכלים מאכל גשמי כלל, אשרי הזוכה לקיים מצות ה' בשמחה באמת. (שיחות מוהרא"ש חלק ט"ז) |
