בימי ספירת העומר, דיבר מוהרא"ש ז"ל מענייני דיומא ואמר: אנו נמצאים עכשיו בימי הספירה, אשר הם ימי אבל, כי מתאבלים בהם על תלמידי רבי עקיבא, שלא נהגו כבוד זה בזה ונפטרו. ולכן ימים אלו ימי תשובה גם-כן, שעלינו לשוב בהם בתשובה על העוון והפגם של תלמידי רבי עקיבא, ולתקנו. ממה נובע שאין אדם מכבד את חברו, שאדם מזלזל בזולתו? מפגם הברית, כשאדם פגום בברית, רחמנא לצלן, מוחו נעשה מבולבל, ונצטמצם ונתקטן, עד שנדמה לו כאילו אחר יכול לקחת את השייך לו וכו' ומקנא בו, ומביט עליו בעין רעה וכו'. אך ברגע שאדם קדוש וטהור, מוחו מיושב, והוא בגדלות המוחין, ואזי אינו מפחד מאף אחד, יודע בבירור, שאף אחד אינו יכול לקחת ממנו כלום. כמו שאומרים חכמינו הקדושים (יומא לח:): בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך, אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, ואין מלכות נוגעת במלכות חברתה אפילו כמלא נימא; אין כדבר הזה שאדם יכול ליטול ממנו משהו בלעדי השגחתו יתברך. ואם חושב שזולתו יכול ליטול ממנו, זה בא מפגם הדעת, שהוא פגם האמונה; כי המאמין האמיתי, יודע שהוא יתברך מנהיג את עולמו, ודבר גדול ודבר קטן אינו נעשה אלא בהשגחתו יתברך, שזה היה הלימוד של רבי חנינא בן דוסא, כמו שאומרים חכמינו הקדושים (חולין ז:): אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה; רבי חנינא בן דוסא הוא בעל מאמר זה, ולכן זכה לעשות ניסים רק על-ידי כוח האמונה שהייתה טבועה בו, לידע, אשר כל מה שקורה הכול נעשה ממנו יתברך, ואין דבר נעשה מעצמו.

	להרבות שלום בימי ספירת העומר

ואמר מוהרא"ש ז"ל, אדם הזוכה להכניס בעצמו את הדעת של הקדוש-ברוך-הוא, ומרגיל עצמו לדבר אליו יתברך, סימן שיש לו אמונה ברורה ומזוככת. אך אם אינו מדבר אליו יתברך, סימן שחסר לו באמונה. הנה אנו רואים שראובן מדבר עם שמעון ושמעון מדבר עם ראובן, ומשוחחים שעות על גבי שעות, וכשבא לדבר להקדוש-ברוך-הוא, אינו מסוגל כלל, מדוע? כי ראובן ושמעון רואים בעיני בשר ודם זה את זה, אבל את הבורא יתברך שמו, כביכול, אינם רואים, אזי ממילא אחר כמה דיבורים אליו יתברך – פוסקים והולכים. אבל אם אדם היה מתבונן היטב בבריאה, ורואה מכל דבר אלוקות, היה מדבר כל העת להקדוש-ברוך-הוא, ואשר אצלו יתברך יכולים לפעול הרבה יותר ממה שפועלים אצל בני אדם. וכדאיתא בירושלמי (ירושלמי ברכות ט, א): מידת בשר ודם יש לו פטרון, אם הטריח עליו ביותר, הוא אומר: אשכחת פטרון דקא מטרח לי, והקדוש-ברוך-הוא כל מה שאת מטריח עליו הוא מקבלך; מלך בשר ודם ספק אם יקבל אותך, ואם יקבל אותך ספק אם יעשה רצונך, אבל מלך מלכי המלכים הקדוש-ברוך-הוא אינו כך, תמיד יקבל אותך ותמיד יעשה רצונך; על-כן עלינו תמיד לבקש מהקדוש-ברוך-הוא כל צרכינו, חפצנו ורצוננו, ולבקש פעם אחת, פעמיים, שלוש וכו', ולא להתייאש מתפילה.

והבהיר מוהרא"ש ז"ל 

את דברי מוהרנ"ת ז"ל, שאמר על תפילה (לקוטי הלכות, נחלות, הלכה ד): ככל שאדם מרבה בתפילה, בונה לעצמו יותר כלים, אשר הם כלי קיבול לישועתו, כי אם יקבל ישועה בלי כלים, יכול להישבר לגמרי. והמשמעות בזה הינו, כשאדם רוצה לשתות מים מן הים הגדול, עליו לקחת כוס ולמלא בה מים מן הים, אולי טוב יותר שיקפוץ לים וישתה?! אין הדבר כן, כי אם קופץ לים, עומד הוא בסכנת טביעה, כי המים – אין להם סוף, והם צריכים צמצום – לקחת כלי לשתותם בו, ואם רוצה עוד לשתות, ייקח בכוס עוד וכו'. כמו-כן אנו צריכים לישועות רבות, אבל צריך כלי קיבול, הקדוש-ברוך-הוא אב הרחמן וטוב לכל, ורוצה לתת לנו, וכמו שאנו אומרים שלוש פעמים ביום (תהלים קמה, ט): " טוב הויה לכל ורחמיו על כל מעשיו", אך עלינו להיעשות כלי לקבל את כל השפע, אומר רבנו ז"ל (לקוטי-מוהר"ן חלק א', סימן לד): הכלי זה התפילה; היינו לדבר אל הקדוש-ברוך-הוא, ולבקש ממנו על צרכינו. ולכן כפי ריבוי ישועה שאדם צריך לה, כן עליו להכין ריבוי הכלים. כי הקדוש-ברוך-הוא אין סוף, והוא מחיה ומהוה ומקיים את כל הבריאה כולה, למה אין האדם קולט דבר זה, ואינו מדבר בזה, הלא הוא יתברך נמצא אצלו, בתוך תוכו, ומדוע יחפשו בשמים, וישכח שהשם יתברך נמצא פה, כי "מי הולך בי? הקדוש-ברוך-הוא. מי מנענע אותי? הקדוש-ברוך-הוא. מי מדבר בי? מי מסתכל בי? הקדוש-ברוך-הוא"! אלא האדם אינו מסוגל לקלוט זאת, כי אין לו כלי לקבל בו אור האין סוף ברוך הוא, והאור יותר גדול מהכלי, אשר אז נעשה שבירת הכלי. וכיצד בונים כלים? על-ידי אהבה ואחדות שיש בין יהודים; כי כל יהודי נברא לתכלית מסויימת, ואם הוא בר שכל ונעשה צינור להשם יתברך, ומגלה אותו יתברך בעולם – אשרי לו ואשרי חלקו, ונקרא צדיק; צדיק זה יסוד, יסוד זה צינור שדרכו עוברת האלוקות, וזו תכלית כל יהודי, שיהיה צינור, שדרכו יעבור אור הקדוש-ברוך-הוא, אך אם אינו זוכה, רחמנא לצלן, סותם את הצינור, מחשיך את האור, שובר את הכלים וגורם שיהיו רחמנא לצלן פירודים ומחלוקות והסתות בין אחד לשני וזה מביא לכל הבעיות.

והמשיך מוהרא"ש ז"ל ואמר, אשר זה היה חורבן תלמידי רבי עקיבא, תחת אשר יהיו תלמידי רבם, ויפרסמו לימודו – "ואהבת לרעך כמוך" – זה כלל גדול בתורה, שאחד יאהב ויעזור לשני, אזי אחד לא נהג כבוד בשני, ולבסוף נשברו ונפטרו, שאלו ימי האבל שאנו מתאבלים בימי הספירה, ועלינו לתקן פגם זה דייקא בימי הספירה. ולכן ימים אלו נקראים ימי תשובה, שעלינו לראות לכבד זה את זה. וכאמור, מדוע אין מכבדים זה את זה? מפני פגם הברית, שנתקלקל המוח והדעת על-ידי-זה, עד שנדמה לאדם כאילו האחר רוצה לקחת את השייך לו. אשר באמת אין דבר כזה, כי מה ששייך לך אף אחד אינו יכול לקחת, ומה שאינו שייך לך – לא יהיה לך אף פעם, ולכן אם נטלו ממך משהו, סימן שאינו שלך, ואם יש אצל מישהו דבר השייך לך, יגיע אליך בסופו של דבר, אם אדם מכניס ידיעות אלו בדעתו, אזי נשלמת דעתו.

והבהיר מוהרא"ש ז"ל הטעם, מדוע היו לרבי עקיבא עשרים וארבעה אלף תלמידים דייקא? אלא התנא רבי עקיבא בא לזה העולם לתקן את העשרים וארבעה אלף נשמות שמתו בחטא בעל פעור. בלעם ובלק הסיתו את עם ישראל לחטוא, ונגרמה בשל כך מגפה בישראל, "ויהי המתים במגפה ארבעה ועשרים אלף" (במדבר יז, יד), ומשבט שמעון היו והתנא רבי עקיבא בא לתקנם, ונתגלגלו כל העשרים וארבעה אלף בתלמידי רבי עקיבא. נשאלת השאלה, מדוע בדיוק שבט שמעון הוא זה שחטא? אלא שמעון היה העיקר בשנאת יוסף, הוא האיש אשר הסית את אחיו לשנוא את יוסף; [וכלל זה יש לדעת, אמר מוהרא"ש ז"ל: מי שמדבר על צדיק אמיתי, הדבוק בו יתברך, סימן שהוא פגום בברית, והוא מזוהם בחטאים ועוונות ופשעים, וצריכים לברוח ממנו, כמו שכתבו (תהלים נה, כ): "שלח בשלומיו חלל בריתו". שמעון דיבר נגד יוסף, נגד הצדיק, בעטיו נגרם אחר-כך שמשבטו יצאו עשרים וארבעה אלף אנשים שחטאו בחטא בעל פעור, חטא של ניאוף, שכל זה בא מחמת קלקול הדעת, כי ברגע שיש קלקול הדעת, שונאים אחד את השני. וזאת בא לתקן רבי עקיבא.]

וסיים מוהרא"ש ז"ל בדברי חיזוק ובמוסר השכל, ואמר: עלינו לראות בימים אלו, שישררו שלום ואהבה, אחווה ורעות בין נשמות ישראל, ואם נצליח בזה, נוכל לקבל אור נורא מהקדוש-ברוך-הוא.

כי העיקר שאחד יאהב את חברו וירצה לעזור לזולתו, אשר כל זה צריך להיות בכלליות העולם, אך אם איננו זוכים עדיין לתקן את כל העולם, עלינו לראות שלכל הפחות בארבע אמות שלנו, בקהילה שלנו, בחבורה שלנו, תהיה אהבה גדולה מאוד, ואיש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק; אם רצוננו להצליח ולהתקדם, אם חפצנו לעלות, לפרוח ולשגשג, עלינו להתאחד יחד באחדות אחת; ובוודאי יש לכל אחד טענות על זולתו, אך בל נשכח שגם לתלמידי רבי עקיבא היו טענות זה על זה, וסופם היה מר ונמהר, שנשברו ונפטרו, הרגו זה את זה. לזאת, צריכים הרבה הרבה לבקש אותו יתברך, שנזכה ללמד זכות על כל יהודי, ובפרט בקהילה אחת, צריכים אנשי הקהילה להחזיק עצמם ביחד, ולסייע זה לזה, ולזכור שכל פרט ופרט מענייני הקהילה שייך לכולם להוצאות המקווה – כל אחד צריך לשלם, ועוזר בזה לעצמו. כמו-כן שכר לימוד – על כל ההורים לשלם, ועוזרים בזה לעצמם. ניקיון בית-הכנסת – כל אנשי בית-הכנסת חייבים להשתתף בו, וכן בכל פרט ופרט, כי כל זה בכלל צדקה. וכן כותב הרמב"ם, שבעניין צדקה, אפילו עני שבעניים צריך ליתן, והצדקה הכי גדולה – לעזור בענייני קדושה וטהרה בקהילה, שיהיה בה חינוך טוב, שיוכלו הילדים ללמוד ביתר שאת, שיהיו שיעורי תורה וכו', לתמוך במוסדות קדושים של עובדי ה' ויראי שמו. ולכן צדקה שאדם נותן הדבר הראשון צריך להיות בתוך הקהילה, ובזה עוזר לעצמו ממש.

(שיחות מוהרא"ש חלק י"ג)

» לעוד שיחות מוהרא"ש לחץ כאן