ימי שובבי"ם – לתקן את העוונות

מוהרא"ש ז"ל אמר, אשר ששת השבועות הראשונים מתחילת חומש שמות נקראים ימי שובבי"ם – לשון הפסוק (ירמיה ג, יד) "שובו בנים שובבי"ם", היינו אלו שהיו שובבי"ם וברחו מהאבא – מהקדוש-ברוך-הוא, אומר להם הנביא "שובו". ומובא בשם הגדולים, כי שובבי"ם ראשי תבות הפרשיות שקוראים בארבעים ימים אלו: ש'מות, ו'ארא, ב'א, ב'שלח, י'תרו, מ'שפטים; בפרשיות אלו אנו קוראים על עם ישראל שהיו במצרים ועברו סבל מהמצרים, כמו שכתוב (שמות א, יא): "וישימו עליו שרי מסים וגו', ויבנו ערי מסכנות את פיתום ורעמסס" וגו', עם ישראל עברו במצרים שואה רוחנית וגשמית, עבדו עבודת פרך קשה עד מאוד, ואם אין די בזה, אזי גזרו גזרות על נשמות ישראל: "אם בן הוא והמיתן אותו, ואם בת היא והחיה" (שם א, טז), ורצו למחוק את זכר ישראל. ואחר-כך בא משה רבנו ודיבר בשם הקדוש-ברוך-הוא, וחיזק ועודד ושימח את נשמות ישראל, והבטיחם שיוציאם מהגלות, אבל עם ישראל מרוב צרות – קשה היה לו להאמין. והמשך הפרשיות מדברות מיציאת מצרים וגאולתה, והנס הגלוי של קריעת ים-סוף עד מתן תורה, קבלת משפטי התורה וכו'.

ואמר מוהרא"ש ז"ל, אשר האר"י הקדוש אומר: למה הוצרכו ישראל לרדת לגלות מצרים, למה הוצרכו לעבור את הסבל הנורא הזה? רק מחמת פגם אדם הראשון שחטא בפגם הברית. וכך אומרים חז"ל (עירובין יח:): מאה ושלושים שנה באו קליפות וחיממוהו, ונכשל, רחמנא לצלן, בחטא ועוון פגם הברית, שמהטיפות האלו יצאו נשמות ישראל, אשר סבלו סבל גדול מאוד, והוצרכו לבוא שוב למצרים בגלגול ולעבוד קשה במרירות, בחומר ובלבנים, כדי לזכך את נשמת אדם הראשון; ואחר-כך בא משה רבנו שהיה הגלגול של הבל, והרג את המצרי שהיה הגלגול של קין, והוציא את ישראל מהגלות, וקיבלו את התורה בהר סיני. אומר האר"י הקדוש: כשאדם חוטא בפגם הברית, נדבקים בו קליפות וסטרא אחרא, שדים ורוחות.

	אדם המתוודה ומקבל לא לשוב לסורו, ימים אלו מסוגלים לתקן את חטאו

ואמר מוהרא"ש ז"ל: אף שאני יודע, שיהיו אנשים שיקומו ויאמרו: היכן יש היום קליפות, רוחות ושדים? אך האמת היא, שחז"ל אומרים (במדבר רבה, פרשה יב, סימן ג`): מה הם רוחות ושדים? יש שד הנקרא קטב מרירי, שממרר חיי האדם; היינו רואים בן-אדם קם בבוקר, אף שיש לו תוכניות מה יעשה היום הזה, והוא איש מצליח בעסקיו, ויודע להיכן מועדות פניו וכו`, אף-על-פי-כן נכנסת בו פתאום איזו מרירות, איזה דיכאון, נופל בייאוש, ואינו יודע מדוע, מחמת מה?! אך הכל בא משדים ורוחות שברא על-ידי פגם הברית. כלל המרירות והדיכאון שנכנסים באדם, עד שהוא מתוסכל לפתע פתאום, כל זה מחמת עוונות פגם הברית, שהם ממררים את חייו. וזה עלול לקרות אצל כל אחד, אפילו אצל אדם חכם, בעל השכלה, מוכשר ומוצלח, שאינו חסר דבר. על אחת כמה וכמה אדם שאין לו כלום, רק צרות וייסורים מנת חלקו, פרנסתו בדוחק, לא יוצלח, והנה קם בבוקר, ואין לו חשק ורצון לכלום, הוא שרוי בדיכאון, ואינו יודע מפני מה כל ההרגשה הזו, ומחמת מה כל מצב הרוח הירוד הזה, ורץ לפסיכולוגים, פסיכיאטרים וכדומה, שיוציאוהו מהדיכאון ומהדכדוך הנפשי וכו`; אך האמת לאמיתה היא כמו שאומרים חז"ל (ברכות ו:): אלמלא היו נותנים רשות לעין לראות, היה אדם מתמלא פחד ואימה ממה שעיניו רואות לפניו, מימינו ומשמאלו עומדים רבבות משחיטים הרוצים להפילו, לשוברו, שיחוש עצמו מדוכא, מושפל, מיואש, שיחשוב כי אבדה תקוותו בחיים. ואדם חושב: מה עשיתי?! ושואל קושיות שונות, אשר זו הייתה גלות מצרים, "וימררו את חייהם בחומר ובלבנים" (שמות א, יד), העבידום בעבודת פרך, מחמת החטאים והעוונות שחטאו.

כי באמת, המשיך מוהרא"ש ז"ל, אם הייתה לאדם אמונה ברורה ומזוככת, שהקדוש-ברוך-הוא מנהיג את העולם, וכל הבריאה כולה זה אלוקות, והוא יתברך מלובש בתוך פרטי פרטיות הבריאה: הן בדומם, הן בצומח, הן בחי והן במדבר, היה רץ להקדוש-ברוך-הוא, כאותו ילד שלא ראה את אביו ואמו זמן רב, ולפתע רואה אותם, אזי רץ אליהם וקורא: "אבא, אבא, אמא, אמא", איזו תשוקה יש לו אליהם! כן הדבר, אם נשמות ישראל היו יודעות, שהקדוש-ברוך-הוא נמצא פה אתנו, היו רצות אליו יתברך. כמו שכתוב בזוהר (שמות דף ה:): אלמלי היו ישראל יודעים איך השם יתברך אוהב אותם, היו שואגים ככפיר לרדוף אחריו; והיו רצים אליו כאיל הרץ אל אפיקי מים. כאותו איל צמא למים, ורץ בהשתוקקות שעה שרואה מעיין מים מְפַכֶּה, כן ישראל היו רודפים אחריו יתברך, אם היו יודעים שהקדוש-ברוך-הוא אוהבם כל-כך.

ממה נובע שיש לאדם קושיות וספקות על הקדוש-ברוך-הוא, עד שאין אחד שלא יכנס לו הרהור רע, חס ושלום, עליו יתברך? מדוע אדם סובל כל-כך, ויש לו מרירות כלפי מעלה? כל זה בא מחמת עוונותיו ופשעיו, ובפרט פגם הברית, אשר החטא המגונה הזה הורס את המוח, הורס את חיי האדם ואת כל עתידו. וכמובא בזוהר (תיקוני-זוהר, דף ל:): מאן דזריק פרורים דנהמא, עניות רדיף אבתריה; היינו הזורק פרורי לחם על הארץ, העניות רודפת אחריו, כל-שכן מאן דזריק פרורי דמוחא, כל שכן אדם המוציא זרע לבטלה, רחמנא לצלן, זה אשר מביא לו את כל הצרות בחיים, זה מכניסו בעצבים, בכעס ורציחה, בעניות – גשמית, שאין לו כסף, ומסתבך בחובות, רוחנית – שאין לו מוח ללמוד. החטאים והעוונות האלו של פגם הברית, הם הורסים את חייו.

ואמר מוהרא"ש ז"ל, שארבעים יום אלו, מסוגלים מאוד לתקן עוון זה, אם אדם שב בתשובה ומתוודה להקדוש-ברוך-הוא, ואומר: "ריבונו של עולם, כזאת וכזאת עשיתי", ומפרש את כל לבו וכל אשר עשה, ומתוודה, ומקבל על עצמו לא לשוב לסורו, ימים אלו מסוגלים לתקן את חטאו. הנה נוהגים צדיקים להתענות ארבעים יום, נוהגים צדיקים להתענות יום אחד בשבוע, נוהגים צדיקים בתענית דיבור ארבעים יום, כל אחד כפי מנהגו. ואנו שבורים ורצוצים, אין בנו כוח להתענות ולסגף עצמנו, אבל אנו יודעים שחטאנו בחטא זה, וחפצים לשוב בתשובה.

ובכן שלח לנו הקדוש-ברוך-הוא צדיק קדוש ונורא, הלא הוא רבנו ז"ל, שאמר קודם הסתלקותו מזה העולם: אני מבטיח עם שני עדים כשרים, שמי שיזכה לבוא אל הציון הקדוש שלי, ויתן פרוטה לצדקה, ויאמר עשרה מזמורי תהילים, שהם ה'תיקון הכללי', אוציאו מהשאול תחתית ומתחתיו, ואם אינו יכול לבוא לציון, אם יאמר את ה`תיקון הכללי` בכל מקום שהוא, הקדוש-ברוך-הוא ימחול לו על החטא המגונה הזה.

ואמר רבנו ז"ל, אף שאני יודע שזהו תיקון קל מאוד לומר עשרה מזמורים אלו, אבל מפני שאמרתי את זאת, יהיה זה קשה מאוד. ולכן ביקש רבנו ז"ל, שנפרסם לכולם, שמי שיאמר עשרה מזמורי תהילים שהם ה`תיקון הכללי` יכופר לו עוון זה. ומכל שכן מי שיזכה לבוא לציונו הקדוש באומן, ויאמר שם את ה'תיקון הכללי', ויתן פרוטה לצדקה, אזי יעשה לו טובה נצחית; אשרי הזוכה להגיע לציון הקדוש, אשר אין למעלה מזה, ולכל הפחות אם לאו – שיאמר בכל יום את ה'תיקון הכללי', אזי יזכה לתיקון אמיתי, ובפרט בימי שובבי"ם, אשר הם מסוגלים מאוד לתיקון החטא הזה.

(שיחות מוהרא"ש)