הוא אהרן ומשה וגו'. פרש"י: 'יש מקומות שמקדים אהרן למשה ויש מקומות שמקדים משה לאהרן, לומר לך ששקולין כאחד.
החוזה מלובלין זי"ע היקשה (דברי אמת על הפרשה) איך יתכן שיהיו שקולין כאחד והרי אין שני בני אדם שוין (וכמובא בדברי רבנו ז"ל בלקו"מ ח"א סי' כ"ה, ל"ד) וכשם שפרצופיהן שונים כן דעתם שונה ואין צדיק דומה לחברו.
ותוקף דבריו שמשה ואהרן היו צריכים זה לזה בכדי לפעול את מה שהיו צריכים ולא היה יכול האחד בלא חברו וכו', עיי"ש.
נמצא שאחזו במידת ענוה וביטול אליו יתברך וכמ"ש "ונחנו מה", דהיינו שהיו בטלים ומבוטלים אליו יתברך ולא נחשבו לכלום. ובכלום שייך שיהיו שוים. כי מה שאין שני בני אדם שוין הוא כשכל אחד מהם אוחז באיזו מדרגה; אחד לומד תורה והשני לומד יותר. אחד מרבה ליתן צדקה והשני נותן יותר. אך כשאדם הוא כלום עד שאומר על עצמו "ונחנו מה" אזי בכלום כולם שוין.
ואומר רבנו ז"ל (לקו"מ ח"א סי' נ"ב) שאי אפשר לבוא לידי ביטול, כי אם על ידי התבודדות. כי על ידי שמתבודד ומפרש שיחתו בינו לבין קונו, על ידי זה הוא זוכה לבטל כל התאוות והמידות רעות, עד שזוכה לבטל כל גשמיותו, ולהיכלל בשורשו וכו'. הינו שבתחילה ירבה בתפלות ושיחות בהתבודדות בלילה בדרך יחידי כנ"ל, עד שיזכה לבטל זה הדבר, דהיינו לבטל מדה ותאווה זאת. ואחר כך ירבה עוד בהתבודדות הנ"ל, עד שיבטל מדה ותאווה אחרת. וכן ינהג זמן רב בהתבודדות וכו' עד שיבטל הכל.
ואחר כך עדין נשאר ממנו איזה דבר וכו', ואחר כך מבטלין גם זה, עד שלא נשאר ממנו כלום. [פירוש כי יכול להיות אחר שבטל כל התאוות ומדות רעות, עדין נשאר ממנו כלום. דהיינו שעדין לא בטל לגמרי הגאות והגסות, עד שנחשב בעיניו לאיזה דבר. ועל כן צריכין להתייגע ולהרבות בהתבודדות הנ"ל, עד שלא יישאר ממנו כלום, שיהיה בבחינת מה באמת,עד שיזכה לבחינת ביטול באמת] וכו', עיי"ש.
וזה שאמר רבנו ז"ל (שיחות הר"ן סי' קס"ה) שאפשר להגיע למדרגתו ממש. כי רבנו ז"ל גילה דרך איך להגיע לביטול אל האין סוף ובעצמו אחז בזה בשלמות וכו' כידוע. ומי שזוכה לצייתו יוכל להגיע למדרגתו ממש.
כי בביטול כולם שוין כנ"ל. וזה שפעם שאל רבנו ז"ל את ר' נתן ז"ל איך הוא רואה אותו. והשיב שאינו רואה כלום. כי רבנו ז"ל אחז בזה בשלמות והחזיק את עצמו לכלום. ושאלו: כשאדם מחזיק את עצמו לכלום, האם לא יפול מזה בדעתו? כי הרי מחשיב את עצמו לכלום ואין לו במה להחיות את עצמו. ובאמת אינו קשה כלל.
כי אדמו"ר זכרונו לברכה אמר שרבנו ז"ל אומר בסי' נ"ב הנ"ל שהמידה האחרונה שצריך לבטל היא גאוה. אך המידה הראשונה שצריך לבטל היא עצבות.
נמצא שכשאדם ביטל מעצמו את העצבות ונמצא רק בשמחה, אזי בוודאי לא ייפול לעצבות כשיעסוק בביטול שאר המידות הרעות עד שיהיה נעשה כלום שהרי כבר ביטל מעצמו את העצבות .
ועוד יש לומר שעיקר העצבות היא מחמת הגאות דיקא. וכמו שאומר רבנו ז"ל (לקו"מ ח"ב סי' פב) שאנו רואים שלפעמים הולך להאדם שלא כסדר, כי שלמות של כל הדברים אינו אלא כשהם מיוחדים ומקושרים בו יתברך, כי השלמות והמילוי היא החיות. כי איבר שנסתלק ממנו החיות, אזי נקרא חסרון.
והחיות היא המוחין והשכל, כמו שכתוב (קהלת ז(: "והחכמה תחיה" וכו', והחכמה הוא בחינת 'מה' – כ"ח מ"ה, מ"ה חיינו מ"ה כחנו. ומ"ה הוא אדם, כי לית אדם בלא אלף, הינו הוי"ה במי לוי אלפין. הינו הקדוש ברוך הוא הוא חיות של כל הדברים, כמו שכתוב (נחמיה ט:): "ואתה מחיה את כולם". נמצא זאת הבחינה מלכות – חוה כשהיא מקושרת לאדם, לבחינת מ"ה, הינו להקדוש ברוך הוא, אזי יש לה שלמות.
כי השכל שהקדוש ברוך הוא שם בהנהגת מלכותו, בזה הוא מחיה אותה, כמו שכתוב: "החכמה תחיה". וזהו (תהלים כ"ד): "לה' הארץ ומלואה" כשהארץ, הינו בחינת חוה – מלכות מקושרת לה', אזי הוא במילואו ובשלימות.
ומי שמחלק בחינת חוה – מלכות לעצמו, שאומר: 'אנא אמלוך', בזה הוא מחלק ומפריד אותה מהקדוש ברוך הוא, אזי אינה בשלמות וכו'.
ובחינת כסדר נקרא יוד. שמלכות הנקרא דלת, לית לה מגרמה כלום, והקדוש ברוך הוא ממשיך לה חיות החכמה, הנקרא יו"ד, וזה יו"ד ו"ו דל"ת. וזה "אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך" אל תקרי כפך, אלא כפך, הינו יוד גימטריא כף. וכשמחלק את ה ד' לעצמו וממשיך לעצמו חיות ממנה, אזי נעשית לו שלא כסדר דוי מיוד נעשה דוי. וזה (ישעיה א): "וכל לבב דוי", כי כשהולך לאדם שלא כסדר, זה לו מחלת לב, כמו שכתוב (משלי י"ג): "תוחלת ממושכה" וכו'.
וכשרואה אדם בעצמו, שהולך לו שלא כסדר ידע, שיש לו גדלות, הינו: 'אנא אמלוך', יעשה תשובה וישפיל את עצמו, ויהיה בחינת מ"ה, כמו שכתוב (שמות ט"ז): "ונחנו מה", ואזי נחזר חוה לבחינת אדם, לבחינת מה, ונעשה כסדר, הינו אחור וקדם וכו' כפך הינו יו"ד וכו', עיי"ש היטב.
והכלל העולה שכשהולך לאדם שלא כסדר זה מורה שיש לו גדלות כי אינו מבטל את עצמו אליו יתברך ואינו מקבל באהבה את מה שמסבב איתו ה' יתברך וזה מחמת הגאות שיש בו. אך כשאדם בטל ומבוטל אליו יתברך אזי תמיד הולך לו כסדר כי מקבל באהבה את כל מה שעושה איתו ה' יתברך ושמח בחלקו.
נמצא שכשאדם בטל ומבוטל אליו יתברך, דיקא אז הוא מלא שמחה כי מרוצה בכל מה שמסבב עמו ה' כנ"ל. וכל זמן שאדם חושש שמא על ידי שאגיע לביטול ולכלום, בזה אפול לעצבות, בזה מגלה שעדיין יש בו גאות ואנא אמלוך וכו', עד שאינו משיג אל מה אפשר להגיע על ידי הביטול דיקא.
וזה ש'שמחה' הוא אותיות' 'חש מה'. כי דיקא שחש ומרגיש את עצמו למ"ה ולכלום, דיקא אז יכול להגיע לשמחה. מה שאין כן מי שאינו מבטל את עצמו אזי הולך לו שלא כסדר וכו' כנ"ל.
וזה שפעם שאל רבנו ז"ל את ר' נתן ז"ל 'מה אתה רואה עלי כשאתה מביט בי'. והשיב : 'כלום'. כי רבנו ז"ל זכה להגיע לתכלית המדרגה העליונה בביטול לאין סוף עד שאחז בשלמות בבחי' 'מה' שהיא כלום כנ"ל ועל כן היה מלא שמחה תמיד וכמו שסיפר על התם הקדוש (סיפורי מעשיות מעשה מחכם ותם).
והכלל העולה הוא שככל שאדם מבטל את עצמו אליו יתברך כן נמשכת עליו שמחה גדולה ובביטול לאין סוף שייך מאוד שיהיו שקולים כמה אנשים כאחד, אשרי הזוכה לזה.
