ראה לחזק את עצמך ביתר שאת וביתר עז באמונה פשוטה בו יתברך, ותדע אשר כל דקה ורגע שהאדם רק חושב ממנו יתברך, הוא מקים מצות עשה של "ולדבקה בו". וכתב הכהן גדול ה'חפץ-חיים' ז"ל בספרו באור הלכה (סימן א'), על מה שכתב הרמ"א "שויתי הוי"ה לנגדי תמיד", הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו, והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו, והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך, כל שכן כשישים האדם אל לבו, שהמלך הגדול הקדוש-ברוך-הוא, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר (ירמיה כג, כד): "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם הוי"ה", מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השם יתברך ובשתו ממנו תמיד. יש שש מצוות חיובן תמידי, לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו, וכל זמן וכל רגע שיחשב בהן, קים מצות עשה, ואין קץ למתן שכר המצוות, ואלו הן:
א) להאמין שיש אלוה אחד בעולם, שהמציא כל הנמצאות, ומחפצו ורצונו הוא כל מה שהוא עכשיו, ושהיה ושיהיה לעדי עד, ושהוא הוציאנו ממצרים, ונתן לנו התורה, וזוהי מצות עשה, דכתיב : "אנכי הוי"ה אלהיך אשר הוצאתיך וגו', ופרושו: תדעו ותאמינו, שיש לעולם אלוה המשגיח, שהרי הוצאתיך מארץ מצרים.
ב) שלא נאמין בשום אלהים זולתו, שנאמר: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", ואפילו מודה שהקדוש-ברוך-הוא שולט על הכל, רק שידמה בדעתו, שמסר הנהגת העולם למלאך או לכוכב, הרי זה מודה בעבודה זךה, ועובר על "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", אלא יאמין, שהקדוש- ברוך-הוא בעצמו ובכבודו משגיח בכל העולמות, ואין לשום נברא כח לעשות דבר בלתי רצונו, ולכן נקרא הקדוש-ברוך-הוא אלהי האלהים.
ג) ליחדו, שנאמר: "שמע ישראל הוי"ה אלהינו הוי"ה אחד", ופרושו: שמע ישראל, ודע כי הוי"ה שהוה את הכל ברצונו, והוא אלהינו המשגיח בכל העולמות, הוא הוי"ה אחד בלי שום שיתוף.
ד) לאהוב המקום ברוך הוא, שנאמר: ואהבת את הוי"ה אלהיך" וגו', וכיצד יגיע האדם לאהבה? על-ידי התורה, וכדאיתא בספרי: לפי שנאמר "ואהבת", איני יודע כיצד לאהוב את המקום? תלמוד לומר: "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך" שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם כלומר שעל-ידי ההתבוננות בתורה יכיר את גדולתו של הקדוש-ברוך-הוא, שאין לו ערך ולא קץ, ותתיישב האהבה בלבו בהכרח. וענין המצווה, שיראה האדם להשם כל מגמתו וכל מחשבתו אחר אהבת השם יתברך ויעריך בלבו כי כל מה שיש בעולם מעשר ובנים וכבוד הכל הוא כאין נגד אהבתו יתברך, ויגע תמיד בבקשת חכמת התורה, למען ישיג ידיעה בהשם יתברך. והקובע את מחשבתו בעניינים הגשמיים ובהבלי העולם שלא לשם שמים, רק להתענג ולהשיג כבוד, בטל עשה זה, וענשו גדול.
ה) להיות יראת השם יתברך על פניו תמיד לבלתי יחטא. ועל זה נאמר: "את הוי"ה אלהיך תירא", ומי שבא דבר עברה לידו, חייב להעיר רוחו, ולתת אל לבו באותו הפרק שהקדוש-ברוך-הוא משגיח בכל מעשי בני-אדם, אף אם יהיו במחשך מעשיהם, וישיב להם נקם לפי רע המעשה. וכדכתיב: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם הוי"ה" וגו'.
ו) שלא נתור אחר מחשבת הלב וראית העיניים, שנאמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם" וגו'. ואמרו חכמים: "אחרי לבבכם" – זו אפיקורסות, "ואחרי עיניכם" – זו זנות, ובכלל אפיקורסות הוא כל מחשבות זרות, שהן הפך דעת התורה, ובכלל זנות הוא מי שהוא רודף אחר תאוות העולם מבלי שיכון בהם כלל לכוונה טובה, כלומר שלא יעשה אותם כדי שיעמד בריא, ויוכל להשתדל בעבודת בוראו, רק כוונתו תמיד להרבות תענוגים גדולים לנפשו וכו', עין שם.
רואים מזה, כשבר ישראל מכניס בדעתו רק את אמותת מציאותו יתברך, ומדבק את עצמו בו יתברך, הרי זה מקים שש מצוות תדיריות, ואל רב טוב הגנוז יזכה. ואמר רבנו ז"ל (ספר-המדות, אות הרהורים, חלק ב', סימן טז): כשמבטל הרהורי עבודה זרה, על-ידי-זה מוחלין לו כל עוונותיו; הינו שלכל אדם עולים בכל פעם הרהורי עבודה זרה וספקות באמונה מרב קלקול מעשיו, עם כל זאת כשאדם מתחזק באמונה פשוטה בו יתברך, ומכניס בדעתו רק את אמתת מציאותו יתברך, הוא מבטל את כל ההרהורים שנכנסים בו הרהורי עבודה זרה, ועל-ידי-זה מוחל לו הקדוש-ברוך-הוא על כל עוונותיו.
וכן אמר רבנו ז"ל (שם, אות אמונה, סימן לג): על-ידי אמונה הקדוש-ברוך-הוא יסלח לך על כל עוונותיך; ולכן ראה תמיד רק לחשוב ממנו יתברך, ודע לך, שההרגל נעשה טבע, מי שמרגיל את עצמו תמיד רק לחשב ממנו יתברך, ומבטל מעצמו את כל ההרהורים של כפירות ואפיקורסות וכו' וכו', רק מחדיר בעצמו שאין בלעדיו יתברך כלל, על-ידי-זה לבסוף נעשה אצלו טבע שני, שתמיד רק חושב מזה, שאין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, והכל לכל אלקות גמור, עד שמרגיש שהאור אין סוף ברוך הוא מסבב אותו לגמרי, והוא נמצא בתוך האור.
ולהגיע למדרגה זו, זה עיקר שלמות של איש יהודי, אשר אמרו חכמינו הקדושים (מגלה יג.): כל הכופר בעבודה זרה נקרא יהודי; ואין לך עוד תענוג יותר גדול מזה שאדם רק חושב תמיד מאמותת מציאותו יתברך, ואיך שהוא יתברך מסובב אותו, ואמר רבנו ז"ל (לקוטי-מורר"ן, חלק ב', סימן ה'): העיקר הוא אמונה. וצריך כל אחד לחפש בעצמו ולחזק את עצמו באמונה, כי יש סובלי חלאים, שיש להם מכות מופלאות, והם סובלים החולאים רק בשביל נפילת האמונה; [והמכות והמחלות האלו שבאים לאדם מחמת חסרון אמונה, הוא מחמת העצבים, שקורין נערוועזקייט, שזה הורס את האדם לגמרי כי אין לך עוד דבר שהורס את האדם כמו מחלת העצבים, שהוא תמיד נמצא במתח ובפחדים גדולים, והכל בא מחמת שאין אמונתו שלמה בו יתברך, כי המאמין האמתי, אשר אין בלעדיו יתברך כלל, והכל לכל אלקות גמור הוא, הוא תמיד יהיה סבלן, ויוכל לעבר על הכל, ולא יירא ולא יפחד משום דבר, מאחר שיודע שהכל ממנו יתברך, כי דבר גדול ודבר קטן אינו נעשה מעצמו אלא בהשגחת המאציל העליון ברוך הוא כמובא בדברי רבנו ז"ל (לקוטי-מוהר"ן, חלק א', סימן קנה), אשר על-ידי אמונה יש לו כח הגדל וכח הצומח, ושום בריה לא יכולה לעקור אותו].
ולכן ראה לחזק את עצמך באמונה פשוטה בו יתברך, ותמיד תחזור על שש מצוות התדיריות האלו, ועל-ידי-זה תזכה להכלל באין סוף ברוך הוא, ותחיה חיים טובים ונעימים. וכמו שאמר רבנו ז"ל (שיחות-הר"ן, סימז לב): מי שיש לו אמונה – חייו חיים; אשרי מי שזוכה להתחזק באמונה פשוטה בו יתברך, ואז אל רב טוב הגנוז והצפון יזכה. וצריכים לחזור בזה כל יום ויום, וכל שעה ושעה, וכל רגע ורגע, ואז דייקא יעבר את זה העולם המלא צרות ויסורים ומרירות ומכאובים וכו' וכו' בשלום ובאהבה.
אשר בנחל חלק עה מכתב ט"ז רסו
