הלכות בין המצרים
בעסקנו בלימוד הלכות בין המצרים ותשעה באב נשאלנו שאלה חשובה מאברך ירא שמים, וזה תוכן שאלתו:
שאלה: מדוע צריך ללמוד הלכות בין המצרים ותשעה באב, הרי לכאורה יש בזה חסרון באחד מהעיקרי האמונה, והוא להאמין בביאת המשיח, ולחכות לו בכל יום שיבוא, וכאשר המשיח יבוא צומות אלו יתהפכו לימי ששון ושמחה, וא"כ היאך שייך ללמוד הלכות אלו לפני בין המצרים, בו ברגע שאנו מאמינים שמשיח יבוא לפני כן, ולא ינהגו כל הדינים הללו?
תשובה: שאלה טובה שאלת, ובתוך דבריך מונחת כבר התשובה, דהרי עצם זה שאנו לומדים הלכות אבילות של בין המצרים ותשעה באב, מורה על האמונה בגאולה ובביאת המשיח ובבנין בית המקדש, ואם לא היינו לומדים הלכות אלו ולא מקיימים את ההלכות ומנהגי האבלות, היינו שוכחים מבית המקדש והאמונה והצפייה שבמהרה יבנה בית המקדש, ונבאר:
שהרי אמרו חז"ל (תענית ל:) "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה", שנאמר "שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה, שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה", ודייקו חז"ל בלשונם לומר בלשון הווה – "זוכה ורואה" ולא אמרו "יזכה לראות", משום שידוע שגזרה על המת שישתכח מן הלב לאחר שנים עשר חודש, כמו שנאמר אצל יעקב אבינו (בראשית לז לה) "ויקומו כל בניו לנחמו וימאן להתנחם", כי על החי לא נגזר להשתכח מן הלב, אף כאן אע"פ שעברו שנים רבות מן החורבן ממשיכים להתאבל עליו, כי בית המקדש של מעלה עומד חי וקיים, כמו שנאמר (שמות טו יז) "מקדש ה' כוננו ידיך", וידוע שבית המקדש השלישי ירד בנוי מן השמיים.
ולכן המתאבל על ירושלים, סימן יפה לו, שהוא ממש עכשיו "זוכה ורואה בשמחתה", כי בעצם אבלותו מראה שבית המקדש חי בקרבו ועתיד לראות בשמחתו, וכשלומדים הלכות אלו, זהו גילוי האמונה שבית המקדש חי וקיים ועתיד להבנות, ואין אנו מתייאשים מן הגאולה ומבית המקדש, ואם ח"ו היינו שוכחים מבית המקדש ומהצפייה לגאולה, לא היינו מתאבלים ועצבים על מה שחסר לנו[1], ולכן עצם הלימוד הוא הוא האמונה בגאולה האמיתית והשלמה, ובניית בית המקדש, ובביאת המשיח, שאמרו חז"ל (איכה רבתי פרשה א' רמז נ"א) שמשיח נולד בתשעה באב[2].
והגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א אמר, שגם כשיבוא משיח צדקנו ימשיכו להסתכל וללמוד בכל הספרים המדברים אודות החורבן, וההלכות של בין המצרים לא יימחקו מהשלחן ערוך, כי הרי תורת משה קיימת לעד, והטעם הוא כדי לדעת ולזכור תמיד איזה דברים גרמו לנו את הגלות והחורבן, לדעת כיצד לתקן את עצמנו ולראות מה החטא גורם[3].
כולנו תפילה לה' יתברך שיהפוך לנו את הימים הללו מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, ויבנה לנו את בית קדשנו ותפארתנו עוד השנה, ולא נצטרך להלכות תשעה באב כלל ועיקר, אבל אם חלילה לא יבנה בית המקדש, אנו צריכים לדעת היטב את ההלכות הנצרכות לנו, ולכן מרן השו"ע וכל הפוסקים כתבו לנו הלכות אלו, כדי שעל ידי זה נזכה לראות בגאולה השלימה[4].
פרק א
חודש תמוז
א. מוהרא"ש זי"ע אמר, שבהגיע חודש תמוז, כבר מריחים את הריח הקדוש של הימים הנוראים הבאים עלינו לטובה, וכמו שדרשו דורשי רשומות אשר תמו"ז ר"ת – זמני תשובה ממשמשים ובאים, כי מראש חודש תמוז מתחיל הרבע האחרון של השנה וכבר צריכים להתכונן לימי ראש השנה הקדושים[5].
ולכן תמיד מוהרא"ש זי"ע היה מעורר את תלמידיו להזדרז ולהתכונן לנסיעה לאומן על ראש השנה אצל רבינו ז"ל[6] (ואמר ללמוד בימים אלו בליקוטי מוהר"ן ח"א תורה רי"א, ולומר את התפילה בליקוטי תפילות תפילה ע"ו).
ב. כתב רבינו ז"ל (לקוטי מוהר"ן ח"א סימן רי"ז) "זכרו תורת משה" ראשי תבות תמ"ז חסר ואו, כי אז בתמוז צריכים להמשיך הזיכרון לתקן השכחה, כי אז נתהוה השכחה, כי על ידי הלוחות שנשתברו בחדש תמוז נתהוה השכחה, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (ערובין נ"ד): "אלמלא לא נשתברו הלוחות הראשונות לא נשתכחה תורה מישראל", ועל כן חסר ואו מתמז כנ"ל, כי מאחר שנשתברו הלוחות נסתלק הואו, כי הלוחות הם בחינת ואו, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (בבא בתרא י"ד): "הלוחות – ארכן ששה ורחבן ששה": גם זמן מתן תורתינו ראשי תבות – תמ"ז, כי בתמוז נִתְּנוּ הַלּוּחוֹת כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה (יומא ד:), וגם כאן חסר ואו, מחמת שאז נשתברו הלוחות שהם בחינת ואו כנ"ל"[7].
ג. מובא בכתבי האריז"ל שחדשי השנה נקראים "ראשי" חדשים, כי הם מרמזים כנגד החושים שיש בראש האדם, וחדשי תמוז ואב, הם כנגד שתי העיניים[8], ע"ש, והנה עיקר קדושת האדם נמדדת כפי קדושת עיניו, וכמו שפרשו צדיקים את הפסוק (בראשית לח כא) "איה הקדשה היא בעיניים", ולכן בסוף השנה עוסקים ביותר בתיקון העיניים, כדי להגיע אל ראש השנה בקדושה וטהרה כראוי, ולא בחינם הסמ"ך מ"ם מתגבר ביותר לקלקל את קדושת העיניים בחדשי תמוז ואב, שהם חדשי הקיץ, שאז הנסיון גדול מאד בשמירת העניים, כי דייקא בחודשים אלו יכולים לזכות לקדושה עליונה, אם זוכים לשמור את העניים כראוי[9].
וע"י התורה הקדושה יוכל להאיר את העיניים, כמו שכתוב (תהלים יט ט) "פקודי ה' ישרים וכו', מצות ה' ברה מאירת עיניים", וכן תיקון פגם העיניים הוא שיתן עיניו אל פני צדיקי הדור הנקראים "עיני העדה" (במדבר טו כד), ובראות פני צדיקי הדור יכוון להמשיך על עצמו מחכמתם ובינתם וכתרם, וזהו יסוד התורה ועמוד העבודה בדורות הללו, וכל מודה על האמת יודה על זה[10].
ה. אין לחשוש ולהמנע מלישא אשה בחודש תמוז, ואדרבא ראינו אצל גדולי ישראל שנהגו בעצמם לישא אשה בחודש זה[11].
פרק ב
דירוג חומרת האבלות בימי בין המצרים
כידוע ישנן ארבע דרגות בחומרת האבלות על חורבן בית המקדש – תחילה נוהגים כמה דיני אבלות, ובנוסף לדינים אלו, ישנם עוד כמה דינים ומנהגים – ונבארם בקצרה:
א. שלושת השבועות (ימי בין המצרים), מיום י"ז בתמוז עד תשעה באב.
ב. תשעת הימים, מראש חודש אב.
ג. שבוע שחל בו תשעה באב.
ד. יום תשעה באב.
א. שלושת השבועות: – בני ספרד נהגו לאסור רק שני דברים: א. ברכת שהחיינו. ב. שמיעת כלי נגינה.
בני אשכנז נהגו לאסור חוץ מהנ"ל עוד שנים: א. נישואין. ב. תספורת.
ב. תשעת הימים: – מר"ח אב ואילך: בני ספרד נהגו לאסור עוד ארבע דברים: א. למעט בשמחה (קניית מוצרים חדשים וכדומה). ב. אכילת בשר ושתיית יין (ויש המקילים בר"ח עצמו). ג. נישואין. ד. תפירה אריגה, סריגה וכדומה.
בני אשכנז נהגו לאסור עוד – א. רחיצה במים חמים. ב. כיבוס. ג. לבישת בגדים מכובסים.
ג. שבוע שחל בו תשעה באב: – בני ספרד נוהגים לאסור עוד: א. רחיצה במים חמים. ב. כיבוס, ג. לבישת בגדים מכובסים. ד. תספורת (ויש מחמירים מר"ח).
ד. תשעה באב: – נאסר עוד: אכילה, שתייה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל, תשמיש המטה, לימוד תורה, ישיבה על גבי ספסל, שאלת שלום, הרחת בשמים, עשיית מלאכה.
ולהלן יתבארו פרטי הדינים וחילוקיהם באריכות.
פרק ג
דינים הנוהגים בימי בין המצרים
- שלשת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, נקראים ימי – "בין המצרים", על שם הפסוק (איכה א' ג') "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", וימים אלו הם ימים של צער לעם ישראל, ונוהגים בהם מקצת דיני אבלות על חורבן בית המקדש וצרות החורבן, שהתחילו בשבעה עשר בתמוז, שבו נפרצה חומת ירושלים, ונמשכו עד תשעה באב, שבו נחרב בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו[12], וככל שמתקרבים ליום החורבן עצמו מוסיפים עוד מנהגי אבלות, ויש בזה הבדלי מנהגים בין העדות השונות, ויתבאר להלן.
- יש להזהר בימי בין המצרים שלא ללכת יחידי מתחלת שעה רביעית של היום (10:00), עד סוף שעה תשיעית (16:00), בסה"כ 6 שעות, מפני קטב מרירי, שהוא שד השולט בימים ההם, וכן יש להיזהר בימים אלה שלא ללכת ברחוב בין חמה לצל, והמלמדים תלמידים יזהרו שלא להכות התלמידים אפילו ברצועה קלה, וכן ההורים יזהרו שלא יכו את ילדיהם, מפני שיש חשש סכנה בדבר[13].
- החשש ללכת יחידי בשעות הנ"ל, הוא רק כשהולך יחידי בשדה, אבל בתוך העיר שישנם אנשים, או בנינים שיש בהם מזוזות, אין צריך לחוש[14].
- יש שנזהרים שלא ללכת לטייל במקומות, ששכיחה בהם סכנה, ויש שנוהגים להימנע בימים אלו מלרחוץ בנהרות ובים במקומות שאין פיקוח, מפני הסכנה[15], ובפרט מר"ח אב והלאה, אולם רחיצה בים ובבריכה במקומות שיש מציל, אין איסור בזה מעיקר הדין עד ר"ח אב[16] (אף שלא היה בים או בבריכה לפני י"ז בתמוז[17]), וכאן המקום לציין בענין הליכה לים הכנרת, דעת כ"ק מוהרא"ש זי"ע, שאין ללכת לשם כלל במשך כל ימות השנה, משום שים הכנרת הוא מאד מאד מסוכן, ושעל פניו נראה שהוא שקט, אבל לפתע פתאום נוצר מערבולות בפנים ומושך אנשים לתוך הים, וכבר אירע שם כמה מקרי טביעה, ה' יצילנו[18].
- חסידים ואנשי מעשה נוהגים לומר "תיקון רחל" אחר חצות היום בימי בין המצרים, שבו פסוקים של בכי וצער על חורבן בית המקדש, ומנהג יפה הוא[19] (ואין נוהגים לומר בערב שבת ור"ח, ר"ח, ות"ב).
- ראוי לכל ירא שמים לומר תיקון חצות בחצות לילה במשך כל ימות השנה. ובפרט בימי בין המצרים שיש לומר ביתר שאת[20].
פרק ד
ברכת שהחיינו
- מיום י"ז בתמוז, עד ט' באב, נוהגים להימנע מלאכול פרי חדש, או ללבוש בגד חדש, משום ברכת שהחיינו שאי אפשר לומר בימים אלו, "שהחיינו והגיענו לזמן הזה" והוא זמן פורענות וימי צרה ותוכחה לעם ישראל[21].
- בשבתות שבתוך ימי בין המצרים מן הדין מותר לברך שהחיינו (בין על פרי או בגד חדש, ובשבת שלאחר ר"ח אב נכון להחמיר שלא ללבוש בגד חדש בשבת), ויש חסידים שנוהגים להחמיר בזה גם בשבתות[22].
- י"ז בתמוז שחל להיות בשבת, מותר לברך ברכת שהחיינו[23].
- במילה או בפדיון הבן, שאירעו בימי בין המצרים מברכים שהחיינו, כיון שהיא מצוה בזמנה ואי אפשר לדחות הברכה לאחר מכן[24] (ויכול אבי הבן לכוון בברכתו לפטור פרי חדש שנמצא לידו).
- פרי שנמצא זמן מועט בשוק, ואחר תשעה באב ספק אם ימצא עוד בשוק, מותר לברך עליו שהחיינו, וטוב להניחו לשבת[25].
- מי שטעה בימי בין המצרים ובירך על פרי חדש ברכת הנהנין, ואח"כ נזכר שהוא פרי חדש, כיון שהוא מחויב לאכול שלא תהא ברכתו לבטלה, יברך שהחיינו[26].
- קטן שהגיע לחינוך, מותר לברך שהחיינו בימים אלו[27].
- אשה מעוברת שרואה פרי חדש ומתאוה לו, רשאית לברך עליו שהחיינו ולאוכלו[28].
- מותר לחולה לאכול פרי חדש ולברך עליו שהחיינו, כשנצרך להתרפאות בפירות אלו[29].
- הרואה את חברו החביב עליו בימי בין המצרים ועברו שלושים יום ויותר שלא ראהו, מברך שהחיינו[30].
פרק ה
נישואין בימי בין המצרים
- מנהג בני אשכנז שלא לערוך נישואין כלל מיום י"ז בתמוז עד ט' באב, ומנהג בני ספרד להתיר הנישואין עד ר"ח אב, ומראש חודש אב עד ט' באב אסור לערוך נישואין[31] (ור"ח אב בכלל האיסור).
- מותר לבני אשכנז להשתתף בשמחת נישואי חתן וכלה ספרדים, שנעשו כדת אחר י"ז בתמוז[32].
- בחור שלא קיים מצות פריה ורביה, ורוצה להנשא בליל י"ז בתמוז, יש לו על מה לסמוך[33] (והמנהג לערוך החופה לפני השקיעה, אף שעי"ז יהיה סעודת הנישואין בלילה בריקודין ומחולות וכלי זמר[34]).
- מותר לערוך אירוסין (תנאים – ווארט), גם לאחר ר"ח אב (ללא תזמורת וריקודים), שמא יקדמנו אחר[35] (לערוך סעודה מותר רק מי"ז בתמוז עד ר"ח אב, ומר"ח מותר רק כיבוד קל[36]).
- להחזיר גרושתו מן הנישואין מותר בכל ימי בין המצרים, כי אין שם שמחה כל כך[37].
פרק ו
תספורת בימי בין המצרים
- בני אשכנז נוהגים שלא להסתפר מיום י"ז בתמוז עד לאחר תשעה באב, ובני ספרד נוהגים להחמיר רק בשבוע שחל בו תשעה באב[38] (ויש שנהגו להחמיר מר"ח אב[39]).
- שלשה בעלי הברית, אבי הבן והמוהל והסנדק, מותר להם להסתפר ולהתגלח לכבוד הברית, עד שבוע שחל בו תשעה באב, אבל בתוך שבוע שחל בו תשעה באב אסור, כיון שאיסורו מדינא דגמרא, החמירו בו יותר[40].
- שיער השפם כל שמעכב האכילה מותר לספרו[41].
- איסור תספורת הוא אף לנשים, אמנם נערה העומדת בתקופת השידוכים, מותר לה להסתפר אפילו בשבוע שחל בו תשעה באב[42] (וכן אשה נשואה לצורך מצוה או צניעות, מותר[43]).
- אסור לגדולים לספר הקטנים אפילו לא הגיעו לחינוך[44], ולענין עשיית "חלאק'ה", אף שמעיקר הדין מותר לעשותה בבין המצרים, מכל מקום המנהג להמתין עד אחר תשעה באב, או להקדים קודם בין המצרים שאז שעת הכושר לשמוח כראוי[45].
פרק ז
איסור שמיעת מוזיקה בימי בין המצרים
- אסור לערוך ריקודים ומחולות בימי בין המצרים, שהם מי"ז בתמוז עד ט' באב, אפילו בלי נגינה, ודין זה הוא בין לבני ספרד ובין לבני אשכנז[46].
- ולכן קל וחומר שיש לאסור שמיעת כלי זמר בימים אלו, שבוודאי מביא את האדם לשמחה יותר מריקודים ומחולות, וכן יש לאסור שמיעת מוזיקה מוקלטת דרך הטייפ וכדומה[47] (ואף לילדים קטנים שהגיעו לחינוך יש להחמיר[48]).
- בשמחה של מצוה כגון חתן וכלה, סעודת מילה ופדיון הבן, או בר מצוה (בזמנה, ולא בת מצוה[49]), סיום מסכת, מותר לשמוע שירי קודש המלווים בכלי נגינה שכל שהיא שמחה של מצוה יש להקל בדבר (ויש מבני אשכנז המחמירים בזה מר"ח אב, ויש מי"ז בתמוז)[50].
- מי שפרנסתו לנגן בכלי זמר אצל גויים, מותר לו להמשיך לנגן עד שבוע שחל בו תשעה באב (אמנם אצל יהודים אסור), וכן מורה לנגינה שמלמד תלמידים לנגן בכלי שיר, ויש לו הפסד ממון אם יפסיק מללמד לנגן, מותר לו להמשיך לנגן בכלי שיר עד שבוע שחל בו ט' באב, וטוב להחמיר מראש חודש אב[51].
- שירה בפה בלי כלי נגינה, שהיא הודאה להשם יתברך, מותרת אף בימים אלה, ומכ"ש שמותר להשמיע נעימה בתפילה או בשעה שעוסק בתורה, וכל שכן בשבתות שבתוך ימי בין המצרים, ואין להחמיר בזה כלל ואפילו בשבת שחל בה תשעה באב[52].
- קייטנה לילדים שבמסגרת פעילותיה, משמיעים מוזיקה וכלי נגינה, ובלעדי זה קשה להם לנהל את פעולת הקייטנה, יש להקל להם[53], וכן גם ילדים קטנים שרוצים להשמיע להם קלטות של שירי ילדים בשביל הפעלת התינוקות וסדרי הגן, אפשר להקל בזה, בפרט בשירי ילדים, וכן מותר להשמיע לקטנים קלטות של ספורים אף שמשולבים בהם שירים ומנגינות[54].
- שירים ווקאליים: אם אינם נשמעים כמו כלי זמר רגיל לכל דבר, מותר לשמוע בימים אלו (ומכל מקום אם מביאים לידי ריקוד יש להימנע מזה[55]).
- גם בערב שבת או במוצאי שבת שבימי בין המצרים, וכן בר"ח אב, אסור לשמוע שירים המלווים בכלי נגינה[56].
- הנוהג בנסיעה בין עירונית, ומרגיש חוסר ריכוז ועייפות עד כדי חשש חלילה לסכנה, מותר לו לשמוע שירים המלווים בכלי נגינה[57].
- אדם הסובל מעצבות יתירה או מדיכאון, מותר לו לשמוע שירים עד ר"ח אב, וחולה עצבים מותר לשמוע שירים אף בט' באב[58].
פרק ח
מעלת ימי בין המצרים
- אף שימים אלו ימי אבל וחורבן לעם ישראל, וחובה עלינו להתאבל ולא לשכוח מצער החורבן וחסרון בית המקדש, מכל מקום ימים אלו בשרשם המה ימים גבוהים ונעלים ומאירים ביותר, אלא שכיום אור זה מוסתר בתוך החושך, והאור והטוב שבהם חבוי ומוסתר, וכאשר יבוא לציון גואל ויבנה בית מקדשנו בקרוב, או אז יתגלה אורם של ימים אלו, במלא יפעתם והדרתם, ויהפכו לימים שמחים ומזהירים ולימי חג ומועד[59].
וידוע שכ"א ימים של בין המצרים, הם כנגד כ"א ימים טובים של ימי השנה, וסימנך "אך טוב לישראל", וכשנזכה במהרה בימינו לעשות תשובה ומעשים טובים לזכך החומר, ולהעביר זוהם הזהב, אז יתגלה רב טוב הצפון ואז יהיו כ"א הימים ימים טובים גדולים ונוראים אשר אין להעריך, ועל כולם יהיה ט' באב למועד יותר גדול[60].
- מובא מצדיקים שימי בין המצרים, מסוגלים מאד להתקרב אליו יתברך ולהשיג השגות אלוקותו יתברך, וכמו שכתוב (איכה א ג) "כל רודפיה השיגוה בין המצרים" – כל רודפי י"ה, הרודפים אחר השגות אלקותו יתברך – "השיגוה בין המצרים" דווקא[61].
ובספר עבודת ישראל (פרשת מסעי), הביא על זה בשם המגיד ממזריטש זי"ע : "למשל, כי כשהשר יושב בביתו אז אימתו מוטלת אשר לא כל איש ואיש יכול לבוא פנימה, משא"כ אם השר עובר בשווקים וברחובות, חוץ לפלטין שלו, אז הוא קרוב לכל קוראיו ויאזין שוועת כל הקוראים בשמו.
כן הנמשל לדעת, כי בזמן הזה (משלי כז ח) "כי כצפור נודדת מקנה כן איש נודד ממקומו" וכו', ולכן הרשות נתונה לכל אדם להתקרב למלכו של עולם והוא עונה אליהם, יתר על כן, כשהמלך בפלטין שלו צריכים לקבל פניו עם תשורה נאה ומכובדת, אולם כאשר המלך עובר בדרך די במנחה צנועה ומועטת, ולכן בימים אלו, גם עניני עבודה קלים רצויים וחשובים לפני השם יתברך".
- ולכן בימים אלו מחויבים אנו לשמח את המלך ולהפיג צערו, ואף שהזמן גורם להיות עצב ונאנח על חורבן בית ה', עם כל זאת יש לחזק את עצמו, ולטהר לבבו ולעבוד את ה' בתורה ותפילה בשמחה, כי ע"י עסקו בתורה ועבדות ה', בלי רפיון והתרשלות, הרי הוא גורם שמחה כלפי מעלה"[62].
- ואמר כ"ק מוהרא"ש זי"ע, שגם דיני האבלות של ימי בין המצרים, אסור להיות בדרך עצבות ומרה שחורה ח"ו, אלא בדרך של השתוקקות וכסופים, שכל כך משתוקקים וכוספים אחר בנין בית המקדש והרמת קרן השכינה עד שאי אפשר להסיח דעת מזה כלל, שזו הייתה עבודת הצדיקים במשך כל הדורות, שאע"פ שהצר להם מאד על חרבן בית המקדש ועל גלות השכינה, אבל תמיד החזיקו עצמם בשמחה עצומה, וקיימו דברי החסיד (מובא בספר חובת הלבבות שער ט' פ"ד) "החכם צהלתו בפניו ואבלו בלבו", כי עבדו את ה' בשמחה, וקבלו כל אדם בסבר פנים יפות, ועי"ז קרבו כולם אל השם יתברך[63].
- השבתות שבתוך ימי בין המצרים, מעלתם נשגבה וגדולה ביותר משאר שבתות השנה, כי האור הבוקע מתוך החושך, עצום וגדול הוא הרבה מאור שמאיר באורה, וככל שהחשכות יותר גדולה כך האור בה מאיר בה יותר, וזה מרומז (בזמר לכה דודי), "רב לך שֶׁבֶת, בעמק הבכא", ימי בין המצרים המה "עמק הבכא", ואז – "רב לך שַׁבָּת", יום השבת קודש בימי בין המצרים, הוא גדול יותר מכל שבתות השנה[64], ושלשת שבתות אלו הם כנגד שלשה רגלים, פסח שבועות וסוכות[65].
- ימי בין המצרים הם ימי תשובה, והם הכנה לימים הנוראים[66].
- מוהרא"ש זי"ע היה רגיל לעורר בימי בין המצרים ללמוד הרבה משניות, שהוא סגולה לצאת מן הגלות ולזכות לגאולה שלמה, כמו שאמרו חז"ל (ויקרא רבה פרשת ז' סימן ג') "אין הגליות מתכנסות אלא בזכות משניות"[67].
- ואמר מוהרא"ש זי"ע, שמקובל בין אנשי שלומנו, שמסוגל מאד לומר הרבה תיקוני זוהר בימי בין המצרים, ולסיים אותם אז, כי איתא בתיקוני זוהר (הקדמה דף א.) "רשותא אתיהיב לון לאלין נשמתין דאתתרכו מאתריייהו בתר קודשא בריך הוא ושכינתיה, לקננא בהאי חיבורא" (נתנה רשות לאלו הנשמות שנתגרשו ממקומן אחר הקדוש ברוך הוא ושכינתו, לעשות להם קן בחבור זה), נמצא שיש דרך ועצה קלה לעשות קן ואכסניה לשכינה הקדושה והוא ע"י אמירת תיקוני זוהר, אשרי מי שזוכה לסיים אותו בימים אלו[68].
תשעה באב החל במוצאי שבת
הואיל ובשנה זו חל תשעה באב בשבת, קבעו חכמינו הקדושים לדחות את הצום ליום ראשון, אשר על כן נוספו הלכות שונות משנה רגילה, ונבארם בס"ד בקיצור הלכה למעשה
(לתשומת לב!! אין להשתמש בהלכות אלו לשנה רגילה שתשעה באב חל באמצע השבוע).
פרק ט
שבוע שחל בו תשעה באב
- מכיוון שתענית תשעה באב תחול ביום ראשון, אין נוהגים בשנה זו כל דיני "שבוע שחל בו תשעה באב", לכן בני ספרד מותרים בתספורת, כיבוס, ורחיצה במים חמים, כל אותו השבוע[69], ואעפ"כ יש להימנע מלהסתפר ביום שישי ערב תשעה באב[70] (שלא יכנס לתענית כאדם המכין עצמו לחג), ובני אשכנז נוהגים בכל האיסורים הנ"ל, מיום ראש חודש אב בכל תשעת הימים[71] (ותספורת ונישואין נוהגים להחמיר מי"ז בתמוז).
- אכילת בשר ושתיית יין: בני ספרד נוהגים להחמיר מיום ב' אב, ולכן השנה אסורים מצאת השבת[72], ובני אשכנז אסורים מראש חודש אב (ערב שבת).
- משנכנס אב ממעטים בשמחה, ולכן מיום ר"ח אב אסור לקנות בגדים ומוצרים חדשים, לשפץ ולבנות למטרת הרוחה בעלמא, וכן אסור לתפור ולסרוג בגדים חדשים.
- חולה שהוצרך לניתוח, אם יש אפשרות להקדים הניתוח לפני ר"ח אב, או לאחרו לאחר ט' באב, עדיף יותר לעשות כן[73].
- אע"פ שלבני ספרד מותרת לבישת בגדים מכובסים בשנה זו, מ"מ בתשעה באב עצמו אסור ללבוש בגדים מכובסים (ממוצ"ש ואילך), ולכן יש להכין לפני שבת חזון את בגדי החול שרוצה ללבוש במוצ"ש שהוא ליל תשעה באב, ע"י שילבשם איזה זמן ויפקע שם בגד מכובס מהם, או שילבש הבגדים שלבש ביום שישי[74].
- לא הספיק להכינם לפני השבת, ילבש את בגדי החול בשבת בביתו, כשלא ניכר שעושה כן לצורך מוצ"ש[75] (וכגון שקם לאחר שנת הצהרים וכדומה, לא יחזור ללבוש הבגד הקודם אלא בגד אחר שמתאים).
פרק י
שבת חזון
- שבת שקודם התענית נקראת "שבת חזון", על שם ההפטרה שמפטירים בשבת זו "חזון ישעיהו בן אמוץ".
- אסור לנהוג בדיני אבלות בשבת, ולכן אע"פ שהוא תשעה באב, אין בו מנהגי אבלות כלל, אלא ילבשו בגדי שבת כהרגלם, וכן יזמרו זמירות שבת ולא ימעטו בשמחה במאכל ומשתה ושאר דברים כהרגלם בכל שבת[76].
- לבני ספרד: דברים שבצנעא, כגון רחיצה במים קרים ותה"מ, מותר, ואילו לבני אשכנז אסור[77].
- בשבת זו אין לטייל להנאתו בגנות ופרדסים וברחובה של עיר, וכ"ש שאין לטייל ביום הצום, משום שעי"ז מסיח דעתו מהאבלות ויבוא לידי שחוק וקלות ראש[78] (ולכן יש להימנע מלהתאסף אגודות אגודות ולשוחח בדברים של מה בכך, ובפרט שמגיעים עי"ז לשחוק האסור בתשעה באב).
- מחצות יום השבת ואילך יש עדיפות לעסוק בלימוד הלכות תשעה באב, אולם מי שעי"ז יתבטל מלימוד התורה מותר ללמוד כהרגלו עד שקיעת החמה, ובפרט אלו הלומדים עם בניהם מידי שבת בשבתו[79] (וכגון במסגרת "אבות ובנים"[80]).
פרק יא
סעודה שלישית
- בשבת זו יקדימו להתפלל מנחה בעוד היום גדול, על מנת שיספיקו הצבור להגיע לביתם ולסעוד סעודה שלישית ולסיימה לפני השקיעה (ואין אומרים במנחה "צדקתך", משום שתשעה באב איקרי "מועד"[81]).
- טוב להתחיל הסעודה כשעה ורבע לפני השקיעה (שקיעה – 19:30), כדי שיסיימו סעודתם כמה דקות לפני השקיעה, ויספיקו לנקות ולצחצח השיניים ולשטוף הפה לפני השקיעה[82] (באופן המותר וכדלהלן סעיף ז').
- אף שאינו רגיל בכל שבת לאכול בשר ולשתות יין בסעודה שלישית, מכל מקום בשבת זו מותר לאכול בשר ולשתות יין ולהעלות על שולחנו כסעודת שלמה בשעת מלכותו, והנמנע מלאכול בשר בשבת משום אבלות, מנהג טעות הוא ויש לבטלו[83] (ובוודאי שאין לאכול ביצים קשות באפר כמנהגו בכל סעודה מפסקת, אמנם ביצים קשות ללא אפר לצורך סעודתו כדרך בנ"א, מותר).
- בסעודה שלישית זו אסור לנהוג במנהגי סעודה מפסקת, אלא ישבו יחדיו כל בני המשפחה סביב שלחן אחד וישירו זמירות שבת בשמחה[84] ויאמרו דברי תורה, ואם הם שלשה שאכלו כאחד חייבים בזימון, ויכולים לזמן על כוס יין, ובלבד שיסיימו לפני השקיעה[85].
- בעל הבית ישגיח ויזהיר את בני ביתו שיסיימו סעודתם כמה דקות לפני השקיעה (שקיעה – 19:30), וינקו פיהם משאריות המזון ויצחצחו שיניים באופן המותר בשבת[86] (באופן שמשתמש במברשת רכה המיוחדת לשבת, ובחומר נוזלי (מי פה), ולאחר השימוש לא ישטוף את המברשת במים, אלא יניחה בכיור שתישטף מאליה). ואם יורד לו דם באופן קבוע מהחניכיים בעת הצחצוח, אסור לו לצחצח שיניים בשבת.
- לכתחילה יברכו ברכת המזון ויאמרו "רצה והחליצנו" לפני השקיעה, ואם לא הספיקו יכולים לברך מאוחר יותר (אף לאחר צאת הכוכבים), ומותר ליטול ידיהם למים אחרונים כהרגלם (דהוא רחיצה של מצוה ולא לשם תענוג).
פרק יב
איסורי הכנה משבת לחול
- אסור להכין משבת לחול, ולכן אסור בשבת להביא לבית הכנסת נעליים או ספר קינות ומגילת איכה לצורך ליל ת"ב, וכן לא יסדרו הספסלים בבית הכנסת בשבת לצורך תשעה באב, אלא יעשו זאת רק לאחר צאת השבת[87].
- מותר ליטול בשבת גלולות להקלת הצום הנקראים "קלי צום" וכדומה, ואין בזה איסור משום הכנה משבת לחול, ולא משום רפואה בשבת[88], אמנם לא יאמר בפירוש שעושה כן לצורך הצום (ויש המצריכים למוסס הכדור במים ממותקים או בשאר משקים או בתוך לבן וכדומה קודם השבת, ויאכלם בשבת[89], או שיטלם במוצ"ש ללא מים[90]).
- כשאוכלים בסעודה שלישית אין לומר "תאכלו ותשתו כדי שיהיה לכם כח לצום", שנראה כמזלזל בכבוד השבת, ויש בו חשש איסור הכנה משבת לחול.
- מי שמרגיש צורך גדול להתקלח מבעוד יום קודם כניסת הצום, וכגון שהזיע מאד ביום השבת מחמת חום היום וכדומה, רשאי להתקלח "בצונן" מבעוד יום, ובלבד שיזהר בכל דיני רחיצה בשבת (עיין בהערה[91]).
פרק יג
צאת השבת ותחילת האבלות
- לאחר השקיעה (19:30), מתחיל מקצת דיני אבלות ותענית, ולכן מזמן זה חל איסור אכילה ושתיה, ואיסור רחיצה וסיכה, אולם שאר איסורי התענית לא חלים עדיין משום קדושת השבת עד צאת הכוכבים, ורק לאחר צאת הכוכבים (דהיינו כעשרים דקות לאחר השקיעה – 19:50) יאמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול" ויחלוץ את נעלי העור, ויחליף בגדיו לבגדי חול וישב על הארץ[92] (ופשוט שאין צורך להחליף את החולצה אם אינה מיוחדת לשבת, והוא הדין לבגדים הסמוכים לגוף כגון גופיה וכדומה).
- העוסק בתורה בדברים האסורים ללומדם בתשעה באב, צריך להפסיק מלימודו בשקיעה וללמוד בדברים המותרים בתשעה באב.
- הנוהגים כשיטת רבינו תם לחומרא בשבת וביום הכיפורים בלבד, צריכים לנהוג בחליצת המנעלים והחלפת הבגדים וישיבה על הארץ כעשרים דקות לאחר שקיעת החמה (משום דהוי מילתא דרבנן ולא איסורי דאורייתא), וכן הוא מנהג א"י ברוב המקומות, אולם אלו הנוהגים (בחו"ל) כדעת רבינו תם בכל ענייניהם, ימתינו בכל הנ"ל עד צאת השבת כשיטת רבינו תם (אמנם אכילה ושתיה, רחיצה וסיכה, אסורים מהשקיעה לכו"ע).
פרק יד
תפילת ערבית
- ראוי לאחר זמן תפילת ערבית במוצאי שבת כדי שיספיקו הציבור להתארגן בביתם לאחר צאת הכוכבים, ולהגיע לבית הכנסת לתפילת ערבית, ללא חשש חילול שבת[93].
- מתפללים ערבית של ליל ט' באב כמו בכל שנה, ומוסיפים "אתה חוננתנו", ובני ספרד נוהגים להוסיף ולומר "נחם" בבונה ירושלים, ו"עננו" בשומע תפילה[94], ובני אשכנז נהגו שהשליח ציבור אומר עננו בשחרית ומנחה, והיחיד במנחה בלבד, ו"נחם" אומרים רק במנחה.
- לאחר תפילת עמידה קודם קריאת מגילת איכה[95], מביאים נר הבדלה, והחזן מברך ברכת "בורא מאורי האש", ומכוון להוציא את הציבור ידי חובה, ואח"כ יקראו מגילת איכה[96], ומנהג הרבה מבני אשכנז שהבעל מברך בביתו "בורא מאורי האש", כדי להוציא ידי חובה את אשתו ובני ביתו[97] (ומכוון שלא לצאת ידי חובתו בבית הכנסת. ויכול לעשות זאת אף לפני ערבית לאחר אמירת ברוך המבדיל, לאחר זמן ר"ת).
- מי שמעונין לצאת בברכת החזן על הנר, יזהר להיות מספיק קרוב לנר כדי שיוכל להבחין בין מטבע למטבע, שאם לא כן לא יוכל לצאת ידי חובה (ואין די בראיית הנר מרחוק), ולכן יקפידו הגבאים לחלק כמה נרות בין הקהל. ומי שלא היה מספיק קרוב לאור הנר או שלא הספיק לשמוע הברכה מפי החזן, צריך לברך על הנר בעצמו, ואפילו בביתו לאחר התפילה (עד עלות השחר).
- לאחר סיום הקינות ומגילת איכה אומרים "ואתה קדוש", ואין אומרים פסוקי "שובה" ו"ויהי נועם" ו"יושב בסתר", ומסיימים התפילה כהרגלם[98].
פרק טו
הבדלה בתפלה, וברכת מאורי האש
- במוצאי שבת זו מבדילים רק בתפילה באמירת "אתה חוננתנו", ואין מבדילים על הכוס, ואין מברכים על הבשמים (ההבדלה על הכוס נדחית למוצאי הצום, אך אין לברך ברכת הבשמים גם במוצאי הצום).
- מברכים על הנר במוצאי שבת זו, ומי שלא יצא ידי חובה בבית הכנסת, יברך בעצמו על הנר ואפילו בביתו (ואם לא ברך על הנר עד עלות השחר, אסור לו לברך ביום ראשון ואפילו במוצאי הצום).
- יש להזהיר הנשים שגם הן צריכות לברך על הנר במוצאי שבת זו, ואם לא יצאו ידי חובה בבית הכנסת או מבעליהן, מנהג בנות ספרד לברך בעצמן על הנר בביתם[99]. ומנהג הרבה מבנות אשכנז שלא לברך ברכת מאורי האש בעצמן, אלא יוצאות ידי חובתן מהאנשים, אא"כ אין אדם אחר שיכול להוציאה, או שבעלה יצא כבר ידי חובתו בבית הכנסת, אזי תברך בעצמה[100].
פרק טז
ניקיון הבית
- כלי הסעודה כגון צלחות סכו"ם וכדומה, והסירים שנשארו מלוכלכים משבת, לא ישטפם במוצאי שבת אלא רק לאחר חצות היום (ויש מחמירים לאסור עד צאת הצום), אלא אם כן צריך אותם לצורך אכילת קטנים או חולים או שאר פטורים ביום הצום.
- כשנודף מהכלים ריח רע בבית, או שמושכים חרקים וכיו"ב, מותר לשטוף ולהדיח הכלים ביום תשעה באב עצמו (ואפילו במוצ"ש), ויש המחמירים ללבוש כפפות גומי על ידיהם (אולם כפפות גומי שיש בתוכם אבקת טלק יצא שכרו בהפסדו, משום שלאחר מכן בהכרח יצטרך לשטוף ידיו, וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם).
- מותר להניח את הכלים במדיח כלים, אף בתשעה באב עצמו (משום שהכלים נשטפים מאליהם, ואין כאן חשש מלאכה שיש בה שיהוי וטורח, ולא חשש איסור רחיצה).
- עצה טובה לצאת ידי כל הדעות ללא כל חשש:
- שישרה את הכלים המלוכלכים במים עם סבון, ואזי אין חשש לריח רע וכו', ורק לאחר צאת הצום ישטפם.
- ביום שישי לאחר גמר הבישולים, יעביר המאכלים מהסירים לתבניות חד פעמי וכדומה, ולאחר שימושם בשבת יזרקם לאשפה[101] (וכן יאכל בכלים חד פעמיים).
- שטיפת הבית: אסור להדיח ולשטוף את רצפת הבית עד מוצאי תשעה באב, משום איסור מלאכה שיש בה טורח ושיהוי, ויש אומרים שבמקום הצורך מותר לשטוף אחר חצות היום (אמנם נראה שאם נשפך משקה דביק במקום מסוים בבית, וגורם ללכלוך יתר וצער לבני הבית, מותר לשפוך מעט מים ולנקות אותו מקום בלבד).
פרק יז
החייבים והפטורים מהתענית בשנה זו
- מעוברת: החל מסוף החודש השלישי הרי היא בגדר מעוברת ופטורה מלהתענות בשנה זו, משום שהצום דחוי, והוא הדין למעוברת בשלשה חודשי ההריון הראשונים אם סובלת ממיחושים ובחילות והקאות וכדומה, וכ"ש אם נחלש גופה[102].
- מניקה: אשה המניקה את בנה בפועל פטורה מלהתענות בשנה זו, מפני שהצום דחוי, ואם אינה מניקה בפועל, אע"פ שהיא בתוך שנתיים ללידה, צריכה לצום, אא"כ מרגישה חולשה ויש לה צער להמשיך בתעניתה, די לה בתענית שעות כפי יכולתה.
- יולדת: פטורה מן הצום. מפלת: המפלת לאחר ארבעים יום לעיבורה פטורה מן הצום, כדין יולדת לכל דיניה.
- חולה שאין בו סכנה: חולה החש בגופו ומרגיש חולשה, פטור מן הצום, ע"פ הוראת חכם.
- ההוראה למעשה בכל הנ”ל: שיש להם להתחיל להתענות בלילה כדי להשתתף בצערם ובאבלותם של ישראל, ובבוקר מותרים לאכול כדרכם ואינם צריכים לאכול פחות פחות מכשיעור, ומכל מקום אם יש צורך לאכול ולשתות אף בלילה מותר, אך לא ירבו במעדנים ומאכלי תענוגים כהרגלם.
- לבני אשכנז: ההוראה למעשה כמו שנתבאר בסעיף ה' הנ"ל, אלא שמותרים באכילה ושתיה רק לאחר שמרגישים חולשה בגופם[103].
- קטנים: יש שכתבו לחנך הקטנים מגיל תשע ומעלה להתענות איזה שעות ביום לפי כוחם ובריאותם, אבל לא לתת להם להתענות כל היום אלא רק מגיל מצוות, אך מ”מ כתב הגר”ע יוסף זצוק”ל שילדים פחות מגיל מצוות אינם מתענים אפילו תענית שעות, ורק מגיל מצוות חייבים להתענות כל היום (ואע"פ שאינם צמים ראוי לחנכם שלא יאכלו רק כדי קיום גופם לחם ומים ומאכלים, ולא יאכלו ממתקים וכדומה).
- הפטורים מהתענית כשאוכלים פת – יש להם ליטול ידיהם כהרגלם עד פרק היד, משום שלא אסרו רחיצה של מצווה[104], והוא הדין למים אחרונים שיטלו כהרגלם. בברכת המזון – מנהג בני אשכנז לומר "נחם" לפני בונה ירושלים, ומנהג בני ספרד שלא לאומרו כלל בברכת המזון[105].
- במוצאי שבת זו, אין חיוב לפטורים מהתענית לאכול סעודת מלווה מלכה[106].
פרק יח
הבדלה בתשעה באב לפטורים מהתענית
- הפטורים מהתענית, ויודעים שעתידים לאכול ביום זה, אינם יכולים לאכול או לשתות שאר משקים ללא הבדלה על הכוס[107] (וחולה הזקוק לשתיית מים בלבד אינו מבדיל בתענית אלא במוצאי הצום).
- למנהג בני ספרד: יבדיל הפטור מן התענית על הכוס (כוס יין, ועדיף מיץ ענבים) במוצאי שבת[108], וישתה מהכוס רביעית או מלוא לוגמיו[109] (ואם א"א להם לשתות, אזי יטעמו מעט ויתנו לקטן (מבן שש ועד בן תשע) לשתות). ולאחר ההבדלה ימשיכו התענית וישתתפו עם הציבור עד שירגישו צורך לאכול וכנ"ל.
- מנהג בני אשכנז: להבדיל רק לפני האכילה והשתייה (ויש שכתבו שיבדילו על מיץ ענבים, ויש אומרים שיבדילו על חמר מדינה כגון בירה לבנה, תה או קפה).
- סדר ההבדלה: ברכת הגפן, בורא מאורי האש (למי שמבדיל במוצ"ש ולא בירך עדיין), ברכת המבדיל, ולא יברכו ברכת הבשמים, ולא יאמרו הפסוקים שלפני ההבדלה.
- הפטורים מהתענית רשאים להוציא ידי חובת הבדלה את בני ביתם או חבריהם מדין שומע כעונה, ולא יצטרכו השומעים להבדיל שוב במוצאי הצום[110].
- הבדלה לקטן: מנהג בני ספרד שהקטן שהגיע לחינוך (מגיל שש), מבדיל קודם אכילתו, וצריך ללמדו לשתות מלוא לוגמיו[111], והרבה מבני אשכנז נוהגים שהקטן אוכל ושותה בתשעה באב ללא הבדלה, ובמוצאי התענית ישמע הבדלה מאביו[112].
פרק יט
מוצאי התענית
- אסור לאכול ולשתות במוצאי התענית עד שישמע הבדלה על הכוס, אבל מים מותר לשתות קודם ההבדלה (וע"פ הסוד טוב להחמיר גם בשתיית מים[113]).
- סדר ההבדלה במוצאי תשעה באב: ברכת הגפן (ללא הפסוקים שנוהגים לומר קודם ההבדלה[114]), וברכת המבדיל בין קודש לחול, ואין מברכים לא על הבשמים ולא על הנר[115] (וגם מי שלא בירך על הנר במוצ"ש, לא יברך במוצאי התענית).
- כיבוס, רחיצה במים חמים, תספורת וברכת שהחיינו: מותר במוצאי התענית שהוא ליל י"א בשנה זו, לכל הדעות[116].
- אכילת בשר ושתיית יין: למנהג בני ספרד מותר לאכול ולשתות במוצאי התענית[117] (אף שבשנה רגילה אסור כל יום י' באב), ומנהג בני אשכנז לאסור בלילה זה אכילת בשר ושתיית יין מפני אבלות של יום, אמנם למחרת היום מותר[118].
- שמיעת כלי זמר: מותרת במוצאי תשעה באב בשנה זו[119] (ויש שכתבו שראוי להימנע לשמוע בלילה זה קול ששון וקול שמחה, אע"פ שמעיקר הדין מותר[120]).
"כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה", יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון.
תשובה בהלכה בענין לימוד תורה בתשעה באב
שאלה: בס"ד ראינו שפרסמתם את מנהגי הרב זצוק"ל בענייני ט' באב. בין השאר הבאתם שהרב נהג ללמוד את שעוריו הקבועים אחרי חצות היום, שהמקורות לכך הם תלמידיו וע"פ מכתב של הרב, ברצוננו אם אפשר לראות את המכתב עצמו, כל זה כדי ללמוד מפי הרב. שאלה נוספת האם אנו יכולים לקחת מכאן הלכה למעשה? (יהי רצון בשנה הבאה לא נצטרך לצום, ויום האבל יהפוך ליום שמחה וגאולה) בברכת התורה, תודה.
תשובה: ידועה ההלכה שבתשעה באב אסור ללמוד בדברים המשמחים אלא רק בדברים הרעים, ונוהג איסור זה במשך כל יום תשעה באב, ואף שמצאנו בכמה דברים שמקילים בהם לאחר חצות היום כגון ישיבה על גבי ספסל, הנחת תפילין, הכנת אוכל, החזרת הפרוכת, ועוד, מכל מקום כל מנהגי ואיסורי האבלות של תשעה באב נמשכים עד לצאת הכוכבים.
ובזמנו שאלנו לכ"ק אדמו"ר מוהרא"ש זי"ע, האם לאחר חצות היום יש מקילים ללמוד את השיעורים הקבועים בכל יום, חק לישראל, שמו"ת, משנה, דף היומי, תהלים היומי וכדומה, וכן אצלנו בכולל מקפידים בכל יום ללמוד דף היומי, ובדרך כלל במוצאי תשעה באב אנשים עייפים וחלשים ואינם מסוגלים ללמוד את שיעורם הקבוע, האם מותר להם ללמוד את השיעורים הקבועים מידי יום ביומו.
וענה לנו כ"ק אדמו"ר מוהרא"ש זי"ע בזה"ל: "לענין לימוד תורה בתשעה באב, השיעורים הקבועים שיש לאדם כגון דף היומי, או חומש ורש"י וכו', וכו', אחר שלש ואחר מנחה, נוהגים להקל" (ד' מנחם אב התשס"ז). וכתב עוד: "בענין תשעה באב, אחרי שעה שלוש ואחר שגומרים מנחה עם טלית ותפילין, אז יכולים כבר ללמוד את הדף היומי, לא צריכים לחכות עד הלילה" (ו' מנחם אב תשע"א). ומשמע מדבריו שדווקא לאחר שעה שלוש בצהרים, ולאחר תפילת מנחה, שאז מניחים תפילין ואומרים פסוקי נחמה, אז יש להקל ללמוד את הלימודים הקבועים דווקא ולא שיעורים בעיון.
ואע"פ שלכאורה אין לזה מקור מפורש בדברי הפוסקים, מכל מקום יש סמך לזה בספרי הדרש והחסידות (עיין בספר נצח ישראל למהר"ל מפראג פרק כ"ו, ועוד), שהרי ידוע שבית המקדש נשרף בשעות האחרונות לעת ערב של תשעה באב, ובשעה זו דוקא מתחילה הנחמה, שאנו רואים את גודל רחמיו יתברך ששפך חמתו על עצים ואבנים ולא כילה חמתו בבני ישראל, כמובא במדרש רבה (איכה רבתי פרשה ד'), "כתיב (תהלים ע"ט) "מזמור לאסף אלהים באו גוים בנחלתך", לא הוה קרא צריך למימר אלא בכי לאסף, נהי לאסף, קינה לאסף, ומה אומר מזמור לאסף, אלא משל למלך שעשה בית חופה לבנו וסיידה וכיירה וציירה ויצא בנו לתרבות רעה, מיד עלה המלך לחופה וקרע את הוילאות ושיבר את הקנים, ונטל פדגוג שלו איבוב של קנים והיה מזמר, אמרו לו: המלך הפך חופתו של בנו ואתה יושב ומזמר, אמר להם מזמר אני שהפך חופתו של בנו ולא שפך חמתו על בנו, כך אמרו לאסף, הקב"ה החריב היכל ומקדש ואתה יושב ומזמר, אמר להם מזמר אני ששפך הקב"ה חמתו על העצים ועל האבנים ולא שפך חמתו על ישראל, הדא הוא דכתיב "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה", ע"כ לשון המדרש.
וידוע עוד שבתשעה באב לעת ערב בשעת המנחה נולד המשיח, כמסופר במדרש רבה (איכה פרשה א' סימן נ"א), ובירושלמי (ברכות פ"ב ה"א), אודות לידת המשיח ביום שנחרב בית המקדש, וזהו תוכנו: (עפ"י פירוש פני משה שם), "מעשה ביהודי אחד שהיה עומד בשדה וחורש עם שורו, פתאום השמיע השור צעקה אחת, עבר שם ערבי אחד ואמר לבעל השור, יהודי תתיר את השור וקנקן המחרישה, ותפסיק מלחרוש, כי היום נחרב ביהמ"ק שלכם, אח"כ השמיע השור שוב צעקה שניה, אמר לו הערבי, יהודי קשור את שורך וקנקן המחרישה ותמשיך לחרוש, מפני שבו ביום נולד מלך המשיח, שאל אותו היהודי ומה שמו, א"ל הערבי – מנחם, ומה שם אביו חזקיה, ומאיזה מקום הוא מבירת מלכא דבית מלך יהודה, הלך היהודי ומכר את שורו וקנקן המחרישה, ועשה עצמו מוכר בדים ומטפחות שכורכים בהם תינוקות, והיה הולך ממקום למקום, עד שבא לאותו המקום שאמר לו הערבי והיו כל הנשים קונות ממנו, ואמו של מנחם לא באה לקנות, ושמע קול הנשים אומרות אמו של מנחם תבואי הנה ותקני בשביל בנך, ענתה להן אמו של מנחם הייתי רוצה לחנקו לשונא ישראל, וכלפי התינוק מנחם אמרה כן, לפי שנולד ביום שחרב ביהמ"ק, אמר לה היהודי בטוח אני שכשם שנחרב ביהמ"ק ביומו כך עתיד להבנות ביומו, בואי וקני עבורו, אמרה לו אין לי מעות, אמר לה לא איכפת לי, קחי עתה את הבגדים ובפעם אחרת אבוא ואקח המעות, לימים חזר לשם ושאל את האשה על אודות בנה, השיבה לו מאותה השעה שראית אותי ודיברנו ממנו בא רוח סערה וחטף אותו מידי ונעלם מעיני. א"ר בון מה לנו ללמוד מן הערבי הזה ולא מקרא מלא הוא (ישעיה י' לד') "והלבנון באדיר יפול", ומה כתיב בתריה (שם יא' א') "ויצא חוטר מגזע ישי", ר"ל שיוולד מלך המשיח, ע"כ המעשה.
וזמן הנחמה המתגלה בתשעה באב לעת ערב, הוא בחמש שעות אחרונות (לערך משעה שלש), עיין בספר בני יששכר שכתב (מאמרי חודש תמוז אב בין המצרים מאמר ב') וז"ל "רק החמש שעות אחרונות הנה הן המה ג"כ בכללות אותן הימים, אבל אעפ"כ המה מתמתקים בלידת בן דוד", ע"כ.
וראה מה שכתב החיד"א בספר ברכי יוסף (אות ז'), שיש שנהגו להקל במנהגי האבלות במנחה לעת ערב, וז"ל "מנהג העולם לומר פסוקי נחמה בערב, וראיתי בספר הכוונות להאריז"ל שהביא המנהג ונתן טעם למנהג, כשישראל ראו דבתשעה באב בערב הציתו אש בהיכל, אמרו מזמור ששפך חמתו על עצים ואבנים, וגם כי במנחת תשעה באב נולד המשיח, ומזה הטעם לא מיחו חכמים על רבות בנות דלאחר חצות מתעסקות בכל כוחן לכבד הבית ולתקן וכיוצא מתיקוני הבית, וזה מנהג בערי אטליא לנשים, ויען שדעתן קצרה וחלושי אמונה אדרבה חיזקו ידיהם לקבוע אמונת הגאולה ולא יתייאשו ח"ו", עכ"ל (ועיין בספר פסקי תשובות (סימן תקנ"ד אות ד') מש"כ שמצינו מנהגי כמה קהילות כדברי הט"ז בדברי הרמ"א, שלא שינו את סדר השיעורים שהם לחם חוקם במשך כל ימות השנה, כגון פרשת התשובה והמן וכו' וחק לישראל וכיו"ב, ועשו זאת לאחר חצות היום לעת מנחה, ע"ש).
מכל האמור מתבאר, שבתשעה באב לעת ערב בחמש שעות אחרונות מתחיל עידן הנחמה, ולכן רק בשעה שלוש לאחר שמניחים תפילין ומתפללים מנחה ואומרים פסוקי נחמה, אזי יש הקלה ללמוד את השיעורים הקבועים מידי יום ביומו, וזה לעניות דעתי חלק ממקור דברי מו"ר אדמו"ר מוהרא"ש זי"ע.
יהי רצון שנזכה עוד היום לגאולה השלמה ולבנין בית המקדש וימים אלו יתהפכו לימי ששון ושמחה, אכי"ר.
ענין ט"ו באב
שאלה: מהי המשמעות של חג ט"ו באב, והאם יש מקור לחג הזה במנהגי ישראל?
תשובה: שנינו במשנה (תענית כו:) "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהם בנות ישראל יוצאות במחול" וכו', והגמרא (שם ל:) הביאה ששה דברים שארעו ביום זה: א. יום שבו כלו מתי מדבר. ב. יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. ג. יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל. ד. יום שביטל הושע בן אלה ממונים שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל. ה. יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ו. יום שפסקו מלכרות עצים למערכה.
וכתב בספר סדר היום, שראוי להתנהג בט"ו באב בששון ובשמחה, וכן הוא בספר חמדת ימים, שנכון וישר להוסיף מעט במאכל ובמשתה לכבוד היום ולהרחיק ממנו יגון ואנחה, וכתב הגאון חיד"א במורה לאצבע (אות רמ"ב) שביום זה יש עילוי לשכינה.
ולכן אין אומרים בו וידוי ונפילת אפיים, וכ"פ מרן בשו"ע (סימן קל"א סעיף ו'), וגם במנחה שלפניו אין אומרים.
ויש להיזהר ולהוסיף בלימוד התורה מליל ט"ו באב ואילך ובפרט בלילות, משום שאז הלילות מתחילות להתארך, כדאיתא (שם תענית לא.) "מכאן ואילך דמוסיף יסיף", ופי' רש"י – כל שמוסיף לעסוק בתורה בלילות יוסיף חיים על חייו, כמו שנאמר "כי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים", וכן איתא במדרש רבה (ויקרא פרשה י"ט סימן א') "אמר רבי יוחנן אין רינה של תורה אלא בלילה", שנאמר "קומי רוני בלילה", וכן פסק הרמב"ם (פ"ג מהלכות ת"ת הלכה י"ג) וז"ל "לפיכך הרוצה לזכות לכתרה של תורה יזהר בכל לילותיו, ולא יאבד אפילו אחד מהם בשינה ובאכילה ושתיה ושיחה וכיו"ב, אלא בתלמוד תורה וחכמה". והביא כל זה מרן בחזון עובדיה (בין המצרים עמ' תכ"ו).
וכ"ק מוהרא"ש זי"ע אמר תמיד, שיום ט"ו באב הוא היום המסוגל לתקן חטא שנאת חנם שעל זה נחרב בית המקדש, כי ביום זה הותרו שבטים לבוא זה בזה, ושבט בנימין הותר לבוא בקהל ונעשה אחדות שלם אצל עם ישראל, וזו השמחה הגדולה מכל השמחות שבזכות זה נגאל גאולת עולמים ונזכה לביאת משיח צדקנו במהרה.
וידוע מה שכתב בספר בני יששכר (תמוז אב ד' א') בשם האוהב ישראל מאפטא במאמר המשנה הנ"ל "שבהן בנות ישראל יוצאות במחול" וכו', דהנה אמרו רבותינו ז"ל (תענית לא.) "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים לעתיד לבוא", שענין המחול הוא, שההולך סביב סביב בהיקף ואין שם מעלה מטה ראש וסוף, כן לא יהא לצדיקים קנאה ושנאה, לומר זה גבוה מזה, והוא יום טוב לישראל, כשאין ביניהם קנאה ושנאה ותחרות, וזהו הרמז "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו בא"ב, אות הט"ו באל"ף בי"ת היא האות ס' (כלומר האות החמש עשרה מאותיות הא"ב), שהוא עגול סביב ואין בו ראש וסוף, וזה בחינת המחול והוא היום טוב הגדול לישראל.
וזהו חג ט"ו באב, היינו שביום הזה מתרבה האהבה בין נשמות ישראל להתאחד באחדות אחת, ללא חילוקי דעות ומחלוקות, וכך נזכה לגאולה השלמה.
וידוע שמיום ט"ו באב מתחלת ההארה של הימים הנוראים, כן כתב בספר קדושת לוי (ליקוטים ד"ה מחמשה), ובספר בני יששכר (תמוז אב א' ב'), שהרי בכ"ה באלול התחלת בריאת העולם, ואמרו חז"ל "ארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזים ברקיע בת פלוני לפלוני", ולכן ארבעים יום קודם יצירת העולם הוא זמן ט"ו באב, שישראל עלו במחשבה להתחתן במלך הכבוד.
ולכן מיום ט"ו באב מתחילים הימים הנוראים, שאז יש התעוררות מלמעלה, והוא התחלת השנה לימים המסוגלים לתשובה, ולכן יש הרבה שכבר נוהגים לכתוב במכתביהם "כתיבה וחתימה טובה", וכך כתב כ"ק מוהרא"ש זי"ע באשר בנחל (חלק כ"ט עמ' שח') בשם ספר שער יששכר, מנהגן של ישראל להתחיל לברך ברכת "כתיבה וחתימה טובה" מיום חמשה עשר באב, ומביא רמז כי "כתיבה וחתימה טובה" עולה כמספר – "חמשה עשר באב", וכך מנהג חב"ד ועוד.
ובשיחות הר"ן (סימן רנ"א) מובא, שבימי אלול וימים נוראים עד הושענא רבה צוה רבינו ז"ל לכמה אנשים לומר אז כל ספרי התנ"ך מתחילתם ועד סופם, ואנשי שלומנו אמרו שאפשר להתחיל כבר מיום ט"ו באב, וכן לימוד ספר תיקוני זוהר שיש ענין ללמדו בחודש אלול כידוע, אפשר להתחיל כבר מיום ט"ו באב, וכ"כ מוהרא"ש זי"ע באשר בנחל (חלק י"ז עמ' כ"ג), ומנהג אנ"ש לסיים גם כל ספרי רבינו ז"ל בזמנים אלו.
וכתב עוד מוהרא"ש זי"ע באשר בנחל (חלק ל"א עמ' ס"ו) שאנשי שלומנו אמרו, שמיום ט"ו באב עד כ"ה באלול הם ארבעים יום והם ארבעים ימים קדושים מאד מאד, כמו מקוה של ארבעים סאה המטהר, וכמו שמקוה צריך להיות שלם בארבעים סאה, ואם חסר אפילו קורטוב (מדה מועטת) פסול, כמו כן צריכים למלא את הארבעים יום האלו בשלמות.
הקב"ה יעזור שנזכה לנצל את הימים האלו בקדושה ובטהרה בלימוד התורה ובהתקרבות להשי"ת, ונזכה ל"כתיבה וחתימה טובה".
כמה כתי"ק מכ"ק מרן מוהרא"ש זי"ע, לרבני בית ההוראה ולכלל אנשי שלומנו בעניני בין המצרים ותשעה באב
- "אנחנו נוהגים לומר תיקון חצות גם בימי בין המצרים בלילה וכו'. בענין מים חמים וכו', נוהגים ללכת למקוה ולא חוששים לזה כלל. אנחנו אומרים תמיד תיקון רחל ותיקון לאה, כי אין אנחנו יודעים בסוד הדברים של שמיטה וכו', ולכן טוב לומר בכל יום את סדר תיקון חצות" (כ"ט תמוז התשס"ז).
- "לנכון קבלתי את מכתבך. ומאד מאד שמחתי שעוד פעם הלכתם אל הרב בירושלים לקחת שימוש, יעזור הקב"ה שנוכל להרחיב את הבית הוראה בגשמיות וברוחניות".
"בענין תיקון חצות בימי בין המצרים, אלו שלא אומרים בלילה אז הם צריכים להגיד על כל פנים באמצע היום, אבל אלו שאומרים בלילה לא צריכים לחזור ולהגיד ביום, וזה ברור".
"עדיף שלא לרקוד בשלוש שבועות האלו, אף שיש מאנשי שלומנו שרוקדים עד ראש חודש אב, עם כל זאת עדיף שברבים לא ירקדו, ומי שסובל על העצבים מותר לו לשמוע מוזיקה בצנעה, כי פשוט הוא מסכן שלא יבוא לידי שבר עצבים, והוא צריך את זה לרפואה".
"עד ראש חודש אב נוהגים ללכת לבריכה או לים וכו', כי מצד החום התירו כי לא עושים זאת בשביל תענוג אלא בשביל בריאות, ולטייל אני תמיד מזהיר שלא כדאי, ובכינרת תמיד אני מזהיר לא להיכנס שמה כי זה מים מסוכנים מאד, והרבה אנשים קפחו את חייהם שם, ולכן לא מומלץ בכלל ללכת לכינרת לרחוץ וכו', או לשוט שמה" וכו' (י"ח תמוז התשס"ח).
- "בשלשת השבועות שבין המצרים שהם ימי אבל, לא נוהגים לגזוז את השערות (חלאק'ה) בשום פנים ואפן, אלא או לפני י"ז בתמוז או לאחר תשעה באב" (שו"ת ברסלב חלק ל"ו עמ' קע"ו, תשובה ד' תרמ"ט).
- "בענין תשעה באב, אחרי שעה שלוש ואחר שגומרים מנחה עם טלית ותפילין, אז יכולים כבר ללמוד את הדף היומי, לא צריכים לחכות עד הלילה" (ו' מנחם אב תשע"א).
- "בענין זמן סיום הצום, היות שזה תענית דרבנן, בארץ ישראל יכולים כבר להתפלל עשרים דקות אחר השקיעה ואח"כ לאכול, ובחוץ לארץ יכולים כבר להתפלל ארבעים וחמש דקות לאחר השקיעה, ואח"כ לאכול, וכמובן שקודם צריכים לאכול ואחר כך הולכים למקוה ומקדשים את הלבנה". (ז' מנחם אב התשס"ט).
- "לגבי תפילין בתשעה באב, המנהג הוא להניח תפילין רק במנחה" (כ"ט תמוז התשס"ז).
- "לענין לימוד תורה בתשעה באב, השיעורים הקבועים שיש לאדם כגון דף היומי, או חומש ורש"י, וכו', וכו', אחר שלש ואחר מנחה, נוהגים להקל" (ד' מנחם אב התשס"ז).
- "בענין לעיין בשו"ת "אשר בנחל" בתשעה באב, הרי זה רק דבורי התחזקות, שאדם צריך חמצן להתחזק כי הוא מרגיש שאבד מנוס ותקוה ממנו, ועל זה אין מי שיחלוק שמותר לעיין בספרים שמחזקים את נפשו, ובפרט שזה ענין של פיקוח נפש שעובר על בני אדם מה שעובר ומחפשים התחזקות, ולכן אין שום שאלה אם מותר לעיין בהם.
העיקר הקדוש ברוך הוא יעזור לנו שיתהפך לנו היום הזה ליום טוב, ונשמע ונתבשר בשורות משמחות תמיד" (ח' מנחם אב התשס"ז).
- "אשר בנחל, יכולים לעיין בזה גם בתשעה באב, כי כל מי שעובר עליו צרות ויסורים הוא מוכרח התחזקות, ודייקא הוא יבין בהספר הנפלא הזה, ולכן תתחזק והקדוש ברוך הוא ימתיק ממך כל הדינים על ידי פלא עליון" (ח' מנחם אב התשס"ט).
- "אנחנו לא נוהגים לקרוא את ההפטרה בשבת חזון בניגון איכה, כי שבת אין זמן לאבילות.
סיום מסכת טוב לעשות בכל יום מימי התשעה ימים, כי בזה מבטלים את הס"מ, אבל לא בשביל לאכול בשר, כדאי הוא בית אלוקינו למנוע עצמם בתשעה ימים אלו לא לאכול בשר.
אנחנו מניחים תפילין רק במנחה, ואחר מנחה יכולים כבר ללמוד את השיעורים שאדם רגיל בהם כל השנה" (ז' מנחם אב התשס"ז).
- "מנהגנו שגם הנשים אומרות בלילה וביום מגילת איכה, יעזור הקב"ה שנזכה כבר לראות בגאולתן ובישועתן של כלל נשמות ישראל, כי כך אמרו חכמינו הקדושים (תענית יא.) "כל המצער עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנחמת ציבור" (מכתב לנשות אנ"ש ה' מנחם אב התש"ע).
- "בענין בית ההוראה, אני מאד מאד שמח שאתה הולך לבדק אצל המאפיות וכו', וכן צריכים לבדק בשאר מקומות, ולהודיע לאנשי שלומנו מהפעילות של בית ההוראה שלנו, והיה טוב מאד שבכל שבוע יצא הודעה מבית ההוראה על הלכות המצויות, ובפרט עכשיו לעניני הלכות תשעה באב, כי פשוט האברכים הם בעלי תשובה, ולא יודעים בין ימינם לשמאל, הם אף פעם לא למדו, ואם לא לומדים לא יודעים, ולכן זה צריך להיות אחד מהתפקידים מהבית הוראה, בכל פעם להוציא הודעה מבית ההוראה מהלכות המצויות, ובני אדם אינם יודעים מזה" (ה' מנחם אב התשס"ז).
- "בענין הבריכה וכו', אין שום היתר שנשים ילכו כשיש שמה רק גבר מציל, זה אביזרייהו של גילוי עריות, ובשום פנים ואופן לא לתת את זה, כי יכול לצאת מזה קלקולים גדולים מאד, ומה גם הייתי אומר שמטעם הבית הוראה להוציא איסור, אף שזה מאד מאד כואב שאין לנשות אנשי שלומינו בריכה עכשיו, אבל מצד הדין וההלכה אסור להתרחץ במקום שיש שמה גבר וכו', כמו שכתוב בהלכה, ומגיע על זה גט רחמנא לצלן" (י"ט תמוז התשע"א).
- "באתי לעורר על כמה נקודות השייכים לתשעה באב:
א. מנהגינו לומר מגילת איכה בלילה ולחזור על זה בבוקר כמנהג הגר"א. ומי שרוצה להוסיף קינות ינהוג כמנהג אבותיו וכו'.
ב. יען שזה תענית דרבנן, וגם התענית מתחלת מהלילה, ולכן לא צריכים לחכות שבעים ושתים דקות, אלא בזמן הראשון כשיטת הגאונים יכולים כבר להתפלל ערבית ולאכול.
ג. אשה בהריון או מינקת וכו', תשאל שאלה בבית הוראה, כי אין בזה כלל אחיד.
ד. מנחה בתשעה באב מתפללים על פי רוב משעה שלש ואילך, כי צריכים להתעטף בטלית ותפילין.
ה. אחר שעה שלש אחר הצהרים ואחר שהתפללו מנחה, יש שלומדים את השיעורים שלהם שרגילים ללמוד בכל יום חוק ולא יעבור, כמו חומש ורש"י עם התרגום, ומשניות, ודף היומי, וכו'.
העיקר לשמור מאד לא להסתובב בתשעה באב בטל, וישמור מאד לא להתקבץ יחד עם יושבי קרנות, ולפטפט דברי ליצנות וכו', כי צריכים למעט בשחוק מפני צער חורבן בית המקדש וכו', ויותר טוב ללכת לישון, גם יש ליזהר לא לנסוע נסיעות.
הקדוש ברוך הוא יהפוך לנו את היום הזה לששון ושמחה, ונזכה כבר לראות בבנין בית המקדש שיבנה על ידי הקדוש ברוך הוא בעצמו, כמאמרם ז"ל (בבא קמא ס:) אמר הקדוש ברוך הוא עלי לשלם את הבערה שהבערתי אני הציתי אש בציון שנאמר (איכה ד' י"א) "ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה", ואני עתיד לבנותה באש שנאמר (זכריה ב' ט') "ואני אהיה לה חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה".
המאחל לך נחמה שלימה" (ז' מנחם אב התשע"א).
- "היות שזה כבר יומיים לפני תשעה באב, ובוודאי יש הרבה שאלות של הלכה, ולכן כדאי להתייעץ על כל פרט ופרט מפרטי הלכות תשעה באב עם "בית ההוראה" שיש לנו ארבע מורי צדק, א. ר' … נ"י, ב. ר' … נ"י, ג. ר' … נ"י, ד. ר' … נ"י, ועל יקל בעיניך דבר זה, כי יש הרבה שאלות ובפרט בענין התענית לנשים בהריון, הכל צריכים לשאול, ורביז"ל הקפיד מאד מאד על הלכה, ולכן טוב לשאול כל שאלה" (ז' מנחם אב תש"ע).
מכתב מכ"ק אדמו"ר זי"ע לכלל אנשי שלומנו:
בעזה"י יום ב' לסדר דברים ראש חודש מנחם אב ה'תשע"א
שלום וברכה אל … נ"י
הנה מהיום מתחיל ימי אבל, וצריכים להקפיד על זה מאד מאד, כי זה הלכה מפורשת בשולחן ערוך ואי אפשר לשנות את זה בשום פנים ואופן, ולכן ראוי לכל אחד ואחד ללמוד עכשיו דיני חודש אב, בשולחן ערוך אורח חיים סימן תקנ"א, וזה מאד מאד נחוץ, ואין בזה שום הפרש בין אשכנזים לספרדים, כי התשע ימים האלו, מראש חודש עד אחר תשעה באב הם ימים חמורים מאד, שצריכים לשמור על זה מאד מאד, וכך כתוב שם בשולחן ערוך "משנכנס אב ממעטין בשמחה ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי לישתמיט מיניה דריע מזליה" וכו', מראש חודש עד התענית ממעטים במשא ומתן ובבנין של שמחה, כגון בית חתנות לבנו או בנין של ציור וכיור ובנטיעה של שמחה כגון אבורנקי של מלכים שנוטעים לצל להסתופף בצלו או מיני הדס ומיני אהלים ואם היה כותלו נוטה ליפול אף על פי שהוא של שמחה מותר לבנות וכו', והם הלכות מפורשות שכל אחד ואחד מחויב ללמוד כדי לדעת איך להתנהג, ועלינו להתאבל על חורבן בית המקדש שנחרב בעוונותינו הרבים, כי כך אמרו חכמינו הקדושים (ירושלמי יומא פרק א' הלכה א') שכל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו; ובפרט עכשיו שגם נארע דבר מזעזע כל כך שהרגו צדיק תמים על לא דבר, עלינו לפשפש במעשינו מאד, כי כך אמרו חכמינו הקדושים (ראש השנה יח:) ששקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלקינו; ולכן צריכים מאד מאד לשמור על כל עניני אבל בתשע ימים האלו, לא לאכול בשר, ולא לכבס כביסה, ולא לשמוע כלי זמר, ולשמור מריקודים וכו' וכו', [וכך מובא במגן אברהם (סימן תקנ"א סעיף קטן י') דאסור לעשות ריקודין ומחולות מי"ז בתמוז ואילך; ואנחנו מאד מאד מקפידים בזה]. וגם אצל אנשי שלומינו היקרים כל הדורות הקפידו מאד מאד על אלו שעושים סיום מסכת בתשעה ימים כדי לאכול בשר, כי כדאי בית אלקינו לסגף את עצמו בימים אלו לא לאכול בשר, על כל פנים איך שהוא בימים האלו צריכים הרבה לבקש על גלות השכינה ועל צרות ישראל, ובפרט השנה היה שנה מאד קשה שהמון נשמות ישראל גברים נשים צעירים נחטפו מהעולם במיתות משונות, ועל זה עלינו לבקש הרבה מהקדוש ברוך הוא שיאמר למלאך המשחית הרף וכו', שכבר כלל ישראל יתחילו לראות רק נחת ושיהיה בינינו שלום ואהבה, ושנשרוף את השנאת חנם שהס"מ זורע בין נשמות ישראל וכו' וכו', אבל אנחנו צריכים לראות מעצמינו לשמור שלא יכנס בתוכינו איזה מטורף וכו', או איזה תמהוני וכו', או איזה אלים וכו', או לוקח סמים וכו', כי מהיום צריכים לשמור על זה יותר ויותר, כי אם היה יכול לקרות דבר כזה וכו' וכו', אזי עלינו לנקות את קהילתינו לגמרי, שלא ימצא ולא יזכר איזה משונה קרן, ואני יעמוד על זה מאד מאד חזק, ואני מבקש אותך אישית שתעזור לי לגלות אם יש בינינו אחד כזה, כי הקהילה הקדושה שבניתי ביזע ובדם ובמסירות נפש הכי גדולה אני רוצה לשמור עליה מאד מאד.
הקדוש ברוך הוא שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די, וכבר נזכה במו עינינו לראות בבנין בית המקדש, ובגילוי שכינה ונחמת ישראל.
המאחל לך נחמה כפולה
[1] וידוע שבזמן שבתי צבי ימ"ש, שחשבו שהוא משיח וכו', הדבר הראשון שעשה הוא לבטל את הצומות י"ז בתמוז ותשעה באב, והרבה מן האחרונים מפוסקי ספרד שהיו בקושטא החמירו יותר ויותר בהלכות אלו כמנהגי בני אשכנז, והכל כדי למגדר מילתא כדי שלא ימשכו אחריו ויתייאשו מן הגאולה, וכמו שהיה אח"כ שחסידי הש"צ המירו את דתם והתפקרו, עיין בספר משיחי השקר ומתנגדיהם.
[2] ספר קהלת יצחק (פ' דברים בהערות פרחי ניסן), חזו"ע ארבע תעניות (עמ' ר"פ, ע"ש), והגאון מו"ה יעקב מגיד מישרים דק"ק וילנא מסיים כך: ולפ"ז הנה כאשר ידענו אמת לאמיתה, שירושלים אינה מתה, היינו כולם צריכים להתאבל עליה תמיד, ובכל זאת אנו רואים בעו"ה אלפי אנשים ששוכחים את ירושלים, ואינם מתאבלים עליה כלל, ואף מתשעה באב אינם מתפעלים מאומה, והתירוץ בזה הוא כן, שירושלים אינה מתה, רק האנשים האלה מתו ממנה שנכבה בהם מקרבם הרגש ירושלים מכל וכל, ולזאת לא יתאבלו עליה, ולפ"ז נוכל לומר, שהמתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחת שתיים, האחת שירושלים אינה מתה, והשנית גם הוא אינו מת ממנה אחרי דמתאבל עליה", ע"כ.
[3] דברים אלו נאמרו בעת הכנת ספרו של הגאון ר' חיים קנייבסקי שליט"א "שיח הנחמה" על הלכות בין המצרים וכו', המו"ל פנה ליהודי בעל ממון בבקשה שיסייע במצוה ויעזור בהדפסת הספר, היהודי העשיר שמע ואמר לא אתרום! כי הלא אנו מבקשים שיבנה בית המקדש בקרוב, והכל מאמינים שאכן בכל רגע עתיד אליהו לבשר על בוא משיח צדקנו ובית המקדש יבנה, וא"כ חבל להדפיס ספר על עניני החורבן וט' באב, והרי בעז"ה הספר יהיה מיותר לגמרי ואף אחד לא יביט בו, ולכן לא אזרוק כספי לריק. ור' חיים ענה לו כנ"ל (הובא בדברי שיח גליון מס' 237) ובהקדמה לספר שיח הנחמה.
[4] ובנטעי גבריאל (בין המצרים ח"א עמ' ז') הביא בשם הרב אפרים קייזער מק"ק גאלאנטא ז"ל שהעיר על המנהג שלא לשמור ספר הקינות לאחר תשעה באב, שי"ל שאולי כן יש ענין לשמור ספר הקינות, שהרי כמו שצוותה התורה על אכילת מרור לזכר מרירות השעבוד שהיה, ויתגברו עי"ז רגשי תודתנו על הפורקן ועל הטוב שגמל אותנו גואל חזק עמנו, וכמו כן לעת הקץ הגאולה השלימה והישועה האמיתית גם כן נזכיר קינותינו אשר היו בימי עונינו ולחצנו, ונעוררם ע"ז לזמר מזמורי ושירי תודה על קידוש שמו יתברך שיהיה במהרה בימינו, וכמו שאיתא במדרש, שבבית שני היו משתכרים בתשעה באב, והיה להם ליום טוב, וכלשון הפסוק (איכה ג' טו) "השביעני במרורים" – בלילי פסח, "הרווני לענה" – בלילי ת"ב, גם בעת אשר נהיה כגן רווה ויהיה נהפך לנו ליל ת"ב, וכל הצומות לששון ולשמחה ולמועדים טובים, כן יהיה רצון במהרה בימינו אמן. וסיים שם בנטעי גבריאל, שבזה יש לפרש הפסוק (דברים ד מד) "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל", באמצע פרשת ערי מקלט, היינו שמשה רבינו התפלל להשי"ת שע"י לימוד הלכות אלו לא יצטרכו בפועל לערי מקלט, וכן לימוד הלכות בין המצרים, הוא סגולה שלא יצטרכו לזה בפועל, ושירחם השי"ת עלינו שיתהפכו הימים האלו לששון ולשמחה ולימים טובים.
[5] יש הטוענים שמה שאנו קוראים לחודש הרביעי בשם תמוז, מקורו ממה שהיו קוראים כן לעבודה זרה על שם מה שכתוב (יחזקאל ח יד) "והנה שם הנשים יושבות ומבכות את התמוז", ופי' רש"י – "דמות אליל, שמחממות אותו מבפנים, והיו עיניו של עופרת והם ניתוכין מחום ההיסק, ונראה כאילו בוכה, ואומרת תקרובת הוא שואל" ע"כ. ועיין ברד"ק ובמלבי"ם (שם) והחיד"א בספר חומת אנך (שם), אולם באמת לאמיתו של דבר, עיקר השם תמוז משמעותו חום כבד, שעיקרן של ימי החום בשנה, הם בחודש תמוז, ועיין עוד לרבי צדוק הכהן מלובלין בספר פרי צדיק (במדבר ר"ח תמוז) שביאר שאדרבא קדושת חודש תמוז היא הראויה להשיג אור תורה שבעל פה, ולכן נמצא בהיפך לעומת זה גם בעבודה זרה, ע"ש, וכ"כ בספר נחמת ציון (עמ' א'). והגר"ח קנייסקי שליט"א כתב, שנקרא בשם זה משום שבי"ז בתמוז הועמד צלם בהיכל, הובא בספר שיח הנחמה (עמ' י"א).
[6] שיחות מוהרא"ש לכל מועדי וחדשי השנה (עמ' ש"פ).
[7] וביאר מוהרא"ש זי"ע, שיוצא מכאן התחזקות נפלאה להתמדת התורה ולמידת התשובה, ולעשות התחלה חדשה בחודש תמוז דוקא, כי מבואר בדברי רבינו ז"ל, (שיחות הר"ן שיחה כ"ו) שאע"פ שאצל העולם שכחה היא חסרון גדול בעיניהם, אבל בעיני שכחה היא מעלה גדולה, כי ע"י שכחה יכולים תמיד לשכוח כל העבר, ולעשות התחלה חדשה, ולזכות לתשובה באמת, וכן בלמוד התורה דוקא מחמת שאדם לומד ושוכח, עי"ז יכול ללמוד כל פעם בתשוקה חדשה, ויהיו דברי תורה בעיניו כחדשים ממש.
נמצא שמשה רבינו פעל דבר גדול בשבירת הלוחות בחודש תמוז, כי המשיך עליהם מדת השכחה, כדי שישכחו מה שפגמו בעשיית העגל ויוכלו לעשות תשובה באמת, וכן יתמידו בתורה בכל פעם בתשוקה חדשה, ולכן דייקא מחודש תמוז נמשכים כוחות עצומים לאדם לשכוח את כל העבר שלו, ולעשות התחלה חדשה, בתשובה ומצוות ומעשים טובים, ולהכין עצמו לקראת ימי ראש השנה הקדושים, וכן לעשות התחלה חדשה בהתמדת התורה וללמוד בתשוקה חדשה כאילו עדיין לא למד כלל מעולם, נמצא אשר כל ראשי התיבות המרומזים בתיבת תמו"ז שהם: זמני תשובה ממשמשים ובאים, וראשי תיבות זכרו תורת משה, וראשי תיבות זמן מתן תורתנו, כולם קשורים זה בזה, כי דייקא ע"י הכוחות של חודש תמוז, יכולים לזכות לתשובה ולהתמדת התורה באמת, אשרי הזוכה להמשיך על עצמו קדושת חודש תמוז כראוי.
[8] כן הוא בפרי עץ חיים (שער ר"ה פ"ד), וכן הוא בטעמי המצוות (פרשת בא), שחדשי תמוז ואב מכוונים כנגד שתי העיניים, ולכן כתיב (איכה א טז) "עיני עיני ירדה מים", שבשני חודשים אלו, המכוונים כנגד העיניים, אנו מקוננים ומבכים מרה מרה על אבדן בית מקדשנו ותפארתנו.
והנה מובא בזוהר הקדוש (ח"ב יב.) "ותצפנהו שלשה ירחים", אלין תלת ירחין דדינא קשה בעלמא, ומאי נינהו תמוז אב טבת. ומפרש הגאון הקדוש רבי שמשון מאוסטרופליא זי"ע, שאמרו רבותינו ז"ל (תענית כט.) ששילוח המרגלים היה בכ"ט סיון, וכתיב "וישובו מתור הארץ ארבעים יום", ובערב תשעה באב חזרו, והוקבע בכיה לדורות, הרי משך הליכת המרגלים היה בתמוז עד תשעה באב, שעיקר שליטת הס"מ בהם.
ופי' מוהרא"ש זי"ע, שהמרגלים נפלו ופגמו בעיניים כיון שהיה אז חודש תמוז, ולא שמרו על עיניהם, וראו בבנות הארץ, ועי"ז נפלו לכפירות ואפיקורסות ואמרו שאפילו בעל הבית לא יוכל להוציא כליו משם (וע"ע בבני יששכר מאמרי חודשי תמוז ואב ס"ג).
ובאמת רוב חודש תמוז רובו בפורענות, משום שאז החלו גזרות תתנ"ו, ות"ח ות"ט שהחל כבר בכ' סיון, וידוע שמסעי הצלב בראשות חמילנצקי יש"ו, הרגו הרבה יהודים בימים אלו, וביום ו' ז' ח' בתמוז תקכ"ח, הגיעו לעיר אומן ושחטו שם 30 אלף יהודים על קידוש ה' (עיין בספר הנפלא פעולת הצדיק סימן שפ"ג ובהערה ה'), וכן ידוע שבערב שבת קודש פרשת חוקת (שיוצא בדר"כ בתחילת חודש תמוז) נהגו היחידים להתענות, משום שבאותו יום נשרפו עשרים קרונות מלאים ספרים בצרפת, ולא קבעו אותו בימי החודש, מפני שמתוך שאלת חלום נודע להם שיום הפרשה גורם גזירת התורה, "זאת חוקת התורה" מתרגמינן "דא גזירת אורייתא", וכן הובא במגן אברהם (סימן תק"פ סק"ט), ועיין עוד בנטעי גבריאל (שם ס"ג).
[9] שיחות מוהרא"ש (שם).
[10] ישמח ישראל (פרשת בלק אות א'), ייטב פנים (יפה לעניים אות ב').
[11] יש שחששו מפני שהם ימי דין, כמו שהובא בזוהר הקדוש הנ"ל, אולם למעשה אין לחשוש לזה, וכמו שכתב בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ג סימן ס"ו), והביא שכן נהג הגאון בעל שו"ת דברי חיים מצאנז, וכן מובא בספר אגרות רעק"א (אגרת ה' עמ' ו'), שזירז את חתונת אחיו שתהיה בי"ד תמוז, והחתם סופר בדרשותיו (ח"ב עמ' ש"ג), כתב שגם נישואי רות ובועז היו בט"ז לחודש תמוז, וכ"כ בספר נחמת ציון (עמ' י'), וכן הביא בספר נטעי גבריאל (בין המצרים ח"א פ"א ס"א), בשם כמה צדיקים, ע"ש.
[12] כן הוא במדרש איכה (פ"א פסוק ג') שימי בין המצרים הם בין י"ז בתמוז לט' באב, וכן אמרו בירושלמי (תענית פ"ד ה"ה) שהדבר נרמז לירמיהו באמרו "מקל שקד אני רואה", מה הלוז הזה משהוא מוציא את ניצו, עד שמוציא פירותיו כ"א יום, כך מיום י"ז בתמוז שבו הובקעה העיר עד יום ט' אב, שבו חרב הבית כ"א יום, והביאו הראבי"ה (הלכות תענית עמ' תר"ס), וסיים על זה, הלכך כל ימים אלו ראוי שלא לשמוח בהם. וכתב בשבלי הלקט (סימן רס"ג) בשם רב סעדיה גאון, ששלשה שבועות אלו הם האמורים בדניאל (י. ג), "לחם חמודות לא אכלתי, ובשר ויין לא בא אל פי עד מלאות שלשה שבועים ימים" שהם משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב שהתענה בהם, וכ"כ הרוקח (סימן ש"י), והוסיף (שם סימן ש"ט) "השגוה בין המצרים" בגימטריא "המה כ"א הימים מי"ז בתמוז עד ט' באב", בדיוק, והם בגימטריא "בטחו בהוי"ה עדי עד, כי ביה הוי"ה צור עולמים" (ישעיה כו ד'), שעל ישראל לבטוח בהקב"ה שעתיד לבנות בית המקדש במהרה בימינו ויחדש עולמו כמקדם, ודו"ק.
[13] כן הוא במדרש שוחר טוב על תהלים (מזמור צ"א) על הפסוק "מדבר באופל יהלוך", רבנן אמרי שד הוא, רבי יהודה ברבי יוסי אמר, דהוה קץ לה לשון שודד, רבי הונא בשם רבי יוסי אמר, קטב מרירי עשוי כמין קליפין קליפין, שערות שערות, עיניים עיניים, ובעין אחת הוא רואה, ועינו בתוך לבו, ואינו לא שולט לא בצל ולא בחמה, אלא בין חמה לצל, ומתגלגל ככדור, ושולט מארבע שעות עד תשע, ושולט משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, וכל מי שרואה אותו נופל על פניו ומת, ומעשה באחד שראה אותו ונפל על פניו ומת, וכן הוא במדרש רבה (איכה רבתי פרשה א' אות כ"ט), ואמרו שם, שרבי יוחנן היה מצוה למלמדים עם התינוקות מקרא ומשניות, שלא ירימו אפילו רצועה להכות בו התינוקות באלו הימים, ומעשה ברבי אבהו שהיה יושב ומלמד תלמידים בבית הכנסת בקיסרין, וראה אדם אחד שהרים מקל עץ להכות את בנו, וראה מזיק אחד שעומד אחריו ומרים ידו להכותו במוט ברזל שבידו, עמד רבי אבהו וצעק לאותו אדם, האם אתה רוצה להרוג את בנך? ענה לו, וכי במקל שעל עץ שבידי אפשר להרוג? אמר לו אני רואה שעומד מזיק אחריך, ומרים ידו להכות במוט של ברזל, ואם אתה תכנו במקל עץ, המזיק יכנו במוט ברזל וימות. והובא להלכה בספר הרוקח (שם), ובבית יוסף (ס"ס תקנ"א), וכ"פ בשו"ע (שם סי"ח), ובאחרונים (שם).
ויש אומרים שיש להיזהר ביותר מאחד בתמוז והלאה, כן מוכח מדברי הגמרא (פסחים קי"א:), וכן הביא הברכי יוסף (ס"ס תקנ"א), ולכן כתב המ"ב (בה"ל שם) שיש להיזהר מאחד בתמוז והלאה, וכ"כ בחזו"ע ארבע תעניות (עמ' קכ"ז). (ונ"ל שלפי דברי הזוהר הנ"ל, שחודש תמוז הוא קשה ביותר והם ימי דין, בוודאי שצריך להיזהר מאחד בתמוז).
ואף שיש שרצו לחלק ולומר, שכל ענין איסור הכאה הוא רק ברצועה ולא ביד, או בחדר שאין בו מזוזה, וכן יש שכתבו שהוא רק בשעות הנ"ל, מכל מקום יש להחמיר במקום ספק סכנה ואין להכות בשום אופן בכל שעות היממה בכל דרך שהיא אף ביד או במקום שיש מזוזה, מפני ספק סכנה, וכן הביא בפסקי תשובות (ח"ו עמ' צ"ח).
[14] ערוך השלחן (ס"ס תקנ"א), ובאשל אברהם מבוטשאטש (שם סי"ח), והובא בחזו"ע (שם בהערה), וכ"פ בנטעי גבריאל (ח"א פרק כ"ג ס"א).
[15] כן הובא בספר מעגלי צדק, שימים אלו עלולים לכל היזק ח"ו, וכ"כ בשדי חמד (פאת השדה מערכת בין המצרים סימן א' סק"י) בשם ספר משא חיים למהר"ח פלאג'י, שעשו הסכמה ותקנה בכח תורתנו הקדושה שמיום י"ז בתמוז עד אחר ת"ב, לא יוכל שום בר ישראל לטייל בגנות ופרדסים, והובא בנטעי גבריאל (פרק כ"ג ס"ב וג'), וכ"פ בילקוט יוסף (ארבע תעניות החדש מהדורת תשע"ט עמ' קצ"ה), שאף שאין איסור ללכת לים מכל מקום יש להמנע ממקומות שיש בהם חשש סכנה.
ולענין רחיצה בנהרות, כן הוא בספר מקור חיים לבעל חוות יאיר (סימן תקנ"א סי"ד), שיש להמנע מלרחוץ בנהרות בימים אלו מפני הסכנה, והעת מסוגל לרעה (ושמעתי מיורדי הים, אשר בתקופה זו ישנם בחופי הים מדוזות ארסיות בכמויות גדולות, ותיכף לאחר תשעה באב הם מסתלקות).
[16] שו"ת אור לציון (ח"ג פרק כ"ה תשובה כ"ה), הליכות שלמה (עמ' תי"ג), אשרי האיש (ח"ג עמ' תס"א).
[17] פסקי תשובות (עמ' צ"ג בהערה), שמה שמרגלא כן בפומייהו דאינשי, אין לו מקור ויסוד ע"פ הלכה, וכ"כ בהליכות מועד (עמ' י), והוסיף, שמכל מקום לאנשים שאינם שומרים תורה ומצוות, יש להורות להם שאסור ללכת לים או לבריכה בכל שלשת השבועות מחמת הסכנה שבדבר, ובכך למונעם מרחצה מעורבת שאיסורה חמור עד למאד, והוא בכלל אביזרייהו דגילוי עריות שדינו ביהרג ואל יעבור, ואין כאן חשש שקר (ולכל הפחות אם שואלו אדם שאינו שומר תורה ומצוות, האם זה נכון שמי שלא היה לפני י"ז בתמוז שלא ילך, יענה שנכון הדבר, ובלבו יכוון שהוא כדי להצילו מגילוי עריות).
[18] עיין בכת"י בסוף החוברת כתי"ק של מוהרא"ש זי"ע.
[19] שער הכוונות (דף פט), משום שלאחר חצות היום הוא התעוררות הדינים, בסוד "כי ינטו צללי ערב", אשר לסיבה זו נשרף בית המקדש אחר חצי היום. וכ"ש בלילות של בין המצרים שצריך לומר תיקון חצות בבכיה, וכמו שאמרו בתענית (ל:) "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה". וכן הוא בספר נגיד ומצוה (הלכות בין המצרים), וכ"פ המשנה ברורה (סוף סימן תקנ"א), ובכה"ח (סקרכ"א), וכ"כ מרן החיד"א בשו"ת יוסף אומץ (סימן כ"א), שנהגו לומר תיקון רחל, שפסוקים אלו מיוסדים על האבל והבכיה על החורבן, והוא הדבר השוה לכל נפש, וכ"כ עוד בספרו מורה באצבע (אות ר"ל), שכן המנהג בעיר הקודש ירושלים שנוהגים בהתאסף ראשי עם ומרבית העם בכל יום בימי בין המצרים לומר תיקון רחל, ומ"מ לא נהגו לאמרו ביום ט' באב, כי בט' באב כבר בכו והתאבלו על חורבן בית המקדש מאז הבוקר, ועוד שאחר חצות בוטחים בחסדי השי"ת ורחמיו להתנחם שאז נולד המשיח. וכן בערב ר"ח וביום ר"ח אב, ובערבי שבתות אין לומר תיקון רחל, וכן בכל יום שאין אומרים בו תחנון אין לומר תיקון רחל, ולכן המוהל והסנדק ואבי הבן אין אומרים תיקון רחל, שכל היום יו"ט שלהם הוא, כ"כ בשו"ת הרמ"ז (ס"ס י"ז), ובכף החיים (סימן תקנ"א סקרכ"ג), והובא כל זה בחזו"ע (עמ' קכ"ח), ועיין עוד שם מש"כ לגבי שנת השמיטה, שאע"פ שלא אומרים בלילה מ"מ אומרים ביום.
ועיין בספר חתן סופר (עמ' מ') שכן נהגו בישיבה הקדושה של החתם סופר, ואחריו כל הישיבות הקדושות בגלילות ההם, אמנם בדרכי חיים ושלום (אות תרנ"ז), כתב דלא ניחא ליה שאומרים תיקון חצות בחצות היום ברבים, והוא דבר המסור ללב בינו לבין קונו ולא בציבור ובחבורה, ובשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן י"ז) בשם הגה"ק אמרי יוסף מספינקא כתב, שאף שהוא קבלה מהאריז"ל אנן לא נהגינן כן, ועיין בכת"י קדשו של מוהרא"ש זי"ע בסוף החוברת.
וידוע שבתוך מנהרות הכותל ישנה אבן אחת ארוכה מאד ומיוחדת, שיש מייחסים אותה לאבן השתיה, וכל השנה היא יבשה כשאר האבנים, אך בשלשת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, נוצר לחלוחית ודמעות על האבן לאות אבל וצער על חרבן בית אלוקינו (הליכות מועד עמ' יז').
[20] הרא"ש (ברכות פ"א סימן ב'), ע"פ דברי הגמרא (ברכות ג.) "ג' משמרות" וכו', וכ"פ הטור והשו"ע (או"ח סימן א' ס"ג). ועיין לרבינו האר"י בספר שער הכוונות (דרוש ד' מדרושי הלילה) שהאריך בסדר תיקון חצות, והסכמת האחרונים שיש לומר תיקון חצות בציבור ובחבורה, ועיין עוד בספר הלכה ברורה (שם) שהאריך בפרטי דיני תיקון חצות.
והנה אע"פ שיש כמה ספרים שכתבו ללמד זכות על אלו שלא אומרים בכל יום תיקון חצות, עיין במור וקציעה (שם), ובאשל אברהם מבוטשאטש (סימן א'), מכל מיני טעמים חלושים וכו', מכל מקום אין זה בכדי לפטור אמירת תיקון חצות בקביעות, ומי שיכול לשתף עצמו בצערם של עם ישראל חייב בזה, ומו"ר כ"ק מוהרא"ש זי"ע הצטער מאד על מה שהביא בספר מנהג ישראל תורה (ח"א עמ' מ') שהאריך לקיים את המנהג שלא לומר תיקון חצות, ושלא שמענו אף מבני עליה לומר תיקון חצות, וכמה כואב לכתוב דבר כזה, וכמה רבינו ז"ל כתב בספריו מעלת תיקון חצות, ואכמ"ל.
[21] ספר חסידים (סימן תת"מ), שו"ת בנימין זאב (סימן קס"ג), אמנם הגאון רבי ישראל איסרלן בעל שו"ת תרומת הדשן היה נוהג לברך שהחיינו בימי בין המצרים משום שאין מעבירים על המצוות, והובאו דבריו בספר לקט יושר (עמ' קז). ומרן השו"ע (סימן תקנ"א סי"ז) פסק בזה"ל "טוב להיזהר מלומר שהחיינו בימי בין המצרים על בגד חדש, או על פרי חדש", ואע"פ שהט"ז (סקי"ז) העלה להתיר לברך שהחיינו מטעם שמא ימות קודם שיקיים מצוה זו, וכ"כ הגר"א (בביאוריו כאן) שהיא חומרא יתירה שאין הימים האלה חמורים יותר מיום המיתה, שמברך שהחיינו על ממון שירש ואין לו אחים, מכל מקום להלכה דעת האחרונים שלא לברך שהחיינו כדעת מרן השו"ע, וכ"פ המ"ב, חזו"ע (עמ' קכ"ט).
[22] בספר חסידים (שם) הביא שיש המברכים על פרי חדש בשבתות שבימי בין המצרים, והביאו הט"ז (סימן תקנ"א סקי"ז), וכ"כ בספר מטה משה (סימן תרצ"ז), שהמיקל לברך בשבתות שבימי בין המצרים לא הפסיד, וכ"פ הלבוש (סקי"ז), ומהר"א אזולאי (שם), והאליה רבה (סקמ"ב), והמ"א (סקכ"א), ובספר יוסף אומץ יוזפא (סימן תתס"א, שמצוה להקל אף בת"ב שחל להיות בשבת), וכ"פ בשו"ת כתב סופר (או"ח סימן ק"ג, יו"ד סימן ק"ה), ובשו"ת תורת יקותיאל (סימן מ"ח), והגאון חוות יאיר (מקו"ח סימן תקנ"א), והגאון מהר"י עייאש בשו"ת בית יהודה (מנהגים דף קט.), וכ"פ המשנה ברורה (סקצ"ח).
אמנם רבינו האריז"ל בשער הכוונות (דף פט:) כתב שאסור לאכול פרי חדש וכו' ואפילו בשבתות שבימי בין המצרים יש להחמיר (ועיין בחזו"ע עמ' קל"א שהעיר שלשון אסור הוא לאו דוקא אלא רק צריך להיזהר, ע"ש), וכן הוא בשו"ת בית דוד (או"ח סימן שכ"ה) שמנהגם להחמיר בזה, ומרן החיד"א בשו"ת חיים שאל (סימן כ"ד) הביא מש"כ הרב המקובל בעל טור ברקת, שגם השבתות שבתוך ימי בין המצרים אין לברך בהם שהחיינו והמברך בהם שהחיינו טועה מדרך השכל, ועוד.
ובחזו"ע (עמ' קל"ב) העלה, שלענין הלכה למעשה נראה שבהיות שאין דבר זה אסור מדין התלמוד, ורק החסידים הקדמונים היו נמנעים מזה, כמו שכתבו בספר חסידים והכל בו, וגם מרן השו"ע כתב זאת בלשון טוב להיזהר, ולא בלשון איסור, ומשמע שדעתו שאין בזה אלא חומרא בעלמא, ומה גם שיש כאן ס"ס להקל, שמא הלכה כהט"ז והגר"א להתיר מכל וכל לברך שהחיינו, ושמא הלכה כהמקל לברך שהחיינו בשבת, וכל הס"ס אינו אלא על החומרא של הספר חסידים, לכן אין להחמיר בזה בשבתות שבתוך ימי בין המצרים, הואיל ויש בזה מצות עונג שבת, וכן מוכח מיבמות (צג.), ויש הרבה מן הפוסקים דס"ל שעונג שבת הוא מדאורייתא.
ולכן מותר לברך בשבתות שבתוך ימי בין המצרים, בין על פרי חדש ובין על מלבוש חדש, אלא בשבת שלאחר ר"ח אב שממעטים בשמחה, אין ללבוש בגדים חדשים אף בשבת, וכן נכון להחמיר, חזו"ע (שם).
[23] מגן אברהם (סימן תקנ"א סקמ"ב אליה רבה סקמ"ב), שהוא אף לדעת האר"י, שהרי עדיין לא התחילו ימי בין המצרים, וכ"כ בברכי יוסף בשם מהר"ם זכות בתשובה מכת"י (סימן ט"ו), שהרי אפילו שאר שבתות שבימי בין המצרים ראויים הם לברכת שהחיינו, דהא קיי"ל שאפילו ט' באב שחל להיות בשבת מעלה על שלחנו כסעודת שלמה בשעתו, וכ"כ בשו"ת ישיב משה (ח"ב סימן קכ"ח), ובשו"ת נופת צופים (או"ח סימן ט"ז), דאתחולי פורענותא בשבת לא מתחילינן, ובשו"ת שואל ונשאל (ח"א או"ח סימן מ"ב), ויש המחמירים בזה, וכן הוא דעת הכנסת הגדולה או"ח (סימן ע'), ובשו"ת זכור לאברהם אביגדור (סימן מ"ט) והחיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סימן כ"ד), אולם להלכה העלה מרן בחזו"ע (עמ' קל"ד) שיש לברך שהחיינו בשבתות שבימי בין המצרים, וכ"ש בי"ז בתמוז שחל להיות בשבת שעדיין לא התחילו ימי בין המצרים.
[24] שו"ת מהרי"ל (סימן ל"ח סק"ב), וכ"פ מרן בשו"ע )שם), וכ"כ בשו"ת בנימין זאב (סימן קס"ג), ובשו"ת יפה נוף (סימן צ"ז), וכ"פ בחזו"ע (עמ' קל"ה) והוסיף, שאדם המברך שהחיינו במילת בנו, יכול להעמיד לידו פרי חדש ולכוון עליו לפוטרו בברכת שהחיינו ויאכלנו אח"כ, ואין בזה משום אין עושים מצוות חבילות חבילות, ושכ"פ בשו"ת צפיחית בדבש (סימן ל"ג), ובמועד לכל חי (סימן ט' אות כ"ה), ואע"פ שבשדי חמד העלה, שיכול המברך לפטור גם את השומעים מברכת שהחיינו, מכל מקום נראה שלהלכה השומעים לא יכוונו, כיון שהשומע כעונה וכאילו הוא בעצמו מברך על פרי החדש, אבל אבי הבן שמברך בהיתר שהחיינו על המילה או על פדיון הבן יכול לכוון גם על פרי חדש, וכן העלה בשו"ת ישיב משה שתרוג (ח"ב ס"ס קכ"ו), ובשו"ת שואל ומשיב מזוז (או"ח סימן ל"ז), ובשו"ת פלא יועץ (סימן כ"ח), ובחזו"ע (שם).
וכתב בדעת תורה, שאף אם חל ברית מילה ביום תשעה באב מברכים שהחיינו, הובא בפסקי תשובות (עמ' צ"ז).
[25] כ"פ הרמ"א (שם סי"ז) בשם בנימין זאב (סימן קס"ג), שאם לא יברך עליו שהחיינו והפרי לא ימצא אח"כ, עתיד הוא לתת את הדין על מה שראתה עינו ולא אכל, כדאיתא בירושלמי (סוף קידושין). ואף שמשמע מדבריו שכל זה דוקא באופן שודאי לא ימצא פרי חדש לאחר ט' באב, מכל מקום בספר הלבוש כתב "פרי שאפשר שלא ימצא אח"כ", משמע שאפילו בספק אם ימצא שפיר דמי לברך, וכ"כ בשו"ת פלא יועץ (סימן כ"ד), ובשו"ת דברי סופרים (סימן מ"ה), ובחזו"ע (עמ' קל"ו) והוסיף בשם ספר מזבח אדמה (דף ח.) שהוא הדין אם טעם הפרי יהיה נפסד לאחר ט' באב, שיברך עליו שהחיינו בבין המצרים, ע"ש.
[26] שו"ת כנסת הגדולה (או"ח סימן ל"ד, ל"ה), תשובת מהר"י בן נעים, החיד"א (ברכ"י סקי"ב), וכ"פ בשו"ת אבני נזר (סימן תכ"ח סק"ה), שכל שבירך ברכת הפרי ומוכרח לאכול, יברך שהחיינו, שמצות ברכת זמן תדחה את המנהג שנהגו, שלא לברך שהחיינו בבין המצרים, והביא כל זה בחזו"ע (עמ' קל"ח בהערה).
[27] כן העלה מרן בחזו"ע (עמ' קל"ז בהערה), ושכעין זה כתב הברכי יוסף (סק"ט), שאם הקטן אינו יכול להבחין בין ימים אלו לשאר ימות השנה, והתאווה לפרי חדש, מותר לתת לו ויברך עליו שהחיינו, כדי שלא יטעה להימנע מברכת שהחיינו בשאר הימים, והעלה שנראה לו, שכל שהוא עדיין קטן רשאי לכתחילה לברך שהחיינו על פרי חדש, מבלי לחלק בין יודע להבחין או לא, שהרי י"א שמותר לתת איסור דרבנן לקטן בידים, ואע"פ שלהלכה נקטינן כדעת מרן לאסור, מ"מ בדבר שהוא חומרא וזהירות בעלמא מותר להאכילו בידים, ושכ"כ כמה אחרונים, והוא הדין כאן, ע"ש.
[28] הברכי יוסף (סק"ח) כתב שאשה מעוברת שראתה פרי חדש, יתנו לה הפרי חדש לאכול בלי ברכת שהחיינו, שהואיל וברכת שהחיינו רשות, כאן שיש לחוש שמא יגרם נזק לה ולולד שפיר דמי, וכ"כ בשו"ת מעשה אליהו מני (סימן קצ"ט), וכ"פ המשנה ברורה (סימן תקנ"א סקצ"ט), ומרן בחזו"ע (עמ' קל"ח) העיר, שנראה שמכיון שבעל כרחה היא צריכה לאכול פרי חדש, למה לא תברך עליו שהחיינו, וכ"פ בשו"ת תשובה מאהבה (ח"ב או"ח דף לו:), וכ"כ בכף החיים (אות רי"א), וברית כהונה (מערכת בין המצרים אות טו"ב), ובספר תוספת חיים (כלל קל"ג אות י"ג), ואין לומר שתשמע אח"כ את הברכה מאחר, כי הרי כיון שאכלה אינה יכולה לברך שהחיינו אח"כ, ונמצא שהפסידה בעצמה את הברכה, ולא יועיל לשמוע מאחר, ולכן העיקר שתברך, כיון שיש פוסקים גדולים האומרים שהאוכל פרי חדש חייב לברך שהחיינו, הלא הם: רבינו חננאל בר שמואל, ובעל האשכול, ובעל המאורות, והמרדכי והסמ"ק ועוד, ורק דעת הרשב"א שהוא רשות, וכ"כ הב"י, מכל מקום יש לחוש לכתחילה לדעת כל הפוסקים הנ"ל.
[29] נגיד ומצוה (עמ' קמ"ג), מכיון שהפירות פותחים את תאוותו לאכילת דברים טובים לבריאותו, ובמקום חולי לא גזרו רבנן, וכן הוא בפרי עץ חיים (שער חג השבועות פ"א), וכ"כ בשו"ת בית דוד (סימן שכ"ה), ובספר שמח נפש (מערכת שהחיינו בבין המצרים), וכ"פ בשו"ת תשובה מאהבה (שם), ובשו"ת התעוררות תשובה (או"ח סימן שמ"ז), והביא כל זה בחזו"ע (עמ' קל"ח קל"ט בהערה). ובפסקי תשובות (שם) הוסיף, שה"ה במי שנולדה לו בת שמברך שהחיינו כשרואה אותה. וכן ברכת הטוב והמטיב לכו"ע מותר לברך בימים אלו, וכן מותר לברך הגומל בימים אלו ואף בט' באב.
[30] מכיון שא"א לדחות הברכה אח"כ, וכן העלה שו"ת מטה לוי (סימן ג'), וכ"פ היעב"ץ בסידורו (ח"ב עמ' ר"פ), והובא בתורת חיים סופר (סקל"ו), ואף שבשו"ת בית ישראל לנדא (סימן ל"ג) כתב שלא התירו אלא על מצוה עוברת כפדיון הבן, ולא על הרשות, וכ"כ המהרש"ם בדעת תורה (סי"ז) בשם הדעת קדושים, מכל מקום בחזו"ע (עמ' ק"מ בהערה) סיים, שיותר נראה שהוא דומה לפרי חדש שלא ימצא לאחר ט' באב, שמותר לברך עליו שהחיינו בבין המצרים, והוא הדין לנידון דידן, והעלה שלכן המברך על חברו שהחיינו בבין המצרים, יש לו על מה שיסמוך.
[31] שולחן ערוך (סימן תקנ"א ס"א וס"ב), שמעיקר הדין כל שלא קיים מצוות פריה ורביה מותר בנישואין עד ט' באב, מכל מקום נוהגים שלא לישא מר"ח אב כלל, משום דלא מסמנא מילתא (שאין סימן טוב לערוך הנישואין בימי אבל על חורבן בית המקדש, ועוד משום שהם ימי פורענות שנתנו לעשו הרשע כמש"כ בזוה"ק פרשת יתרו), וכן הוא מנהג בני ספרד, אולם הרמ"א (שם) כתב, שנוהגים להחמיר שלא לישא אשה מי"ז בתמוז עד אחר ט' באב, ועיין בחזו"ע (עמ' ק"מ והלאה) שהעלה, שאע"פ שיש מבני ספרד שנהגו בחו"ל כדעת בני אשכנז, ושכ"פ הכנסת הגדולה, והמועד לכל חי, והבן איש חי, מכל מקום בארץ ישראל המנהג לעשות נישואין עד ר"ח אב, ואע"פ שגם מי"ז בתמוז הם ימי אבל וי"ל דלא מסמנא מילתא, מכל מקום מרן השו"ע לא כתב כן אלא אחר ר"ח אב, שאז נמצא שורש הדין שממעטין בשמחה, אבל קודם ר"ח אב שאינו חמור כ"כ, מותר, ובפרט שאם דוחים את הנישואין לאחר ר"ח אב קשה למצוא אולם ודוחים החתונה למספר חודשים עד שיתפנה אולם, ובינתיים החתן שרוי בהרהורי עבירה הקשים מעבירה, ומכ"ש בדור הזה, והחתן והכלה נכשלים וכו', ולכן לבני ספרד יש להתיר הנישואין בפשיטות עד ר"ח אב (וגם לבני אשכנז כשיש צורך ולא קיים מצות פריה ורביה יש לצדד להקל), וע"ע בחזו"ע (שם).
[32] חזו"ע (עמ' קנ"ג בהערה), נטעי גבריאל (ח"א פרק י"ד ס"י), וקצת צ"ע על מה שכתב בספר שערי נחמה (עמ' ס"ה) שבימי בין המצרים שהאבלות בהם חמורה יותר, נראה שיש להחמיר שלא להשתתף כלל בחתונה, ואם מוכרח ללכת, יכנס רק לאחל "מזל טוב" ולא ישהה שם.
[33] בשו"ת אגרות משה (ח"א או"ח סימן קס"ח) היקל בליל י"ז בתמוז לערוך נישואין לבחור שלא קיים מצות פריה ורביה, אולם בשו"ת שרגא המאיר (ח"ב סימן יג), ובשו"ת שבט הלוי (ח"י סימן פ"א), ובשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סימן כ"ו) – אסרו, ומ"מ בחזו"ע (עמ' קמ"ח) העלה שהמיקל במקום צורך יש לו על מה לסמוך.
[34] ארחות רבינו (ח"ב עמ' קכ"ח) בשם הסטייפלר זצוק"ל, מועדים וזמנים (ח"ח סימן של"ח), ועיין בשו"ת רבבות אפרים (ח"א סימן שע"ה) שהגר"מ פיינשטין אמר לו שמה שכתב בשו"ת להקל, כוונתו שיעשו החופה מבעוד יום והסעודה בליל י"ז, פסקי תשובות (עמ' ע"ג).
[35] רמב"ם (פ"י מהלכות אישות הלכה י"ד), שו"ע (שם), שלארס בלא סעודה מותר אפילו ביום תשעה באב עצמו, ואף לרמ"א מותר, ואין כלל מנהג להחמיר בזה, וכ"כ האחרונים, חזו"ע (שם).
[36] שו"ע (שם), משנ"ב (סקט"ז וסקי"ט, ושער הציון אות כ"ו), שערי נחמה (עמ' ס"ט), הליכות מועד (עמ' ו').
[37] פרי מגדים (סימן תקנ"א א"א סק"ט) ע"פ רש"י (מו"ק יח:), וכ"פ המשנה ברורה (סק"ט), ומותר להחזיר גרושתו עד תענית ט' באב, וכ"כ בשו"ת ברוך השם (ח"ב או"ח סימן ס"ה), ובחזו"ע (עמ' קמ"ט).
[38] שו"ע (סימן תקנ"א ס"ג) שכן הוא מדינא דגמרא שרק בשבוע שחל בו אסור להסתפר ולכבס, אולם הרמ"א (שם ס"ד) כתב, שנהגו להחמיר שלא להסתפר מי"ז בתמוז, ומרן בחזו"ע (עמ' קנ"ח) העלה, שמותר לבני עדות המזרח להסתפר ולהתגלח בימי בין המצרים, אע"פ שלומדים בישיבות שרוב תלמידיהם מבני עדות אשכנז, ואין בזה משום "לא תתגודדו", ומכל מקום אם רצו להחמיר על עצמם ולנהוג שלא להסתפר ולא להתגלח כל ימי בין המצרים תבוא עליהם ברכה, ושכ"פ הגרש"ז אוירבך בספר שלמי מועד (עמ' תע"ו).
[39] חזו"ע (עמ' רי"ח), וכ"כ בספר נחמת ציון (עמ' ע"ב), וכן הוא דעת הנאמ"ן ס"ט שליט"א שכך ראוי ונכון לנהוג לבני ספרד להחמיר שלא להסתפר עכ"פ מיום ר"ח אב.
[40] בן איש חי (דברים סי"ב), חזו"ע (עמ' רי"ח).
[41] שו"ע (סימן תקנ"א סעיף י"ג), ויש שהחמירו בשבוע שחל בו תשעה באב, וכ"כ בפסקי תשובות (עמ' צ"ב), ובנטעי גבריאל (פרק י"ט ס"ה).
[42] וזאת אף לבנות אשכנז, מכיון שהיא אבלות ישנה ולא חמירא כ"כ לנשים, במקום צורך מותר, וכ"כ בשו"ת פנים מאירות (ח"ג ס"ס ל"ז), ובשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סימן קל"ז), ובחזו"ע (עמ' קס"ג), אמנם הגרש"ז אוירבך בשלמי מועד (עמ' תע"ז) העלה, שלספרדים אפשר להקל גם בשבוע שחל בו ת"ב, אבל לבני אשכנז יש להקל עד שבוע שחל בו תשעה באב.
[43] שלמי מועד (עמ' תע"ז), חזו"ע (עמ' קס"ג), פסקי תשובות (עמ' צ"ב). ועיין עוד בספר שו"ת שבט הלוי (ח"י סימן פ"א אות ח'), ושו"ת שרגא המאיר (ח"ו סימן קכ"ו).
[44] שו"ע (שם סי"ד), שאע"ג שאין אבלות לקטן אבילות דרבים חמירא, וכ"כ המשנה ברורה ושער הציון (שם סקצ"א), וביאר הערוך השלחן, שבזה יש חינוך לקטן ליראת ה' שהקטן כשישאל על מה זה ועל מה זה, יבארו לו ענין חורבן בית המקדש.
[45] מעיקר הדין כיון שאף בחוה"מ מותר לספר קטן, א"כ אף בימי בין המצרים שאינו אסור מדינא דגמרא מותר, אמנם בספר שבעים תמרים על צוואת רבי יהודה החסיד כתב, שמאחר שיוכל להשהות התגלחת עד אחר תשעה באב, אין להתיר לגלחו, וכ"כ בשו"ת לאשר אמר, וכ"כ בשערי הלכה ומנהג (ח"ב עמ' שי"ג), ובמשנת יעקב (סימן תקנ"א) בשם כ"ק אדמו"ר מסטאמר זצ"ל, וכ"כ בשו"ת ברכת שמים (סימן קל"א), ובנטעי גבריאל (פרק כ' ס"ז), ובפסקי תשובות (עמ' צ"ג), שכן עמא דבר, וכן כתב מו"ר עט"ר אדמו"ר מוהרא"ש זי"ע בשו"ת ברסלב (חלק ל"ו עמ' קע"ו), הובא להלן בכתי"ק.
וכתב האדמו"ר מחב"ד בליקוטי שיחות (חלק ל"ג עמ' רצ"ז), שאף שגזיזת השערות יש לדחות עד אחר ימי בין המצרים, מכל מקום שאר העניינים שנהגו להדר ולהרגיל בהם את התינוק, כגון: נשיאת טלית קטן, ברכות השחר, וברכת המזון וקריאת שמע שעל המטה, אין דוחים אלא נוהגים כרגיל מיום מלאות לבן שלש שנים.
[46] שהרי הם ימי אבל כללי לעם ישראל, כי בי"ז בתמוז הובקעה ירושלים, ונכנסו האויבים והרגו באכזריות טף ונשים מקהל ישראל עד ט' באב, שאז שרפו את בית המקדש, ואין הבדל בזה בין אשכנזים לספרדים, רק בנישואין שיש בהם מצוה גדולה של פריה ורביה נהגו הספרדים להקל עד ר"ח אב, משא"כ בריקודים ומחולות שאסורים לכל מפני האבל הכללי של עם ישראל, וכ"פ המ"א (סימן תקנ"א סק"י), שאסור לעשות ריקודים ומחולות בימי בין המצרים, והביאם להלכה הגר"ח פלאג'י בספר מועד לכל חי (סימן ט' אות י"ח), וכ"פ הבא"ח (פרשת דברים אות ה'), ובכף החיים (סימן תקנ"א אות ל"ט), וכ"פ בחזו"ע (עמ' ק"נ), והוסיף, שהרי נהגו בארץ ישראל שבכל יום מימי בין המצרים יושבים אחר חצות יום וקוראים תיקון רחל בדמעות שליש ובבכי תמרורים על כל מה שאירע לנו בימים אלו, ואיך יערב לנפשם לרקוד ולשמוח בימי אסון אלה, והעושים כן מראים שאין להם רגש לאומי על צרתם של ישראל, וכבר אמרו חכמים (תענית ל:) "כל מי שאינו מתאבל על ירושלים לא יזכה לראות בשמחתה" שנאמר "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה", וע"ש מה שכתב בחומרא רבה על ריקודים מעורבים רח"ל.
[47] שמיעת שירים דרך רדיו או טייפ וכדומה אף בשאר ימות השנה, אינו ברור שמותר, ואע"פ שמעיקר הדין מותר לשמוע ושכן המנהג להקל, מ"מ בימי בין המצרים יש להימנע לשומעם.
שהרי במשנה סוטה שנינו "משבטלה סנהדרין בטלה השיר מבית המשתאות", וכן הוא בגמרא (גיטין ז.) וכ"פ הרמב"ם (פ"ה מהלכות תעניות הלכה ד') וז"ל "משחרב בית המקדש גזרו חז"ל שלא לנגן בכלי שיר ובכל מיני זמר, וכל משמיעי קול של שיר אסור לשמוח בהם ואסור לשומעם מפני החרבן, ואפילו שירה על היין אסורה, וכבר נהגו כל ישראל לומר שירות ותשבחות להשם יתברך אפילו על היין", ע"כ. וכ"פ הרי"ף (ריש פרק אין עומדים), ועוד, אמנם מדברי המאירי (גיטין ז.) מוכח שאף בכלי נגינה יש להקל כל שאין חשש פריצות או הוללות אלא שירי קודש, וכן המנהג להקל שכל זה רק בבית המשתה, וכ"כ בשו"ת חלקת יעקב (סימן ס"ב אות ב'), שיש סברא להתיר שמיעת כלי נגינה דרך רדיו ורשם קול, הואיל ובשעה שגזרו חז"ל לאסור הזמר, לא היו כלים אלה בעולם, ולא חלה עליהם גזירת חז"ל, וכן אין המנגנים נראים לשומעים ונחשבים לפנים חדשות, ואין זה בכלל גזרת חז"ל, וכן העלה מרן בשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן מ"ה) ללמד זכות על מה שנוהגים לשמוע שירי קודש בכלי נגינה דרך הרדיו והרשם קול, ושיש להם על מה שיסמוכו, וכ"כ בחזו"ע (עמ' קנ"ב). (ומשמע שבהופעת נגנים עם כל הכלים, אין להתיר כל שאינו שמחה של מצוה).
וכל זה בשאר ימות השנה, אבל בימי בין המצרים שמנהג כל ישראל להתאבל בהם על חרבן בית המקדש, ושאין עושים בהם ריקודים ומחולות כנ"ל, בוודאי שאסור לשמוע שירים עם כלי נגינה, כמו שאסרו בהם חז"ל כמה עניינים של שמחה, כגון ברכת שהחיינו, וכ"פ בשו"ת כפי אהרן (סין נ"ב), ובשו"ת אגרות משה (כרך ו', או"ח סימן כ"א אות ד'), שו"ת שלמת חיים (סימן כ"ט אות א'), שו"ת משנה שכיר (ח"ב סימן קמ"ה), שו"ת אהל יששכר (סימן ל"ט), שו"ת דברי שלום (ח"ג סימן קי"ח), חזו"ע (שם), וכן הוא בכל ספרי האחרונים.
[48] שו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סימן כ"א אות ד'), חזו"ע (שם), נטעי גבריאל (פרק ט"ו ס"א), נחמת ציון (עמ' י"ג).
[49] שו"ת מעין אומר (ח"ג עמ' פ"ח ור"ג).
[50] מרן החבי"ב בשיירי כנסת הגדולה (סימן תקנ"א הגב"י אות ל"ג) כתב שמותר להביא מנגנים בכלי שיר ביום המילה, כיון שהיא שמחת מצוה, ואע"פ שהגאון יעב"ץ בסידורו אוסר להשמיע כלי שיר אף בסעודת מילה, והובא בספר יפה ללב (ח"ב סימן תק"ס סק"ז), אין דבריו מוכרחים, וכבר פשט המנהג להקל בזה, כמבואר בדברי מרן החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"א סימן כ"א), וכ"כ בעיקרי הד"ט (יו"ד סימן ל"ו אות כ"ג), שו"ת מעשה אברהם (יו"ד סימן מ"ח), הגאון ממונקאטש בספר אות חיים ושלום (סימן רס"ה אות כ"ט), והשיג על היעב"ץ שהחמיר בזה, ושכן המנהג להקל.
אמנם בני אשכנז אינם נוהגים להביא מנגנים ביום המילה, כמו שכתב האליה רבה (סימן תקנ"א אות כ"ו), וכן מנהגם להחמיר בשאר סעודות מצוה, ויש המקילים עד ר"ח אב (עיין פסק"ת עמ' ע"ו), אמנם אם נשא אשה קודם י"ז בתמוז מותר לעשות רקודים ומחולות עם כלי נגינה, בתוך שבעת ימי המשתה שאחר י"ז בתמוז, וכ"כ בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סימן ק"ט), ושכך פסק הגר"מ פיינשטין (וכן הוא בכיו"ב בשו"ת אגרות משה אה"ע סימן צ"ז), וכן העלה בשו"ת אבני ישפה (ח"א או"ח סימן קי"ב), ובחזו"ע (עמ' קנ"ג). (ויש האוסרים גם בזה, עיין בנטעי גבריאל פרק ט"ו ס"א).
ובסעודת ברית יצחק (וואך נאכט), אין להשמיע בה כלי זמר, כ"כ בשו"ת מהר"י מברונא (סימן קנ"ב), משום שאין זה נחשב לסעודת מצוה כ"כ, וכ"פ המ"א (סימן תר"מ סקי"ג), והאליה רבה (סימן תקנ"א סקכ"ו), ושו"ת שבות יעקב (ח"ג ס"ס ל"ו), ובשו"ת חוות יאיר (סימן ע'), וכ"כ המחזיק ברכה (ס"ס תקנ"א), והפרי מגדים (סימן תמ"ד מש"ז סק"א), ולמד מכאן בשיורי כנסת הגדולה (סימן תקנ"א הגה"ט אות ל"ג), שאין להשמיע כלי שיר בליל המילה, וכ"פ בחזו"ע (עמ' קנ"ד בהערה).
[51] פרי מגדים (סימן תקנ"א א"א סק"י), שו"ת מהר"ם שיק (יו"ד סימן שס"ח), דרך החיים הלכות בין המצרים (סימן א'), שו"ת חלק לוי (סימן קפ"ד), מכיון שאין לו שמחה בשמחת הנכרים ואין שם איש מאנשי ביתו, וכ"כ בחזו"ע (עמ' קנ"ו), אבל אם עושה כן אצל יהודים, אסור מיום י"ז בתמוז, ואפילו עושה כן בפני יהודים שאינם שומרי תורה ומצוות מפני שנמצא שמכשילם בשמיעת כלי שיר בימים אלו, הליכות עולם (ח"ב עמ' קל"ח). ובחזו"ע (שם) העלה כן גם לגבי מורה לנגינה שמלמד נגינה לאחרים, שמותר כיון שפרנסתו בכך, ומכוון לצורך פרנסתו ולא לשמחה, וכל שיש בו הפסד ודבר האבד, יש להקל, ורק בשבוע שחל בו תשעה באב אסור, ע"ש.
[52] הגאון שדי חמד (פאת השדה בין המצרים סימן א' אות י'), שמה שנוהגים בימי בין המצרים לשורר ולזמר בשירות ותשבחות בסעודת מריעות שאינם סעודות מצוה, נ"ל דשפיר דמי, כי רק על כלי שיר יש להקפיד בימים אלו, ולא עלה על לב לאסור שירה בפה, וכ"כ הגרש"ז אוירבך (הליכות שלמה עמ' תי"ג) בשם הספרים, שאע"פ שאמרו משנכנס אב ממעטים בשמחה, מ"מ התורה והתפלה יהיו בשמחה, וכ"כ בחזו"ע (עמ' קנ"ו), שלכן מה שנוהגים בשאר השבתות לנגן בקטעי התפילה מסוימים ובנשמת כל חי וכן בקדיש, יש לנהוג כן גם בשבתות של ימי בין המצרים ואין לשנות.
[53] אמת ליעקב (קמינצקי עמ' קכ"ד בהערה), דדמי למש"כ המ"ב (סימן תק"ס סקי"ג) שזמרה של מושכי הספינות או מושכי צמד הבקר לחרישה, שרי, שאינו אלא לזרזם במלאכתם, חזו"ע (עמ' קנ"ח בהערה).
ומינה נשמע, שהוא הדין למתעמל בחדר כושר ורגיל לשמוע שירים ומנגינות בזמן ההתעמלות, שעד ר"ח אב מותר.
[54] ילקוט יוסף (ארבע תעניות עמ' רט"ו), ע"ש.
[55] הנה יש הסוברים שגם שירה בפה שמוקלט בטייפ או בדיסק, נחשבת לשירה בכלי ואסור לשמעה אף שאין בהם כלי נגינה, כ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ב סימן נ"ז אות ב', ובח"ח סימן קכ"ז), שו"ת אז נדברו (ח"א סימן נ"ח), שו"ת ציץ אליעזר (חט"ו סימן ל"ג אות ב'), אמנם יש שכתבו להקל בזה, וכ"פ בשו"ת אגרות משה (ח"א ס"ס קס"ו), ובילקוט יוסף (ארבע תעניות עמ' ר"י, שמותר לשמוע מוזיקה כזו בלי לרקוד), וכיום רבים נוהגים להקל, וכך דעת מו"ר כ"ק מוהרא"ש זי"ע.
ועיין בהליכות מועד (פסח עמ' תל"ט) שהתרעם על הפרצה שקרתה בשנים האחרונות שמשמיעים בכל מיני מקומות מוזיקה ווקאלית הנשמעת ככלי זמר לכל דבר וענין, ומשנה לשנה עושים יותר ויותר "שכלולים" כדי שישמע ממש כמוזיקה רגילה ע"י עיבוד קולות אדם במחשב וכדומה, ואין זה אלא מחוסר יראת שמים ומחוסר התבוננות בימים אלו שהם ימי אבל, ועתידים ליתן את הדין כל מכשילי הרבים, ע"ש.
אמנם יש לומר, שהרי כמה שינסו ויעשו לדמות למוזיקה של כלי שיר ממש, מוזיקה זו אינה שמחה כ"כ, ולא תגיע לדרגה של מוזיקה אמיתית, ואין בכוחה להקים אנשים ממקומם לרקוד ולשמוח כרגיל, והנח להם לישראל שאינם יכולים להשאר בעצבות, שהיא המרה שחורה, שעמה יכולים לפול לשאול תחתית ומתחתיו ה"י. אמנם נראה שמר"ח אב ואילך יש להקפיד בזה ולא לשמוע שירים ווקאלים הדומים ממש לכלי שיר, והבן למעשה.
[56] שו"ת מעין אומר (ח"ג עמ' צ'), שו"ת אור לציון (ח"ג פרק כ"ה סימן ב'), וכ"פ מרן הראש"ל שליט"א בילקוט יוסף (ארבע תעניות עמ' ר"ט), ודחה דברי האומרים שמרן הגרע"י זצוק"ל היקל בזה, שכל זה רק בשביל אנשים רחוקים שלא ישמעו שירים חילונים, אבל ודאי שאין להקל בזה, ע"ש מילתא בטעמא.
אין איסור לשמוע מנגינה או שיר בהמתנה בטלפון, או בהמתנה לשיחת פלאפון המשמיע שיר, משום שכל שמיעה שלא לשם שמיעת שיר, אלא להנעים את זמן ההמתנה אין איסור, וכן הנוסע באוטובוס אינו צריך לאטום אזניו כדי שלא לשמוע את המנגינה, אמנם יש אומרים שבמקום שאין טרחה לנתק את השיר מההמתנה יש לנתקו, כ"כ הגרי"ש אלישיב זצוק"ל באשרי האיש (עמ' תנ"ט).
[57] פשוט, דחמירא סכנתא מאיסורא, "ונשמרתם מאד לנפשותיכם", וכ"כ בספר כי בא מועד (עמ' ל"ג).
[58] שו"ת אור לציון (ח"ג פרק כ"ה סימן ב'), אור ההלכה (מועדים עמ' תשפ"ז).
[59] עיין בספר זרע קודש (פרשת דברים בהפטרה), ובספר שם משמואל (פרשת פינחס עת"ר).
[60] אוהב ישראל (פרשת פנחס), זרע קודש (פרשת דברים ד"ה אלה), ייטב פנים (יפה לעיניים אות ט'), תולדות אהרן (פרשת פנחס). ובספר הקדוש מאור ושמש (פרשת פנחס) מובא, שכ"א ימים אלו הם כנגד כ"א ימים שבין ראש השנה להושענא רבה (וט' באב הוא כנגד שמחת תורה), ולכן ימי בין המצרים הם ימי סליחה וכפרה ובהם מתלבנים עוונותיהם של ישראל, דוגמת כ"א ימי סליחה ומחילה של חודש תשרי, וכן הוא במהרש"א (חידושי אגדות בכורות ח.).
ופעם התבטא הרה"ק ר' לוי יצחק מבארדיטשוב זי"ע: כשיבוא משיח ימי הפורענות ייהפכו לששון ולשמחה, אבקש מהקב"ה לקבוע את י"ז בתמוז ליום ראשון של חג ואת ט' באב ליום אחרון של חג, והימים שבינתיים יהיו חול המועד, וכך יהיה ביכולתי ליתן צדקה ולומר "כתר" (במוסף) הרבה ימים ברציפות, כעבור שעה קלה חזר בו ואמר, לא די בחול המועד קצר כזה, אבקש ממנו שט' באב יהיה היום הראשון של חג, וי"ז בתמוז שלאחריו יהיה היום האחרון של חג, וכל הימים שבינתיים יהיו ימי חול המועד, ע"כ.
[61] כן הוא בשם הבעל שם טוב הקדוש, והובא בספר זכרון שמואל (פרשת פנחס), וכיו"ב כתב בספר עבודת ישראל (אבות פ"ב) וז"ל "כי הבורא יתברך יוצא לעזור ולסעד לנו, כמו שכתוב (שמות ג' יד) "אהיה אשר אהיה", אהיה גמטריא כ"א, אלו כ"א יום שבין המצרים, אהיה עמם בעזרתם, לכן קל להתקרב אל הבורא יתברך בימים אלו משאר ימים".
[62] עבודת ישראל (פרשת מסעי), והמשיל זאת למלך בשר ודם שיש לו כל מיני טוב ומיני שמחה, וגם מנגנים בתוף ומחול וכינור ועוגב, ובוודאי כאשר טוב לב המלך והוא שרוי בשמחה, אין מן הצורך לו אל המשוררים והמנעימים בקולי קולות, כי בלאו הכי יש לו שמחת לב, אך כאשר לפעמים בא עת עצב ויגון ממקרה אשר קרהו, אז יקראו הפורטים על נבל לשירם ולזמרם לשמח לבבו ולהצהיל פנים, וכן הנמשל ודוגמא כביכול אל קדושתו יתברך שבוודאי משרתיו ברקיע מנעימים לו ומקלסים שמו, רק שבזמן שבית המקדש היה חרב יש עצב בבתי בראי, אז צריכים מי שיראת ה' בלבו, להתחזק ולכנוס אל בתי גוואי, ולהפשיט עצמו מכל מיני עצבות, ולשמח כבוד המלך, ולומר לפניו "אתה מלכנו מעולם ועד עכשיו, ותמלוך לעולם ועד, והכל כאין נגדך, ועלו מושיעים בהר ציון, ויאתיו כל לעבדך, ויתנו לך כתר מלוכה", ע"ש.
וכ"כ הזרע קודש (פרשת ויצא), שאף שצריך להתפלל על הגלות, מכל מקום צריך להתחזק באמונה ובשמחה, כי האב שמח ומתענג כשרואה שבנו שמח וכן אבינו שבשמים מתענג כביכול בשמחתנו.
[63] שיחות מוהרא"ש לכל מועדי וחדשי השנה (עמ' שצ"ב). ואמר עוד, שמה שאנשי העולם מסתכלים על ימי בין המצרים כמו על ימי עצבות ומרה שחורה, ונדמה להם שהם ימי ירידה ונפילה ח"ו, וקשים מאד לעבודת השם יתברך, ובאמת היא באמת תכלית ההיפך, שימי בין המצרים מסוגלים מאד לעבודת השם יתברך, ויכולים להתקרב בהם מאד להשם יתברך מבכל ימות השנה.
ופעם אחת ספרו לפני מוהרנ"ת ז"ל, שאנשים כשרים אומרים שיש להם ירידה ונפילה בימי בין המצרים, ואמר מוהרנ"ת ז"ל שאינו אמת, רק ימים אלו מסוגלים מאד לעבודת השם יתברך, ויכולים להתקרב בהם ביותר להשם יתברך, וכנ"ל.
[64] מאור ושמש (רמזי בין המצרים), תפארת שלמה (לשבת חזון), אמרי יוסף (פרשת מסעי), ואמרו צדיקים, שלא דבר ריק הוא שקוראים בדרך כלל פרשת פנחס בימים אלו, שעיקרי המועדות כתובים בפרשה זו, וכ"כ באוהב ישראל (פנחס), ובבני יששכר (תמוז אב ב' ב'). וכן פרשת מטות בהם מופיע פרשת התרת נדרים, שידוע מה שכתוב בתיקוני זוהר (קמג.) שהקב"ה יפר ויתיר את נדרו של שבועת הגלות, ויבוא ויגאלנו במהרה, וכן פרשת מסעי, שקוראים את המ"ב מסעות דהיינו לתקן את המקומות והניצוצות שהוצרכו לתקן, וכן בפרשת דברים נאמר "איכה אשא לבדי", וישעיה אמר "איכה היתה לזונה", וירמיה אמר "איכה ישבה בדד".
ופעם אחת נתארח אצל הרבי רבי ברוך ממעזבוז זי"ע, איש חשוב ונכבד שבא מארץ הקודש, והיה מכבדו ביתרת הכבוד, אדם זה היה מאותם המתאבלים תמיד על ציון וירושלים, וכאשר זימר הרה"ק "כל מקדש" (זמירות לליל שבת) בתיבות "אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל" הביט בו וראהו דואג ונאנח כדרכו בחול, פסק את ניגונו ואמר לו בגערה: "אוהבי ה' המחכים בבנין אריאל – ביום השבת קודש שישו ושמחו" וכו', והמשיך לזמר בניגון ובקול שירה, ובכוונתו לומר לו, אמנם צריכים להמתין לביאת הגואל ולבנין בית המקדש, אבל בשבת קודש שישו ושמחו, סיפורי חסידים.
[65] כן כתב הגה"ק בעל מנחת אלעזר בספרו שער יששכר, שמקובל כן מפי הרה"ק מלובלין זי"ע, שיחות מוהרא"ש לכל מועדי וחדשי השנה (עמ' שצ"א).
[66] גליוני הש"ס להר"י ענגיל (ירושלמי זרעים כ"ג אות קפ"א), וכן הוא בספר עבודת ישראל (דברים מאמר לט"ו באב) בשם הרה"ק שמעלקא מניקלשבורג זי"ע, על הפסוק (איוב לא א') "ברית כרתי לעיני, ומה אתבונן על בתולה", שמדרך העולם להתבונן ולשוב אל השם בחודש אלול (מזל בתולה) המוכן לתשובה, אבל המשכיל שומר את עצמו אפילו בחדשי תמוז ואב (שהם כנגד שתי העיניים), שלא ליפול ממדרגתו, וכורת ברית עם ה', ואז ממילא אין לו להתבונן יותר בחודש אלול, כי הוא מוכן ומזומן לעבוד את ה' מקודם אפילו בחודשים הנמוכים, וק"ו בחודש אלול שבו הקדושה ביתר שאת.
[67] עיין בספר בני יששכר (מאמרי חדשי תמוז ואב, בין המצרים מאמר ב' אות ז'), שכתב שבי"ג ימי חודש תמוז יש שי"ב שעות, ובתשעת הימים יש רי"ו כמנין גבורה, וסך כל השעות בימי בין המצרים (כ"ב ימים כפול כ"ד), הם תקכ"ח (528), והנה אמרו חז"ל "אין הגליות מתכנסות אלא בזכות משניות", שזה סוד תורה שבעל פה אשר היא עמנו בגלות, על כן יש במשניות תקכ"ח פרקים כמנין מפתח, ואע"פ שכאשר תעמוד על המנין ישנם רק תקכ"ג פרקים, אמנם ישנם עוד חמשה פרקים תוספתות ששנויים בלשון המשנה ואינם משנה ממש (פ"ד דמסכת ביכורים, אבות פ"ו, תוספתא בפסחים נו. קידושין, ובסוטה), והם כנגד החמש שעות אחרונות שאע"פ שהם בכללות אותם הימים, אבל אעפ"כ הם מתמתקים בלידת בן דוד שנולד בתשעה באב לעת ערב, ובסך הכל תקכ"ח – מפת"ח הגאולה במהרה בימינו אמן, ע"ש דברים נפלאים.
[68] שיחות מוהרא"ש (שם עמ' שצ"ו). וכן איתא בזוהר (נשא ח"ג דף קכה:) "כי בזוהר דא יפקון מן גלותא", נמצא שע"י זוהר ותיקוני זוהר, נזכה לצאת מן הגלות, ולכן יש ענין ללמוד בימים אלו יותר.
[69] כן דעת מרן השו"ע (סימן תקנ"א ס"ד בסתם), וכן העלה מרן הגרע"י זצוק"ל בחזון עובדיה ארבע תעניות (עמ' רכ"ג), ע"ש.
[70] כ"כ הב"י בשם ספר הארחות חיים (הלכות ת"ב אות ה') שהזקנים היו גוערים מאד במי שהיה מסתפר או מתגלח בערב שבת חזון, שאיך יעמוד כחתן בין האבלים בט' באב שחל במוצ"ש, ולכן אותם שרוצים להסתפר ולהתגלח לכבוד שבת יעשו זאת ביום רביעי או חמישי, וכ"כ בחזו"ע (שם עמ' רכ"ד בהערה), ועיין בשו"ת אור לציון (ח"ג פרק כ"ז סימן ו') שכתב שראוי להחמיר בכה"ג כל השבוע.
[71] הרמ"א (בשו"ע שם), שנוהגים להחמיר לענין כיבוס ורחיצה מיום ר"ח אב.
[72] פשוט, דחומרת אכילת בשר אינה קשורה לדין שבוע שחל בו, אלא מדין אבלות, ומיעוט שמחה המתחיל מראש חודש אב. ולענין ר"ח אב, דעת המשנ"ב (סקנ"ח) שאסור לאכול בשר ולשתות יין בראש חודש, וכן מנהג בני אשכנז, שהרי נסתלק בו ביום אהרן הכהן, אולם דעת הכנסת הגדולה (שיורי כנה"ג סימן תקנ"א סקכ"ז), והחיד"א (מורה באצבע אות רל"ג), שמותר לאכול בשר ביום ר"ח אב, וכן נוהגים בני ספרד, חזו"ע (עמ' קע"א).
[73] ספר שערי הלכה ומנהג לאדמו"ר מחב"ד (סימן רכ"ו עמ' קע"ב), וכ"כ בספר אמת ליעקב (בהערה עמ' רכ"ה), קובץ מבית לוי (חי"ג עמ' י"א), נטעי גבריאל (פרק כ"ג ס"ח), שכן מקובל מפי צדיקים זי"ע (ושם הוסיף שיש שהחמירו כבר מי"ז בתמוז), חזו"ע (עמ' קכ"ח).
[74] פשוט, שהרי תשעה באב עצמו אסור בלבישת בגדים מכובסים.
[75] עיין בחזו"ע (עמ' רכ"ט), ובשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן ל"ט).
[76] תענית (כט:), עירובין (מ:), רמב"ם (פ"ה מהלכות תענית ה"ח), שו"ע (סימן תקנ"ב סעיף י'), וכתב המ"א (סקי"ג) שאסור להימנע מבשר ויין, שאע"פ שאין חיוב לאכול בשר בשבת מ"מ כשנמנע משום אבל, עבירה היא בידו, וכ"פ המשנה ברורה (שם סקכ"ג), וחזו"ע (עמ' רס"ג).
ופעם אחת היה בגור אצל החידושי הרי"ם על שבת קודש שבבין המצרים החסיד ר' קאפל מחברון, והיה ירא אלהים, וראה החידושי הרי"ם כי הוא יושב כאבל, פתח ואמר, השבת הוא מכניס אורח, אם יפול בו ראש חודש מכניסו, ומכבדו ע"י אמירת הלל, ויעלה ויבוא, (וכן צריך עוד תבשיל לר"ח), ואם הוא שבת חול המועד, נותן לו את תפילת מוסף, ואם הוא יום טוב, נותן לו את כל התפילות, ושבת רק מזכיר, וכן נותן לו את קריאת התורה, וכשחל יום כיפור בשבת אזי השבת נותן את כל הסעודות עבור אורח החשוב, אולם כשחל תשעה באב, שהוא יום עצב ואבלות ומרה שחורה, השבת אינו מניח לו כלל וכלל, והצום והתענית נדחה ליום ראשון, כי השבת קודש אומר באורחים כאלו אין רצוני היום, רק יבואו לאחר השבת, כי השבת זה מקור הברכה, ויסוד השמחה, ואינו יכול לסבול עצבות (ע"פ שיח שרפי קודש עש"ק כ"ה).
[77] שו"ע (סימן תקנ"ד סעיף י"ט), וכתב המשנה ברורה (שם סק"נ) בשם השל"ה שאם הוא ל"ט מותר, ועיין מש"כ בספר כף החיים (שם סקט"ף), "ונראה" וכו', ובשו"ת באר משה (ח"ז עמ' ש"ט) הביא סיוע לדבריו.
[78] חזו"ע (עמ' של"ג) ע"פ ספר כל בו (סימן ס"ב), וספר טור ברקת, מרן החיד"א בברכי יוסף (סימן תקנ"ג סק"ה), זכור לאברהם (ח"א דף לח:), ועיין בשו"ת אור לציון (פכ"ט אות י"ח).
[79] הנה הרמ"א (סימן תקנ"ג ס"ב) כתב שלא ללמוד תורה בערב תשעה באב אף כשחל ט"ב בשבת, אמנם האחרונים חלקו על דבריו והתירו ללמוד תורה בערב ת"ב, וכ"ש כשחל ט"ב בשבת שיש להקל בזה אף לבני אשכנז, עיין באריכות בחזו"ע (עמ' רמ"ח והלאה).
[80] הגרי"ש אלישיב זצוק"ל בספר אשרי האיש (ח"ג פרק ע' סעיף ג'), אבל במוצ"ש לא ילמדו.
[81] שו"ע (סימן תקנ"ט ס"א).
[82] ראבי"ה (סימן תתפ"ח), שצריך להפסיק מלאכול מבעוד יום, דלא גרע מתענית ציבור שאוכלים ומפסיקים מבעוד יום, וכן הוא בעירובין (מא.), וכ"פ הרמ"א (סימן תקנ"ג ס"י), ובחזו"ע (עמ' רס"ו).
[83] שו"ע (סימן תקנ"ב סעיף י'), וכתב המ"א (סקי"ג), שאסור להימנע מבשר ויין שאע"פ שאין חיוב לאכול בשר בשבת מ"מ כשנמנע משום אבל, עבירה היא בידו, וכ"פ המשנה ברורה (שם סקכ"ג), חזו"ע (עמ' רס"ג).
[84] בשו"ת אגרות משה (או"ח ד' קי"ב), הליכות שלמה (פט"ו הערה 33), ובקובץ מבית לוי (עמ' נ"ב אות י"ב), ובחזו"ע (עמ' רס"ו), שיכול לזמר זמירות שבת עד שקיעת החמה, אפילו אינו רגיל כן בכל שבת, וכן הסכים באור לציון (כ"ח ד).
[85] אליה רבה (סקי"ד), כף החיים, הגר"ש ואזנר (מבית לוי עמ' נ"ב אות י"ג).
[86] ואין בזה משום הכנה משבת לחול, שכיון שנהנה כבר בשבת עצמה מרעננות הפה.
[87] תוספת חיים (על חי"א קל"ו א'), לוח א"י, שמירת שבת כהלכתה (ס"ב מ"א), ועוד. חזו"ע (עמ' של"ג) ע"פ הרמ"א (סימן תרס"ז).
[88] שו"ת יבי"א (ח"ט סימן נ"ד), ספר אורח כהלכה (ח"א עמ' תקל"ד), שלחן שלמה (עמ' ע' הערה ד'), שו"ת מהרש"ג (ח"א סימן ס"א), שו"ת מגדנות אליהו (ח"ב סימן קל"ג), ובפסקי תשובות שבת (ח"ב עמ' תשמ"ג).
[89] הגרי"ש אלישיב זצוק"ל (בספר אשרי האיש ח"ג פרק ע' סעיף ז'), והגר"ש ואזנר זצוק"ל (קובץ מבית לוי חי"ג עמ' נ"ב).
[90] הגר"ש דבליצקי, ובספר פסקי תשובות.
[91] דהיינו שלא ישתמש בספוג רחצה, שלא יעבור על איסור סוחט או מלבן, ויקפיד להשתמש בסבון נוזלי, לא יסתרק לאחר הרחיצה וכיו"ב, ואין בזה משום "הכנה", כיון שעושה כן מבעוד יום, ונהנה מהרחיצה כבר ביום השבת. בני אשכנז נהגו בכל שבת שלא לרחוץ אפילו בצונן, מחשש תקלה ומכשול (אם לא במקום צורך גדול או צער), וכ"ש בשבת זו משום דברים שבצנעא.
[92] עיין כ"ז בחזו"ע (עמ' של"ד).
[93] חזו"ע (עמ' של"ה בהערה). ואלו שיש להם רכב ורוצים להגיע ברכבם לאחר זמן רבינו תם לבית הכנסת, יאמרו "ברוך המבדיל בין קודש לחול" ורק לאחר מכן מותר להם לנסוע ברכב.
[94] חזו"ע (עמ' שמ"א), שכ"כ כמה מן הראשונים, רבינו אברהם אב"ד, הכל בו, האבודרהם, והמהריק"ש, וכן הסכימו מרן החיד"א בברכי יוסף, והערך השלחן ועוד.
[95] וכתב הרב פנחס מקוריץ זי"ע: ידעתי, דבתשעה באב בעת שיושבין על הארץ הוא עת רצון גדול, ויכול אדם לפעול בתפילתו להשי"ת מה שצריך" (אמרי פנחס שער ד' אות שע"ו).
[96] חזון עובדיה (עמ' שמ"א סעיף ה').
[97] שמירת שבת כהלכתה (פס"ב הערה צ"ח), בשם הגרשז"א זצ"ל.
[98] טור ושו"ע (סימן תקנ"ט ס"ב), מפני שנקרא "מועד" ואין שייך לומר "ומעשה ידינו כוננהו", וכ"כ בחזו"ע (עמ' שמ"ג).
[99] כן העלה בחזון עובדיה (עמ' שמ"ג), ע"ש.
[100] שמירת שבת כהלכתה (פס"ב הערה צ"ח), בשם הגרש"ז אוירבך זצוק"ל, שחששו לספיקו של הביאור הלכה (סימן רצ"ו ס"ח ד"ה לא יבדילו בעצמן), שו"ת אגרות משה (ח"ב סימן מ"ז אות ב').
[101] הכל בספר הליכות מועד בין המצרים (עמ' ק"ט), ע"ש.
[102] בשנה זו שהצום נדחה יש מן הפוסקים שהעלו להקל למעוברות ומניקות במקום מיחוש קצת, כ"כ המ"א (תקנ"ד ט'), ובשו"ת שבות יעקב (ג' ל"ז), בה"ל (תקנ"ט ט' ד"ה ואינו), שבט הלוי (ח"ו סימן ע"ד), תשובות והנהגות (ח"ב רנ"ב), ובשו"ת יבי"א (ח"ה סימן מ"ה) היקל שפטורות אף ללא מיחוש, והוכיח שתשעה באב דחוי קל יותר משאר תעניות שלא נדחו, שהרי בעלי הברית אינם מתענים בת"ב דחוי, וחייבים להתענות בשאר צומות שחלו בזמנם, וא"כ מעוברות ומיניקות שפטורות מלהתענות בג' הצומות אפילו חלו בזמנם, כ"ש שפטורות מלהתענות בט' באב דחוי. ובין למר ובין למר כו"ע מודו שתתחיל לצום, וכשמרגישה קצת כאב ראש או כאב בטן תאכל כהרגלה, וזה מה שכתבנו לקמן ס"ה.
[103] עיין בהערה הנ"ל.
[104] חזו"ע (עמ' רצ"ב), ע"ש שהביא להקת אחרונים דס"ל הכי.
[105] המהרי"ל פסק שחולה שאוכל בתשעה באב אומר "נחם" בברכת המזון, וכ"פ הרמ"א (סימן תקנ"ז), וכן הוא מנהג בני אשכנז, אולם דעת אחרונים רבים שחז"ל לא תקנו לומר מעין המאורע בתשעה באב, וכ"כ הכנסת הגדולה (ח"ב סימן ע"א), ברכי יוסף (סימן תקנ"ז סק"ב) בשם השבולי הלקט (סימן רי"ז), ועוד, וכן העלה בחזון עובדיה (עמ' ר"צ).
[106] הליכות מועד בין המצרים (עמ' קכ"ד).
[107] משנה ברורה (סימן תקנ"ט סקל"ז).
[108] תשובת כנסת הגדולה בשו"ת בעי חיי, וכ"פ בחזון עובדיה (עמ' ש"נ), ומשנה אחרונה עיקר, וכן דעת אחרוני זמננו.
[109] וא"צ ליתן לקטן, כן דעת מרן בחזו"ע (עמ' שמ"ח), שכיון שהוא מכוון למצוה לא גזרו עליו חכמים.
[110] ברכי יוסף להחיד"א, וכ"פ בחזו"ע (עמ' שנ"א).
[111] מהרי"ל דיסקין, שו"ת דברי יציב, חזו"ע (עמ' שנ"ב), שבט הלוי (ח"ז סימן ע"ז אות ו'), מיהו בשבט הלוי (ח"י סימן קע"ז אות ד') חזר בו ופסק לפטור קטנים מהבדלה, וכתב שבח"ז לא היתה כוונתו למעשה אלא להשיב לשואל, ע"ש.
[112] כן דעת הגרי"ש אלישיב זצוק"ל, ושיבדל לחיים טובים מרן הגר"ח קנייסקי שליט"א, ועוד.
[113] הרמב"ם (פרק כ"ט מהלכות שבת ה"ה) כתב להקל בשתיית מים, וכ"פ מרן בשו"ע (סימן רצ"ט ס"א), אבל מדברי תשובת הגאונים (שערי תשובה סימן פ'), מוכח שאפילו מים אסור לשתות קודם ההבדלה, וכ"כ מהרח"ו בספר פרי עץ חיים (שער השבת סימן כ"ד): מורי הזהיר מאד שלא לשתות מים קודם ההבדלה, ואמר לי כי כל השותה מים בזמן ההוא ימות באסכרה, ובחזו"ע (שבת ב' עמ' שצ"ג), העלה שמן הדין מותר לשתות מים קודם הבדלה, ומכל מקום טוב להחמיר, ע"ש. וצ"ע האם דין זה הוא גם כשההבדלה נדחית למחר.
[114] חזו"ע (עמ' של"ח), ע"ש טעמו.
[115] שו"ע (סימן תקנ"ו), חזו"ע (עמ' של"ו ובעמ' של"ט).
[116] שו"ע (סימן תקנ"א ס"ד), שו"ת זרע אמת (ח"א סימן פ"ב), החיד"א במחזיק ברכה (סימן תקנ"ח אות ה'), משנה ברורה (סק"ה), כף החיים (סקי"ז), וכ"פ מרן הגרש"ז אוירבך זצוק"ל בספר הליכות שלמה בין המצרים, חזו"ע (עמ' תט"ו תט"ז).
[117] שו"ת אור לציון (ח"ג פכ"ט אות כ"ז), חזו"ע (עמ' תי"ד).
[118] כ"פ הרמ"א (סימן תקנ"ח), וכן נקטו רוב פוסקי אשכנז.
[119] עיין פרי מגדים (ריש סימן תקנ"ח) והביא דבריו המ"ב (שם בשער הציון אות ד'), וכ"פ הרה"ג גדעון בן משה שליט"א בקובץ יורו משפטיך (גליון 15).
[120] בשו"ת שבט הקהתי (ח"ד סימן קנ"ג) שרצה לאסור בזה, וכן מטו משמיה דהגרי"ש אלישיב זצוק"ל שיש להימנע משמיעת שירים עד הבוקר (הובא בספר כל המתאבל עליה להרב יוסף מרדכי פאק).