טעם הסוכה
-
הרה"צ הרב יצחק לעזער שליט"א, מספר: על היום הראשון קודם סוכות שנת תשמ"ב במחיצתו של הצדיק הַיּוֹם סִיַּמְנוּ אֶת הַהֲכָנוֹת לְבִנְיָן וַהֲקָמַת הַסֻּכָּה בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּכְשֶׁעָמַדְנוּ בַּחוּץ עִם מוֹהֲרָא"שׁ, אָמַר לָנוּ: "יֶעצְט דַארְף מֶען אָנְהֵייבֶּען צו בֶּעטְן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! הַטְעִימֵנִי טַעַם סֻכָּה (עַכְשָׁו צְרִיכִים לְהַתְחִיל לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַטְעִימֵנִי טַעַם סֻכָּה). (ימי מוהרא"ש – סוכות תשמ"ב)
-
בִּכְנִיסַת הֶחָג, בִּשְׁקִיעַת הַחַמָּה, עוֹד לִפְנֵי תְּפִלַּת מִנְחָה, נִכְנַס מוֹהֲרָא"שׁ לְתוֹךְ סֻכָּתוֹ הַקְּדוֹשָׁה, וְאָמַר אֵלּוּ תְּפִלּוֹת, וְעָשָׂה שָׁם מַה שֶּׁעָשָׂה. וְאַחַר כָּךְ נִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ לִתְפִלַּת הַמִּנְחָה.
-
בַּלַּיְלָה אַחֲרֵי תְּפִלַּת מַעֲרִיב נִכְנַס בְּתוֹךְ הַסֻּכָּה בִּדְבֵקוּת עֲצוּמָה, וְהִתְחִיל תֵּכֶף וּמִיָּד לְהַגִּיד כַּמָּה פְּעָמִים, בְּלִי שִׁעוּר: בְּרוּכִים הַבָּאִים! בְּרוּכִים הַבָּאִים! וְכוּ' כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים, בְּהִתְלַהֲבוּת וּדְבֵקוּת עֲצוּמָה. וְאַחַר כָּךְ שְׁאָר 'סֵדֶר הָאֻשְׁפִּיזִין' כַּנִּדְפַּס בַּסִּדּוּרִים. וְהָפַךְ עַצְמוֹ כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים לְכָל צְדָדֵי הַסֻּכָּה בִּדְבֵקוּת וְיִחוּדִים, וְחָזַר כַּמָּה פְּעָמִים לְעַצְמוֹ שֵׁמוֹת כָּל הַשִּׁבְעָה רוֹעִים אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְכוּ', הַכֹּל בִּדְבֵקוּת עֲצוּמָה, אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה אֵלֶּה! אַחַר כָּךְ אָמַר סֵדֶר הַקִּדּוּשׁ עִם בִּרְכַּת 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה' בִּדְבֵקוּת גְּדוֹלָה וּבִנְעִימוּת נִפְלָאָה. וְנָטַל יָדָיו לְ'הַמּוֹצִיא', וְהִתְחִילוּ הַסְּעֻדָּה.
-
אַחַר בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא שָׁאֲלָה זוּגָתוֹ שֶׁתִּחְיֶה, אִם צְרִיכוֹת הַנָּשִׁים גַּם כֵּן לְבָרֵךְ לְעַצְמָן בִּרְכַּת 'לֵישֵׁב בַּסֻּכָּה', וְאָמַר לָהֶן: שֶׁיְּבָרְכוּ כֻּלָּן לְעַצְמָן (גַּם לִפְנֵי הֶחָג אָמַר לִי שֶׁאַגִּיד לְאִשְׁתִּי שֶׁתַּדְלִיק ב' נֵרוֹת בְּתוֹךְ הַסֻּכָּה וּלְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן, וּשְׁאָר הַנֵּרוֹת תַּדְלִיק בְּתוֹךְ הַבַּיִת בְּלִי בְּרָכָה).
בתוך הסוכה
-
בִּשְׁעַת הַסְּעֻדָּה אַחַר בִּרְכַּת הַ'מּוֹצִיא' אָמַר אֵלַי, שֶׁהַבַּחוּרִים הָיָה לָהֶם קְצָת טְעָנוֹת, לָמָּה אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶם בְּתוֹךְ הַסֻּכָּה הַגְּדוֹלָה? (כִּי זוֹ הָיְתָה הַשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁבָּנוּ לְמוֹהֲרָא"שׁ לְעַצְמוֹ סֻכָּה מְיֻחֶדֶת לוֹ וְלִבְנֵי בֵּיתוֹ שֶׁיִּחְיוּ). וְאָמַר מוֹהֲרָא"שׁ, "מַה אֶעֱשֶׂה? גַּם בְּנֵי בֵּיתִי רָצוּ לֶאֱכֹל בַּסֻּכָּה וְשָׁם לֹא הָיוּ יְכוֹלִים". וְאָז אָמַרְתִּי לוֹ כִּמְדֻמַּנִי שֶׁרָאִיתִי בְּסִדּוּר הָאֲרִיזַ"ל שֶׁעִקַּר כַּוָּנַת הַסֻּכָּה שֶׁיֹּאכַל הָאָדָם שָׁם עִם בְּנֵי בֵּיתוֹ דַּיְקָא (עַיֵּן סִדּוּר קוֹל יַעֲקֹב כַּוָּנַת הַסֻּכָּה). וְהֵגִיב מוֹהֲרָא"שׁ, שֶׁכֵּן הוּא הָאֱמֶת.
-
היה נוהג לברך 'לישב בסוכה' מיד לאחר הקידוש, ולא לאחר ברכת 'המוציא'. (שיחות מוהרא"ש, חלק ב', ערך חומרות)
-
הֵבִיאוּ לְפָנָיו רֹאשׁ שֶׁל דָּג, וְאָכַל קְצָת מִמֶּנּוּ, וְאַחַר כָּךְ אָכַל מִמֶּנּוּ אֶת הָעַיִן כֻּלָּהּ עִם הָעוֹר שֶׁסְּבִיבָהּ, וְאַחַר כָּךְ הָפַךְ אוֹתָהּ עַל הַצַּד הַשֵּׁנִי וְנָתַן לִי אֶת הַשְּׁאָר.
-
וזאת ראינו אצל מוהרא"ש ז"ל, שכשנכנס לתוך הסוכה בלילה הראשון, היה ניגש אל כל אחד ואחד מהשש רוחות (דרום, צפון, מזרח, מערב, מעלה ומטה), והיה נושק בידו לכל רוח ורוח, (היינו שנגע בידו בקירות ונשק אותם, וכן למעלה ולמטה), וכן היה עושה כשנפרד מן הסוכה ביום האחרון, ומי שזכה לישב אצל מוהרא"ש ז"ל בתוך הסוכה הקדושה, היה מרגיש יראה עילאה ונוראה מאוד, מה שאי אפשר לתאר כלל, והיו יכולים להרגיש אז במקצת את פירוש המילים שרגיל על לשונו של מוהרא"ש ז"ל: "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין, ואין שום מציאות בלעדיך כלל, ובכל תנועה ותנועה שם אלופו של עולם", וכן היה מוהרא"ש ז"ל רגיל לחזור על זה הרבה בתוך הסוכה. (שיחות מוהרא"ש חלק ג' ומהאתר)
הכוונות הלימוד והריקוד
-
אַחַר כָּךְ אָמַר תּוֹרָה נִפְלָאָה עַל הַפָּסוּק (בְּרֵאשִׁית יז): וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ, וְנִרְשָׁם בְּמָקוֹם אַחֵר (עַיֵּן לְקַמָּן). [וּבְתוֹךְ הַתּוֹרָה דִּבֵּר הַרְבֵּה מִסְּגֻלּוֹת לִזְכּוֹת לְהִפָּקֵד בְּזֶרַע שֶׁל קַיָּמָא, וְאָמַר, שֶׁאֵין שׁוּם דֶּרֶךְ הַטֶּבַע בְּעִנְיָנִים כָּאֵלּוּ וּבַתְּפִלָּה יְכוֹלִים לִפְעֹל הַכֹּל. וְאָמַר, שֶׁהָרוֹפְאִים גַּם חָשְׁשׁוּ לְאִשְׁתּוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת לָהּ בָּנִים, חַס וְשָׁלוֹם, וּבָרוּךְ הַשֵּׁם לֹא יָדְעוּ כְּלוּם וְחִזֵּק אוֹתָנוּ הַרְבֵּה בְּעִנְיַן זֶה וְנָתַן לָנוּ כַּמָּה בְּרָכוֹת יִתֵּן ה' שֶׁיִּתְקַיְּמוּ כֻלָּם אָמֵן כֵּן יְהִי רָצוֹן]. אַחַר הַסְּעֻדָּה בֵּרַךְ מוֹהֲרָא"שׁ בְּעַצְמוֹ בִּרְכַּת הַזִּמּוּן, וְאָמַר: 'בִּרְשׁוּת'… וְהִגִּיד לְעַצְמוֹ כַּמָּה תֵּבוֹת בְּלַחַשׁ, וְהִמְשִׁיךְ "בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ…
-
אַחַר הַסְּעֻדָּה נִכְנַסְנוּ אֶל הַסֻּכָּה הַגְּדוֹלָה שֶׁל הַיְּשִׁיבָה הַקְּדוֹשָׁה, וְהִתְחִיל מוֹהֲרָא"שׁ תֵּכֶף וּמִיַּד בַּתְּנוּעָה הַיְדוּעָה וּבִדְבֵקוּת נִפְלָאָה "וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנוּ… וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנוּ… וּבַתְּחִלָּה הָיָה יוֹשֵׁב וּמְזַמֵּר, וְאַחַר כַּמָּה דַּקּוֹת עָמַד וְהָפַךְ עַצְמוֹ לְדֹפֶן הַסֻּכָּה וְהִמְשִׁיךְ עוֹד הַרְבֵּה זְמַן כַּנַּ"ל, וְכָל הָעוֹלָם עָמָדוּ סְבִיבוֹ וְזִמְּרוּ אִתּוֹ "וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנוּ וְהָיְתָה הִתְעוֹרְרוּת גְּדוֹלָה בֵּין כָּל אַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ. אַחַר כָּךְ הִתְחִיל לְזַמֵר "עוֹז וְהָדָר לְבוּשָׁהּ" עִם הַנִּגּוּן הַיָּדוּעַ, וְהָלְכוּ לְרִקּוּד. אַחַר הָרִקּוּד יָשַׁב מוֹהֲרָא"שׁ עוֹד הַפַּעַם וְהֵחֵל לְהַזְכִּיר שֵׁמוֹת הַשִּׁבְעָה רוֹעִים בִּדְבֵקוּת עֲצוּמָה עַד מְאֹד: "אַבְרָהָם – וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנוּ. יִצְחָק – וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנוּ. יַעֲקֹב – וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ" וְכוּ', וְכֵן כָּל הַשִּׁבְעָה רוֹעִים כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים בְּקוֹל רָם וּבִנְעִימוּת נִפְלָאָה עַד מְאֹד, אֲשֶׁר אַשְׁרֵי מִי שֶׁהָיָה בְּאוֹתוֹ מַעֲמָד.
-
"תמיד כשישב מוהרא"ש ביחד עם אנשי שלומנו בתוך הסוכה היה מדבר דיבורים נוראים ונפלאים מאוד באור האמונה הקדושה, עד שמחייה ומעורר מאוד את כל מי שזכה לשומעם." (שיחות מוהרא"ש, חלק יא, ערך סוכה)
-
סיפר מוהרא"ש: שכך נהג הוא בעצמו כמה וכמה שנים, שלמד עם אחד מן התלמידים בחג הסוכות, בבלי ירושלמי ותוספתא של מסכת סוכות, ובנו לעצמם בי"ת קדוש מן המסכת הקדושה השייכת אל חג הסוכות.
ארבעת המינים והתפילה
-
בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם, עוֹד לִפְנֵי תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, נִכְנַס אֶל הַסֻּכָּה שֶׁלּוֹ מְעֻטָּף בְּטַלִּית גָּדוֹל עִם הַלּוּלָב וְאֶתְרוֹג, וְהֵבִיא אִתּוֹ סִדּוּר הָרַשַּׁ"שׁ, שֶׁאָמַר בְּתוֹכוֹ כַּמָּה תְּפִלּוֹת וּבַקָּשׁוֹת לִפְנֵי שֶׁנָּטַל הָאֶתְרוֹג. אַחַר כָּךְ בֵּרֵךְ בִּרְכַּת הַלּוּלָב עִם שֶׁהֶחֱיָנוּ, וְהִתְחִיל הַנִּעְנוּעִים בִּדְבֵקוּת נִפְלָאָה עַד מְאֹד, וְעָשָׂה כָּל הַנִּעְנוּעִים כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים, דְּהַיְנוּ כָּל הַסֵּדֶר: דָּרוֹם, צָפוֹן, מִזְרַח, מַעְלָה, מַטָּה, מַעֲרָב, עָשָׂה כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים, הַכֹּל בִּדְבֵקוּת נִפְלָאָה וְשִׂיחָה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בְּלַחַשׁ. וְהָיוּ שָׁם בַּמַּעֲמָד כַּמָּה מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ.
-
"מוהרא"ש זי"ע הקפיד כל שנה לברך על אתרוג מהעיר יאנווע שבדרום איטליה, שנקראים גם אתרוגי 'קלבריה', שלהם יש מסורת שאינם מורכבים, ויש רבנים מומחים שנוסעים כל שנה ובודקים את זה טוב טוב, והם נאמנים שהאתרוגים האלו הם בלתי מורכבים. מלבד זאת, יש אימרה ידועה מהאדמו"ר הקדוש הבעל התניא זי"ע: כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה "ולקחתם לכם פרי עץ הדר" וגו', הושיב שלוחים על ענן ושלחם להביא אתרוגים מקלבריה שזה יאנווע. והמאמר הזה פלא גדול, עם כל זאת, אם יצא מפי קדוש, בוודאי יש לזה שורש, ולכן אני לוקח כל השנים רק אתרוג מהעיר יאנווע. והיום יכולים לקנות את זה גם בארץ ישראל, כי שתלו המון שתילים מעיר יאנווע בכפר חב"ד, ולכן גם בארץ ישראל אנחנו משתמשים רק מהאתרוגים האלו, שהם בחזקת בוודאי בלתי מורכבים". (שו"ת חסידות ברסלב, מס' 2976)
-
מִּיָּד אַחֲרֵי הַלֵּל (שֶׁלֹּא הִתְפַּלֵּל לִפְנֵי הָעַמּוּד כִּשְׁאָר יְמֵי הֶחָג) אָמַר מוֹהֲרָא"שׁ קֹהֶלֶת, וְהַהוֹשַׁעְנוֹת אָמַר אַחֲרֵי קֹהֶלֶת. (ימי מוהרא"ש – סוכות תשמ"ב)
-
כשחל שבת בחול המועד לא אומרים 'הודו' לפני מנחה, כי חול המועד זה גם כן חג, ובמזמור זה מזכירים את הד' שצריכים להודות, שזה שייך רק לימי החול וששת ימי המעשה. אומרים את כל הפזמון 'לכה דודי', ולא מקצרים כמו שנוהגים בשאר מקומות, גם אין אומרים אז 'כגוונא'. (שות ברסלב 2419)
-
בְּלֵיל שְׁמִינִי עֲצֶרֶת עָשִׂינוּ הַקָּפוֹת (כַּנָּהוּג אֵצֶל הַחֲסִידִים), וּמוֹהֲרָא"שׁ נִגַּשׁ לוֹמַר 'אַתָּה הָרְאֵתָ' לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּעַצְמוֹ (פַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁעָשָׂה כֵּן) וְכֵן כָּל סֵדֶר הַהַקָּפוֹת נִהֵל בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ (מַה שֶּׁלֹּא רָאִינוּ זֶה אֶצְלוֹ בְּשׁוּם שָׁנָה (גַּם מַה שֶּׁהִתְפַּלֵּל הַלֵּל וְהוֹשַׁעְנוֹת כָּל יְמֵי הֶחָג לִפְנֵי הַתֵּבָה, הָיְתָה שָׁנָה זוֹ הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה).
-
סֵדֶר הַהַקָּפוֹת הָיָה מְאֹד נִפְלָא, וְהִנְהִיג מוֹהֲרָא"שׁ מִנְהָגִים נִפְלָאִים בֵּין כָּל הַקָּפָה וְהַקָּפָה. הַיְנוּ תֵּכֶף וּמִיַּד אַחַר שֶׁאָמַר אָנָּא ה' וְכוּ' עָמַדְנוּ אֵצֶל הַבִּימָה, וְאָמְרוּ מִזְמוֹר כ"ט – מִזְמוֹר לְדָוִד, פָּסוּק בְּפָסוּק חַזָּן וְקָהָל כַּנָּהוּג (וּבְכָל הַקָּפָה צִוָּה לְאַחֵר לוֹמַר אוֹתוֹ בְּקוֹל רָם). וְאַחַר 'מִזְמוֹר לְדָוִד' רָקַדְנוּ בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת זְמַן רַב כַּנָּהוּג (בְּכָל מִינֵי נִגּוּנִים וְשִׁירָה). וְאַחַר כָּךְ עָמַדְנוּ שׁוּב סְבִיב הַתֵּבָה וּבְכָל הַקָּפָה וְהַקָּפָה אָמַרְנוּ פִּיּוּט וְזֶמֶר אַחֵר. הַקָּפָה רִאשׁוֹנָה – יְדִיד נֶפֶשׁ עִם נִגּוּן הַיָּדוּעַ. הַקָּפָה ב' – אֵ'ל מִסְתַּתֵּר בְּנִגּוּן הַיָּדוּעַ. הַקָּפָה ג' –אֵין אַדִּיר. הַקָּפָה ד' – אוֹר הַגָּנוּז. הַקָּפָה ה' – עַל יִשְׂרָאֵל אֱמוּנָתוֹ. הַקָּפָה ו' -הָאַדֶּרֶת וְהָאֱמוּנָה. הַקָּפָה ז' – וְיֶאֱתָיוּ כֹּל לְעָבְדְּךָ – וְגַם יָבוֹא אַדִּיר, הַנִּדְפָּס בְּמַחְזוֹרִים, עִם הַנִּגּוּן שֶׁל 'וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי' דְלַ"ג בָּעֹמֶר. וְאַחַר הַפִּיּוּטִים הַנַּ"ל אָמַרְנוּ בְּיַחַד הַתְּפִלָּה בְּמַחְזוֹרִים מִשַּׁעַר עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ. וְסִיֵּם מוֹהֲרָא"שׁ בְּקוֹל רָם: "שְׁכִינָה הַקְּדוֹשָׁה בְּתוֹכֵנוּ וְכוּ' וְשָׁם נִשְׂמַח כֻּלָּנוּ "בְּבוֹאֵנוּ לְצִיּוֹן בִּרְנָנָה (לֹא כְּמוֹ שֶׁנִּדְפַּס בְּבוֹא וְכוּ'). רַחֲמָנָא אִדְכַּר לָן וְכוּ'. וְאַחַר כָּךְ הִתְחִיל הַהַקָּפָה הַשֵּׁנִית, כָּל זֶה הָיָה בְּכָל הַהַקָּפוֹת שֶׁבְּכָל יוֹם וָלַיְלָה הַיְנוּ לֵיל שְׁמִינִי עֲצֶרֶת וְיוֹמוֹ, גַּם לֵיל שִׂמְחַת תּוֹרָה וְיוֹמוֹ וְלֹא הָיָה שׁוּם שִׁנּוּי.
-
גַּם צִוָּה לִי לִתֵּן לִבְנוֹ נַחְמָן נ"י תָּמִיד הַקָּפָה שִׁשִּׁית שֶׁל יוֹסֵף הַצַּדִּיק (וּבַפַּעַם אַחֶרֶת אָמַר: בְּגִין שֶׁהוּא נוֹטֵר הַבְּרִית!). פַּעַם אַחַת בְּתוֹךְ הַהַקָּפוֹת אָמַר לִי שֶׁהַג' אָנָּא ה' שֶׁאוֹמְרִים בְּכָל הַקָּפָה, כָּל שֵׁם הִיא שֵׁם ט"ל אַחֵר, וְלֹא בֵּאֵר לִי יוֹתֵר.
-
בְּכָל הַקָּפָה הָיָה רוֹקֵד הַרְבֵּה בְּשִׂמְחָה עֲצוּמָה, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁהָיוּ הָעוֹלָם עֲדַיִן מְרַקְּדִים סָבִיב, הָיָה עוֹמֵד בְּעַצְמוֹ אֵצֶל הַבִּימָה וּמִתְבּוֹדֵד עִמּוֹ יִתְבָּרַךְ בִּבְכִיּוֹת עֲצוּמוֹת וְהָיָה הָעוֹלָם מְרַקְּדִים סְבִיבוֹ, עַיִן לֹא רָאֲתָה. (ימי מוהרא"ש- סוכות תשמ"ב)
פתיחת ההיכל
-
מוהרא"ש היה מקפיד מאוד לפתוח את ארון הקודש (במשך כל השנה – ד.כ.), ואמר פעם לאחד שרצה לקבל פתיחת הארון: " תאמין לי, שאני מבקש גם עליך ועל אשתך (אשתו הייתה אז מעוברת), אבל ההפרש ביני לבינך הוא, כי אתה תבקש רק עליך ועל אשתך, ולי יש רשימה ארוכה של חולים ופצועים, עניים ואומללים, יתומים ואלמנות וכו' להתפלל בעבורם, וכן בחורים ובחורות בעבור שידוכים, וכן אברכים בעבור בנים, ושלום בית ופרנסה וכו', ועל כן מה לך לדחוק את עצמך כל כך אל פתיחת הארון?!" ואמר מוהרא"ש: בשביל זה מניחים את ארון הקודש פתוח בשמחת תורה בשעת ההקפות. כי אז הוא עת רצון גדול בשמים, ויכולים לפעול אז הרבה אצלו יתברך. כן זכינו לראות איך שמוהרא"ש היה מתבודד הרבה עמו יתברך בשעת הריקודים בשמחת תורה, "עין לא ראתה" את גודל דבקותו בו יתברך". (שיחות מוהרא"ש , חלק א, ערך פתיחת הארון)
סיפורים וניסים
-
פעם בליל ראשון של חג הסוכות ירד גשם חזק בשעת תפילת ערבית, ואנשים רבים חששו שלא יוכלו לקיים מצוות סוכה כראוי מפני הגשם. אבל אצל מוהרא"ש לא ראו שום שינוי כלל, אדרבה, היה בשמחה עצומה, וחיזק את כל אנשי שלומנו, שיהיו רק בשמחה. אחר התפילה הלכו לרקוד בשמחה מיוחדת, ועורר מוהרא"ש את כולם, שיתפללו שיזכו לקיים מצוות סוכה כראוי, כעבור חצי שעה פסק הגשם, ונעשו השמים זכים ובהירים מאוד, כשנכנס מוהראש אחר כך לסוכה, היה בשמחה ובהתלהבות עצומה, כרשפי אש קודש ממש, וזימר את זמירות שבת קודש (היה אז ליל שבת) ועשה קידוש בדבקות גדולה ועצומה מאוד. באמצע הסעודה דיבר מהעבודה הקדושה של אברהם אבינו, איך שמסר נפשו לגלות ולפרסם אלוקותו יתברך בכל העולם כולו. ואמר מוהרא"ש: שכן צריך האדם למסור נפשו על מידת השמחה, ולשמוח תמיד עם אלוקותו יתברך ועם המצוות הקדושות שנתן לנו הקדוש ברוך הוא, ואף פעם אסור לו ליפול בדעתו כלל. אפילו אם רואה לעת עתה שאי אפשר לו לקיים איזו מצווה – כגון סוכה, מחמת הגשם או איזו מניעה במצווה אחרת, אף על פי כן אסור לו ליפול בדעתו כלל, ולהסיח דעתו מן השמחה, כי עליו לדעת, שגם בדבר זה גנוז רצונו יתברך, והוא לבדו מנהיג את כל העולם. אשרי מי שזוכה להיות בשמחה תמיד, ובפרט בחג הסוכות הקדוש, שהוא זמן שמחתנו. (שיחות מוהרא"ש, חלק ג', ערך סוכות)
-
גָּמַרְנוּ כָּל הַהֲכָנוֹת לְהֶחָג בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּבְאֶמְצַע הַיּוֹם כְּשֶׁהָיָה מוֹהֲרָא"שׁ לְמַעְלָה בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ הַקָּטָן, בְּהַקּוֹמָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל בִּנְיָן הַיְּשִׁיבָה הַקְּדוֹשָׁה, נָפַל עָלָיו (וּבְעִקָּר עַל יַד שְׂמֹאלוֹ) וִילוֹן אֶחָד שֶׁהָיָה תָּלוּי שָׁם בְּרִפְיוֹן, וְקִבֵּל, לֹא עָלֵינוּ, מַכָּה גְּדוֹלָה, וְסָבַל עַל יָדוֹ יִסּוּרִים גְּדוֹלִים (וְאָמַר, שֶׁאִישׁ אַחֵר הָיָה רָץ מִיָּד לְבֵית חוֹלִים בִּשְׁבִיל מַכָּה כָּזוֹ אֲבָל בְּעֶזְרַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ תִּהְיֶה לִי רְפוּאָה). וּשְׁאָר כָּל הַיּוֹם הָיָה חוֹזֵר לְעַצְמוֹ הַפָּסוּק (שִׁיר הַשִּׁירִים ב, ו): "שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרֹאשִׁי וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי". וְאָמַר לְפָנֵינוּ, שֶׁמִּסְּתָמָא קִבֵּל עֹנֶשׁ שֶׁל שֶׁרִחֵק אֵיזֶה בֶּן אָדָם יוֹתֵר מִדַּאי, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל (סוֹטָה מז ע"א): 'לְעוֹלָם תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה וְיָמִין מְקָרֶבֶת'. [וּבַלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁל סֻכּוֹת, כְּשֶׁיָּשַׁבְנוּ אֵצֶל הַסְּעֻדָּה, עָבַר דֶּרֶךְ סֻכָּתוֹ אִישׁ אֶחָד שֶׁהֶחְלִיט שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בְּסֻכָּה בְּאוֹתוֹ לַיְלָה, וְקָרָא לוֹ מוֹהֲרָא"שׁ, וְדִבֵּר עַל לִבּוֹ דִּבְרֵי הִתְחַזְּקוּת וְהִתְעוֹרְרוּת, עַד שֶׁפָּעַל אֶצְלוֹ לֶאֱכוֹל בַּסֻּכָּה הַקְּדוֹשָׁה, וְגַם בַּלַּיְלָה הַשֵּׁנִי בָּא לֶאֱכוֹל בַּסֻּכָּה. וְאָז אָמַרְתִּי לְמוֹהֲרָא"שׁ: "הֲלֹא רְאוּ אֵיךְ שֶּׁפְּעַלְתֶּם שֶׁעוֹד יְהוּדִי יְקַיֵּם מִצְוַת סֻכָּה בְּשָׁנָה זֹאת"! עָנָה וְאָמַר אֵלַי מוֹהֲרָא"שׁ: "וְלָכֵן תִּרְאֶה שֶׁהָיְתָה לִי רְפוּאָה שְׁלֵמָה עַל יָדִי". [שֶׁמַּמָּשׁ, לֹא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע, נִסְתַּלְּקוּ כָּל הַיִּסּוּרִין וְהַכְּאֵבִים שֶׁהָיוּ לוֹ, כִּי עַל יְדֵי שֶׁקֵּרֵב יְהוּדִי זֶה בְּאַהֲבָה יְתֵרָה הִמְשִׁיךְ לְעַצְמוֹ רְפוּאָה שְׁלֵמָה, תְּהִלָּה לְאֵל חַי]. (ימי מוהרא"ש – סוכות תשמ"ב)
-
ביום שני של סוכות אחר הצהריים נכנס מוהרא"ש לתוך הסוכה לברך על איזה פרי, והייתי גם כן בתוך הסוכה, וישבתי לפניו עם עוד כמה מאנשי שלומנו, והייתי מאוד מאוד נכסף לשמוע איזה דיבור מפיו הקדוש. כי לא זכיתי להיות אצלו ביום ראשון של סוכות וגם בליל שני, רק בליל ראשון הנ"ל זכיתי להיות אצלו בתוך הסוכה, אבל תיכף אחר כך חזרתי רגלי לביתי שהיה אז רחוק מהישיבה, ולא חזרתי עד יום שני בבוקר לפני תפילת שחרית, וגם על זה היו לי מניעות רבות, אבל בעזרתו יתברך עברתי על כולם, ובסעודת הבוקר לא דיבר מוהרא"ש כלום, ולכן הייתי מאוד נכסף לשמוע איזה דיבור ושיחה מפיו הקדוש. פתאום שאלני מוהרא"ש: "כמה זמן לקח לך להגיע לכאן?" עניתי לו: "שעה בערך". ענה מוהרא"ש ואמר – בלשון תמה – "ככה? שעה שלמה?" אז פתח את פיו מפיק מרגליות בחן אמיתי, ואמר מה היה כל העניין של יצחק אבינו, האושפיזין של היום? שהיה מזומן תמיד להקריב את עצמו על קידוש השם, ומוכן תמיד במסירות נפש, ולא הסתכל על שום בריה שבעולם. כי זה עיקר וכלל גדול לכל מי שרוצה להתקרב לקדוש ברוך הוא ולצדיקים האמתיים, שצריך תמיד מסירות נפש וגבורה וקדושה. ומהו עיקר גבורת הגיבור ? שיש לו לב חזק ואמיץ לכבוש בכל המלחמות שלו, ואינו מסתכל כלל על שום בריה שבעולם, רק עושה את שלו ואינו פוחד משום בן אדם, ועל ידי זוכה ליראה אמתית מפני השם יתברך. לכן יצחק נקרא על שם הצחוק, כמו שכתוב: "צחוק עשה לי אלוקים", כי כשהאדם חזק וגיבור להתקרב אליו יתברך, אזי הוא צוחק מכל העולם. כי מה יש לי עם אחרים?! ומה יעשה לי אדם?! מי ירע לי או ייטיב לי בלתי רצונו יתברך?! וכן סיפר רבנו ז"ל בסיפור על 'בעל התפילה', שהגיבור נכנס בתוך המחנות ועבר על כולם, ולא הסתכל על שום דבר ועל שום מניעה, כי על ידי תוקף גבורתו ותוקף רצונו עבר על הכול. לכן מבואר בזוהר הקדוש (אמור קד:): כשיצחק אבינו נכנס לתוך הסוכה הוא מברך את כל הנמצאים שם בברכה 'גיבור בארץ יהיה זרעו' וכו' (תהילים קיב). כי זהו עיקר הגבורה דקדושה – כשהאדם חזק בדעתו לעבור ולקפוץ על הכול, ולבוא אל תוך הסוכה שהיא 'צילא דמהימנותא'. והאריך מוהרא"ש אז בשיחה זאת, והחיה אותי ואת כל אנשי שלומנו שהיו שם מאוד מאוד, ורימז לכולנו איך צריכים להתאזר במידת הגבורה דקדושה ולעמוד חזק נגד כל המונעים מלהתקרב לקדוש ברוך הוא. (שיחות מוהרא"ש, חלק יא, ערך סוכות)
-
פעם בליל סוכות אחר חצות לילה טייל מוהרא"ש ז"ל בחוץ עם אנשי שלומנו היקרים כדרכו, ענה ואמר לאברכים והבחורים שעמדו סביבו: 'רבנו אמר שהעניין שלו הוא ראש השנה', וכידוע אצלנו, שכל העניין של רבנו הוא ראש השנה, וכן פעם אמר, שתכף-ומיד כשחולף ועובר ראש השנה, הוא כבר מטה אוזן אל הקיר לשמוע אם מעוררים לקום לסליחות… ומוהרנ"ת אמר: ' שלו הוא יום כיפור', כי מוהרנ"ת ז"ל היה לו לימוד זכות על כל אחד ואחד מישראל, יהיה מי שיהיה, ואמר: 'שיכול לכתוב על כל אחד מישראל כמה וכמה בּוֹיְגִין (גיליונות) של למודי זכות', ועל-ידי שמלמדים זכות על אדם, ודנים אותו לכף זכות, על-ידי-זה ממשיכים לו סליחת עוונות (עיין ליקוטי-מוהר"ן, חלק א', סימן רפב), ומוהרנ"ת ז"ל נסתלק עם מילים אלו על שפתותיו: "חנון המרבה לסלוח", והרב רבי אברהם בן רבי נחמן ז"ל, אמר על זה רמז נאה, כי חנו"ן המרב"ה לסל"ח בגימטריה – נת"ן במכוון, ולכן כל העניין שלו היה יום כיפור. הוסיף מוהרא"ש ז"ל ואמר: ואני אומר שהעניין שלי הוא סוכות, כי כל ימיי ושנותיי דיברתי מקדושת שבעת הנרות, שהם כנגד שבעת ענני הכבוד של הסוכה (וכמובא בליקוטי-מוהר"ן, חלק א', סימן כא עיין שם), ותורה זאת למדתי יותר מכל התורות שבליקוטי-מוהר"ן, וכן התבודדתי עליה בכל יום ויום כמה שנים רצופות, ומי שזוכר את התורות שלמדתי ברבים, זוכר היטב שלא הייתה תורה שלא דיברתי בה מקדושת שבעת הנרות, וכן הסכך של הסוכה הוא מפסולת גורן ויקב דייקא, דהיינו לקחת אנשים שמונחים בשאול תחתית וכו' – שהם בבחינת פסולת, ולעשות מהם סכך לסוכה, ולהחזירם בתשובה שלמה אליו יתברך, ובזה אני עוסק כל ימי חיי, ולכן העניין שלי הוא סוכות. (שיחות מוהרא"ש חלק ג', ערך סוכה)
-
פעם ישבו אנשי שלומנו עם מוהרא"ש בחג הסוכות בסוכה. נכנסה דבורה לסוכה וכמה מאנשי שלומנו פחדו ממנה, שמא יקבלו עקיצה, וניסו לגרש אותה. ענה ואמר להם מוהרא"ש: "לא מדבורה צריכים לפחד, אלא מדיבור רע",(דבורה מלשון דיבור), כי העיקר מה שנושך ומזיק הוא הדיבור הרע. אבל, תדעו, שמאידך גיסא, הדבורה גם כן עושה דבש, כי כששומרים על הדיבור, זוכים לטעום טעם בחיים מתוק מדבש, כי הדיבור יכול להביא את האדם למדרגות הכי גבוהות שיש בעולם, ובלבד שישמור על התנאי הנ"ל- לשקול בפלס כל דיבור ודיבור שלא יתחרט עליו, ויצטרך להתבייש ממנו אחר כך. (שיחות מוהראש, חלק ג, ערך דיבור)
-
מוהרא"ש היה תמיד מלמד אותנו איך להוציא רמזים מכל דבר שרק שומעים ורואים, ולהתקרב אל השם יתברך, על ידי אותו הדבר. ואמר לנו, שעוד מימי נעוריו הרגיל את עצמו בזה – להתבונן וללמוד רמזים נפלאים מכל דבר שרק ראה ושמע, והיו לו כמה מעשיות וסיפורים בכל יום ממש, שלקח מהם רמזים להתקרב להשם יתברך. פעם טייל מוהרא"ש בחוץ, עם אנשי שלומנו לפני חג הסוכות, ובתוך כך היה מדבר מוהרא"ש איזו שיחה קדושה. הביא לפניו אחד מאנשי שלומנו אתרוג, לשאול חוות דעתו עליו. לאתרוג היה גידול מוזר מאוד כאתרוג הפוך ממש, היינו, צד הפיטם מלמעלה היה רחב מאוד, וצד העוקץ מלמטה היה קטן וצר. שחק מוהרא"ש קצת ואמר: "האתרוג הזה נראה כמו יהודי הפוך, שחובש כובע גדול, אבל מתחת הכובע המוח שלו צר וקטן מאוד. רק סיים מוהרא"ש את דבריו, עברה על ידנו מכונית משא גדולה עם כמה ערלים, וצעקו עלינו כולם בקול גדול, עד שנבהלנו ופחדנו כולנו לרגע. המשאית המשיכה לנסוע, אזי תכף ומיד ענה להם מוהרא"ש, שהגויים האלו צעקו "בשבילו". כי עשה צחוק מהאתרוג ומהיהודי הנ"ל. כי אסור לשחוק משום בר ישראל, יהיה מי שיהיה, כי כולם חלק אלוקה ממעל, וזה הזכירו לו הגויים, ולכן נבהלנו לרגע. (שיחות מוהרא"ש, חלק' א, רמזים)
-
מוהרא"ש סיפר שפעם אחת, קודם סוכות תשי"ט, קיבל בדואר אוויר את החלק האחרון מ"ליקוטי הלכות" שב"חושן משפט. ובאותה שעה שקיבלו בדואר אקספרס מארץ ישראל, עסק בבניית הסוכה לאביו. ועמד אז על הסולם ודפק מסמרים בקירות כנהוג. וכשהביאו לו את החלק הזה, שמח שמחה עצומה כל כך, ותכף קפץ מהסולם והפסיק ממלאכתו והתחיל לשקוד בו בשקידה נפלאה ונוראה מאוד, והפסיק את עשיית הסוכה, לפי שעה. אביו הקפיד עליו: "מדוע הנחת את הסוכה באמצע? למה לא תגמור את זה?" והשיב: "אבא, אני אגמור את הסוכה, בעזרת ה' ". ככה עברו יומיים, שפסק מעבודתו והיה שקוע בספר, אף שאביו כעס עליו הרבה פעמים – "לך גמור, בני, את הסוכה". אך הוא מרוב שקידתו, לא היה יכול להיפרד מהספר עד שגמרו לגמרי, ואז סיים את בניית הסוכה וסככה כהלכתה. ואמר אז מוהרא"ש, שאת גודל השמחה שהייתה לו בסוכות הזה אין לתאר ואין לשער כלל, כי חזר כל החג בחלק של "חושן משפט" שקיבל וגמרו כמה פעמים. וסיים מוהרא"ש ואמר: "אין אתם יכולים לתאר לעצמכם את גודל החיות והמשיבת נפש שקיבלתי מ"ליקוטי הלכות", וזה היה החיות והאוויר לנשימה שלי, ולא יכולתי להיות בלעדיהם כלל, ובכל הסבר שרק אסביר לכם, לא תבינו. (שיחות מוהרא"ש, חלק ב', ערך ליקוטי הלכות)
» חג הסוכות בברסלב סיטי
» ומנהגו היה – הנהגותיו הנפלאות של מוהרא"ש זי"ע
» למאמרים נוספים של חסידות ברסלב
|