ידוע, שלרבנו ז"ל היה תלמיד בשם ר' חייקל, הוא היה החזן של רבנו ז"ל, ומאוד מאוד מקורב אליו, כבן בית ממש. אדם שמסתובב יותר מדי אצל הצדיק, נדמה לו שהצדיק הוא החבר שלו, כי הוא נכנס ויוצא, יוצא ונכנס, עד שנדמה לו כי הוא מבין את הצדיק, זה היה ר' חייקל, הוא ידע את כל המסתורין של רבנו ז"ל, כגון: רבנו ז"ל צם משבת לשבת, במוצאי שבת הוא אכל סעודת מלוה מלכה, ועד ליל שבת הבא היה צם, ששה ימים רצופים, ועשה כן שמונה עשרה שבועות בשנה, ועוד לא היה אז בגיל עשרים.
אנחנו כשמתענים יום אחד, איננו יכולים לסבול את התענית, ומחכים כבר שיהיה צאת הכוכבים, ויוצאים כל רגע לראות אם כבר אפשר לאכול, וקשה לנו לעבור יום אחד של תענית, ורבנו ז"ל התענה משבת לשבת, ואף אחד לא ידע את זאת, שלא אכל – לא ביום ולא בלילה, רק ר' חייקל ידע, כי הוא תמיד היה נכנס ויוצא אצל רבנו ז"ל.
וכשהכניסו לרבנו ז"ל את האוכל לחדרו שהיה סגור שם, אמר לר' חייקל: תטול מהר את ידיך ותאכל, ונתן לו את כל הסעודה, ואמר לו שישתוק, ולא ייספר לאיש את הדבר. ואם כן היה כל כך קרוב לרבנו ז"ל, שידע את המסתורין, שאפילו הרבנית לא ידעה. היא הכינה אוכל לרבנו ז"ל, ורבנו ז"ל נתנו לר' חייקל.
פעם אחת כשרבנו ז"ל התענה, הגיע ליל רביעי, ורבנו ז"ל נחלש כל כך, עד שהחל לצאת לו דם מהאף מרוב חולשה, ומהעיניים זלגו דמעות, ורבנו ז"ל השכיב עצמו על הספא מרוב עילפון.
אמר אז ר' חייקל לרבנו ז"ל: אתם מוכרחים לאכול, אם לא, אלך לפרסם את הדבר. ורבנו ז"ל הסבירו: תראה, זה קרה כבר לפעמים מרוב חולשה, ואעבור על זאת. ור' חייקל התעקש: לא, אתם מוכרחים לשבור את התענית וכו', וכו'.
ורבנו ז"ל בחוכמתו שאל את ר' חייקל: ומה תעשו לי לאכול? וענה ר' חייקל – עוף ומרק. ואמר רבנו ז"ל: בסדר, לך תשחט לי עוף (כי הוא היה גם שוחט ומוהל), והלך ר' חייקל ושחט את העוף, ומרט את נוצותיו והכשירו, ובין כך חלפו שעות רבות, ועד שבישל וכו', כבר היה אחר חצות הלילה.
ורבנו ז"ל הרגיש כבר טוב יותר. ונכנס ר' חייקל בשמחה עם מגש עמוס בצלחת מרק ובשר וכו', ואמר: רבי, תטלו ידיים ותאכלו. ורבנו ז"ל אמר לו: חייקל, תתחיל לשיר לי את הניגון, והחל לשיר: "מעין עולם הבא, מעין עולם הבא, יום שבת מנוחה, כל המענגים בה יזכו לרוב שמחה", ואמר לו רבנו ז"ל: עוד פעם. והחל לשיר שוב: "מעין עולם הבא" וכו', ועשה רבנו ז"ל תנועה עם היד ששוב ושוב ישיר, ובין כך ר' חייקל החזן עשה כל כך הרבה סלסולים וסגירת עיניים, ושר כל הלילה, ולפתע אמר לרבנו ז"ל: אוי, צריכים לראות מה קורה בחוץ, אולי כבר האיר השחר וכו', והלכו להתפלל.
ורבנו ז"ל בחוכמתו דחה אותו באופן הזה. ואם כן כשיש אחד שנכנס ויוצא אצל הרבי יותר מדאי, אז נעשה קרוב יתר על המידה, ולעיתים הוא אף עז פנים, ומתיר לעצמו לומר דעות.
איפה זה מובא באשר בנחל?
שלום. הסיפור מובא באשר בנחל חלק מז' מכתב ח' תקכה. בהצלחה!