הרב הקדוש רבי נחום מטשערנובל זי"ע סיפר, שבהיותו הולך בגלות בתחילת עבודתו, ויהי היום והגיע באישון לילה אצל אדם פשוט מאוד, והלה לא ידע מי הוא, רק קיים בו מצות הכנסת אורחים, ונתן לו לאכול בשמחה ומקום ללון, ויהי באמצע הלילה, קם הצדיק בחצות, וערך סדר תיקון חצות בבכיות עצומות, והיהודי שמע קול בוכים מחדרו, תכף ומיד רץ להתוודע מה זה ועל מה זה, ודפק בדלת ונכנס, ומצאו יושב על הרצפה ובוכה עד מאוד, ונחרד היהודי ושאל אותו: מה קרה לכם? האם כואב לכם משהו? ענה ואמר: כן.
ושאל היהודי: מה כואב לכם? והסביר לו: היה לנו פעם בית המקדש ונחרב, ועכשיו גוים הולכים שם, וכן עם ישראל גרשו אותם מארץ ישראל והתפזרו בכל קצווי תבל, וארץ ישראל נשארה שוממה מבלי עם ישראל, ומה יהיה איתנו?! וכך בכה.
והיהודי הזה אדם פשוט עד מאוד, איש כפרי, היה לו בית עם שדות ואווזים ותרנגולים ועזים וכבשים ובהמות וכו', ויהי כשמוע את הרה"ק רבי נחום כל כך מתאונן על ארץ ישראל ועל הגלות, ונכנסה בלבו תשוקה לנסוע לארץ ישראל, ואמר להרה"ק: אני מוכרח קודם לשאול את אשתי האם היא מסכימה לנסוע עמי, והלך ושאל אותה.
ואמרה לבעלה: איך נסע ונעזוב את כל השדות והאווזים והתרנגולים והפרות והכבשים וכו', על מי נניח את זה?! וחזר אל הרה"ק, ומסר לו מה אשתו שואלת. ענה לו הרה"ק: הלא כאן יש גויים צוענים וכו', שעושים צרות לעם ישראל ומציקים להם. והלך היהודי והציע את זה לאשתו, ענתה אשתו ואמרה: אם זה ככה, שהגויים והצוענים וכו', מציקים לעם ישראל, בוא ונגרש את הגויים והצוענים לארץ ישראל, כדי שלנו תהיה כאן מנוחה… ועל זה בכה יותר ויותר הרה"ק רבי נחום זי"ע, איך שעם ישראל כל כך נשקעו בגולה,עד שכבר לא חסר להם ארץ ישראל ובית המקדש ושוכחים לגמרי מאיפה הם באים וכו', וכו'.
(אשר בנחל חלק פט מכתב כ' כה'.)