בימים ההם נתקרב אל רבנו ז"ל אברך אחד, שהיה חידוש נפלא למדן וצדיק גדול, ושמו ר' אהרן (הוא נעשה אחר כך הרב בעיר ברסלב). ומעשה שהיה כך היה: ר' אהרון, הייתה לו משפחה בעיר מעדוועדיווקע, היינו דודתו אחות אמו ובעלה גרו שם במעדוועדיווקע סמוך לרבנו ז"ל. ודודתו, הייתה לה אמונת חכמים ברבנו ז"ל מאוד מאוד. ופעם אחת עשתה שמחה וקראה את כל המשפחה כנהוג, וגם את בן אחותה, ר' אהרון. ואמר לה רבנו ז"ל: "אויב דיין פלומעניק, וועט קומען צו דיר, שיק איהם גלייך צו מיר" (אם האחיין שלך יבוא אליך, שלחי אותו מיד אלי). וכן הוה; תכף ומיד כשהגיע ר' אהרון, שלחה אותו אל רבנו ז"ל, והוא לא רצה לילך, כי לא הכיר עוד את גדולת רבנו ז"ל, והוא אך בא מן הדרך, והקור והכפור היה אז חזק מאוד.
ועל כן התחיל להשתמט ממנה. אבל היא התעקשה ואמרה לו: "דו מוזט שוין גיין צו דעם רבי'ן, ער וויל דיך זעהן" (אתה מוכרח מיד לילך לרבי, הוא רוצה לראותך). והוצרך לילך.
ועדיין עוד לא פשט את בגדי החורף מעליו, ונכנס כך אל רבנו ז"ל, והיה לו קר מאוד מן הדרך. ורבנו ז"ל נתן לו שלום ואמר לו: "עס איז דיר קאלט? ביי מיר וועסטו זיך אן ווארימען" (קר לך? אצלי תתחמם!).
ורבנו ז"ל התחיל לדבר עמו בחוכמתו הנפלאה, עד שר' אהרון היה לו קצת וידוי דברים לפני רבנו ז"ל, ונמשך מאוד מאוד אחר רבנו ז"ל, ונשאר קצת אצל דודתו, כדי שיהיה סמוך לרבנו ז"ל.