ורבנו ז"ל היה רגיל אז במעדוודיווקע להתענות הרבה מאוד. ושום בריה לא ידעה מזה אפילו אשתו, רק המשרת. ורבנו ז"ל השביע את המשרת, שלא יגלה לשום בריה. והיה רבנו ז"ל רגיל ליתן לו את כל המאכלים שנתנה אשתו בעבורו. והיה המשרת אוכלם, ושום בריה לא ידעה מזה – וככה החזיק זמן רב. ומחמת שר' חייקיל היה כבן בית אצל רבנו ז"ל, התחיל להרגיש מה שמתהווה כאן, שרבנו ז"ל מתענה, והמשרת אוכל את כל המאכלים, שהכינו בעבורו. ופעם אחת בא ר' חיקייל ביום רביעי אל רבנו ז"ל ופגש את רבנו ז"ל חלש מאוד מאוד, כי התענה אז תענית משבת לשבת. ואמר לרבנו ז"ל: "רבי, תאכלו, כי אתם חלשים מאוד. ואם לא תאכלו, אפרסם שאתם מתענים (איך וועל אויסזאגן)". והשיב לו רבנו ז"ל: "נו חייקיל, גרייט צו אביסעל יויך" (שיכין לו קצת מרק). [כי דרכו של רבנו ז"ל הייתה לא להתעקש כלל].
ותיכף ומיד הזדרז ר' חייקיל והלך בעצמו אל השוחט ושחט עוף, ובחזרתו לבית היה ממרט את הנוצות בדרך, כדי שימהר בעשייתו, שיהיה מוכן תכף ומיד אחר מעריב. והכינו ובישלו. וכשרבנו ז"ל גמר תפילת מעריב, הביא ר' חייקיל את היוך (מרק) לרבנו ז"ל.
ואמר לו רבנו ז"ל: "נוא חייקיל, זינג דעם פרומער ניגון!" תשיר את הניגון החרד! (הניגון של "מעין עולם הבא" הידוע אצלנו), וכשגמר ציווה לו, שישיר עוד פעם ועוד פעם. ורבנו ז"ל ישב אז בדבקות גדולה. ובכל פעם שגמר ר' חייקיל את הניגון, הראה רבנו ז"ל בידו ועשה תנועה, כאומר שיתחיל עוד פעם. וכן היה פעם אחר פעם, עד שלבסוף אמר לו רבנו ז"ל, שיצא לראות ווי האלט די נאכט (איפה עומד הלילה), איזו שעה היא עכשיו, וראה, שכבר עלה השחר. וכל כך שהו בדבקות על ידי הניגון. והניח רבנו ז"ל את המרק ולא טעם, הלך להתפלל שחרית והשלים את התענית עד סוף השבוע.