ואמר אז רבנו ז"ל לר' יודל, שרוצה לנסוע לארץ ישראל. ור' יודל ברך אותו ואמר לו: "רבי, בוודאי אתם רוצים לפעול שם איזה דבר גדול, יהי רצון, שהשם יתברך יעזור אתכם, שתזכו לפעול שם מה שאתם רוצים". ונענע לו בראשו על ברכתו.
אחר כך אמר לו רבנו ז"ל: "הייתי יכול לפעול מבוקשי וחפצי וענייני, שאני רוצה לפעול בארץ ישראל – הייתי יכול לפעול גם פה על ידי תפילות ובקשות ותחנונים לבד, ולא הייתי צריך לנסוע לארץ ישראל. רק החילוק: שכשאזכה להיות בארץ ישראל, אזכה לקבל השגתי על ידי לבושים, אבל כאן בחוץ לארץ, לא אוכל לקבל השגתי על ידי לבושים, רק בלא לבושים, וזה החילוק בין קדושת שבת לקדוש יום טוב". ופתח לפני ר' יודל הסידור של האריז"ל והראה לו בכוונות, שהו החילוק בין שבת ליום טוב; שבשבת האור מלובש בלבושין, וביום טוב האור – בלא לבושין, כידוע.
וכאשר שמעה אשתו זאת, שלחה את ביתה שרה אליו לשאול אותו, איך אפשר להניח אותן, מי יפרנסן. והשיב כך: "את תסעי אל מחותנך (כי היא הייתה כבר מאורסת עם בן ר' לייב דאבראוונער). אחותך הקטנה אדל, ייקח אותה אחד להיות משרתת בביתו. אחותך הקטנה מרים, יקח אותה אחד לביתו מצד רחמנות, ואמך תהיה משרתת [מבשלת], וכל מה שבביתי, אמכור הכל בשביל הוצאות הדרך". וכאשר שמעו זאת בני ביתו, געו כולם בבכייה ובכו כמה ימים.
ולא הייתה לו שום רחמנות עליהם, ואמר, כי בלאו הכי יהיה איך שיהיה, הוא ייסע בוודאי, כי רובו כבר הוא שם, ומיעוטא בתר רובא אזלי (המיעוט הולך אחר הרוב). ואמר בזו הלשון: "ווארן די גרעסטע העלפט איז שוין דארט וכו'". (משום שהחלק הגדול כבר שם.
ואמר אז לאנשיו: "אני רוצה לנסוע לארץ ישראל ואני יודע גודל המניעות והעיכובים, שיהיו לי על זה בלי שיעור וערך. ואני יודע שהסמ"ך מ"ם יהפוך עכשיו את כל העולם עם מלחמה גדולה למען למנוע אותי מלנסוע לארץ ישראל (וכן נתקיים עיים לקמן סימן ר'). אך כל זמן שהנשמה בקרבי, כל זמן שיהיה לי רוח חיים באפי, אמסור נפשי ואסע בכל כוחי לשם. וכל עוד נפשי בי, אסע לשם, וה', הטוב בעיניו יעשה".
ואמר: "על כל פסיעה ופסיעה של נסיעת ארץ ישראל תהיה לי מסירת נפש".
ואמר: "אני רוצה לנסוע מיד, איך שיהיה, אפילו בלי מעות על הוצאות". ותכף נסעו אנשיו בעיירות הסמוכות וקיבצו מיד איזה סך, למען יהיה לו על כל פנים על הוצאות לנסוע מביתו, כי הנסיעה הייתה בנחיצות גדולה, וראו, שאי אפשר לעכבו בשום אופן איזה זמן כלל.