לידתו
רבי משה נולד בז' אדר תרל"ו בעיר הקודש צפת לאביו רבי מאיר בן רבי ניסן גבריאל.
סבו רבי ניסן גבריאל עלה בצעירותו לארץ ישראל מעיירה ששמה קליער במדינת בלארוס. כנראה על שם עיירת מוצאו נקראו בשם המשפחה קליערס. רבי ניסן גבריאל היה עוסק בחסד של אמת והרה"ק מרוז'ין אמר עליו שהוא עושה טובה לנפטר כשקוברו.
סיפור מופלא מסופר אודותיו, כשהגיע באחד הבקרים וסיפר שהעירו אותו בלילה לבוא לחצוב קבר ולקבור את הרה"ק מרוז'ין שנפטר בחו"ל ומלאכים הביאו אותו לקבורה בארץ ישראל, והראה לשומעים את מקום קבורתו. שבועיים אח"כ הגיעה אגרת עם הידיעה על פטירת הרה"ק כשזמן פטירתו מכוון לאותה שעה ויהי לפלא.
נישואיו:
התחתן עם בת רבי יהודה לייב קסטלניץ ז"ל שהתגורר בטבריה והיה מחשובי חסידי סלונים, לאחר נישואיהם עברו הזוג הצעיר להתגורר בטבריה.
בשנת תר"ס הקים את ישיבת "אור תורה" הסמוכה לקבר רבי מאיר בעל הנס, בה שימש כראש ישיבה עד פטירתו.
בשנת תרנ"ט הוצע לו להתמנות כרבה של קהילת האשכנזים בטבריה, לאחר שנמלך ברבו בעל ה'דברי שמואל' מסלונים, בגאון ה'אדר"ת' ורבי חיים מבריסק זצוק"ל שגם הסמיכו אותו להוראה קיבל את ברכתם למהלך, והתמנה לרבה הראשי האשכנזי של טבריה.
התנגדותו לציונות
סיפר כ"ק מוהרא"ש זי"ע שכשהחלו בהקמת הרבנות הראשית מטעם הציונות, פנה נציגם לרבנים מפורסמים בארץ ישראל על מנת שישתלבו במערכת בתמורה למשכורת גבוהה מאוד, וכך תקבל הרבנות לגיטימציה לפעול, וכדי לבטל את הרבנות החרדית שהייתה מאוגדת אז תחת ה'עדה החרדית', וכשהגיעו אליו והציעו לו את ההצעה המפתה התנגד בתוקף, ואף כשהתחייבו בפניו שלא יתערבו לו כלל בהחלטותיו התורניות המשיך לסרב ואמר: "כשהתחיל לקבל ממכם כסף, אני ארוץ אחריכם כדי לשמוע מה דעתם בכל עניין…" והרה"ק מסאטמאר הרבה להזכיר את האמירה החריפה הזו.
באותה העת היה הרב קלירעס מצוי בעניות נוראה למרות זאת לא הסכים למכור את נשמתו בעד בצע כסף, וכשהפצירו בו תלמידי ישיבתו שיסכים לכך, עמד רבי משה על רגליו ואמר: "עד עכשיו הייתי רבכם, וזו הייתה פרנסתי, מעכשיו אני מתפטר מהרבנות והולך תיכף למשרד הנסיעות של 'אגד' להשכיר את עצמי שם לסַבָּל כדי להתפרנס…".
משראו כי הוא כל כך איתן בדעתו, הניחו אותו לנפשו ולא הוסיפו להפציר בו עוד.
מידותיו התרומיות
סיפורים רבים נכרכו סביב פעילותו לטובת כלל ישראל ומידותיו התרומיות. מסופר שפעם הגיע לפתחו שאלה על כשרות העירוב בעיר טבריה, והודיעו לו ששאלו את הרב הספרדי של העיר את השאלה הזו והורה שהעירוב כשר, לאחר שדן הרב קלירעס בשאלה הבין שהעירוב פסול עם כל זאת הודיע לשואלים שהוא גם כן מתיר את העירוב, לאחר שיצאו מחדרו פנה לביתו של הרב הספרדי ואמר לו שברצונו ללבן עמו יחד את דיני עירוב, הרב הספרדי נענה להצעה, ובדרך לימודם הטה הרב קלירעס את הלימוד לכיוון הסוגיה עד שהגיעו לנקודה האקטואלית הקשורה לעניין העירוב, החלו לפלפל בה, ומתוך הדברים כבר הבין הרב שטעה בפירוש הסוגיה, ושעל פי האמור עדיין העירוב אינו כשר.
תמה הרב ושאל את רבי משה, אם כן מדוע פרסמתם הכשר לעירוב כפי שהורתי? הרי ידעתם שאינו כשר באופן זה?
ענה לו רבי משה אכן, העירוב אינו כשר, אבל חסתי על כבוד התורה, הרי עירוב הוא דרבנן (שלא היה שם רשות הרבים ממש), וכבוד התורה וכבוד הבריות הוא דאורייתא. ועוד, אם הייתי פוסל את העירוב, מיד היו הולכים ועושים מזה מחלוקת והיה נגרם חילול ה'. לכן העדפתי לבא בצורה זו, שכבוד תורתו בעצמו יעמוד על טעותו.
היה למדן גדול ועסק בתורה יומם ולילה, נודע כפוסק בעל ידע עצום ומקיף בכל מכמני התורה.
משפחתו:
לאחר שנפטרה אשתו הראשונה, ממנה נולד לו בן אחד ששמו היה אברהם מרדכי, נישא בשנית לדבורה ונולדו לו עוד שלושה ילדים אלישע חיים הי"ד, מאיר וניסן שהיו מחשובי חסידי סלאנים.
אחד מבניו היה האברך הקדוש רבי אלישע חיים קלירעס הי"ד שנרצח ע"י פורעים ערבים, בכ"ג מנחם אב תרפ"ט במהלך פרעות תרפ"ט, רבי אלישע חיים היה בן 23 בלבד והשאיר אחריו את אשתו הצעירה שהייתה הרה, ו2 ילדים קטנים, ככשמע אביו על הירצחו של בנו אמר בהתעוררות : "ב"ה שנהרג כיהודי חרדי".
פטירתו:
רבי משה קלירעס נפטר בכ"ג שבט תרצ"ד ונטמן בבית החיים העתיק בטבריה.
ספריו:
טבור הארץ – ספר המקיף את שבחיה של העיר טבריה בתי הכנסיות ובתי המדרשות שפעלו בה, בספר מציין את כל קברי הצדיקים הקדושים הטמונים בתוכה. ראוי לציין שהרב קלירעס לא ציין את מה שמפורסם היום כ'קבר רחל אשת רבי עקיבא' בטבריה כפי הנראה אחז כסברה שאין היא כלל טמונה שם אלא איזה אשה ערביה. כך גם סובר כ"ק מוהרא"ש זי"ע.
תורת הארץ – על המצוות התלויות בארץ, רבי משה קלירעס התנגד נחרצות לשיטת 'היתר מכירה' בשמיטה וחיבר קונטרס מיוחד על הסוגיה, גם בדבר הזה סבר מוהרא"ש זי"ע כמותו והתנגד לשיטת 'היתר מכירה' בשמיטה.
מורשת משה – שו"ת תורני שחיבר ויצא לאור ע"י בניו.
*במרכז התמונה הרב משה קלירעס זצ״ל (באדיבות ויקפדיה)