שאלה :
אני מאד אוהב את התלמידים שלי וברוך ה' יש בינינו קשר טוב. אך בזמן השיעורים שאני מוסר להם (ובפרט בשיעור גמרא) אני מרגיש תקוע. השיעור נמסר בקושי, התלמידים רדומים ומתקשים לשתף פעולה. אני מוכן לחזור ולהסביר להם את הדברים בסבלנות גדולה אפילו כמה וכמה פעמים אך הבעיה היא שהם כלל לא מבקשים זאת ובקושי מגלים עניין. מה ניתן לעשות?
תשובה :
דורינו משופע בהבלים ועניינים חסרי תוכן ובכל זאת עינינו הרואות שרבים הממהרים לרוץ אחריהם. ומדוע? משום שהם נוצצים, זוהרים ומושכים את העין ואת הלב. מכשירי חשמל, מודעות רחוב הקורצות להולכים ולשבים, מכוניות חדשות, אפילו המזון מגיע באריזות עם ציורים מעניינים, משחקים ושעשועים השובים את לבו של הילד ומפתים אותו לקנות עוד והעולה על הכל – מכשירי הטלפון הניידים.
אחרי כל הדברים האלו, הילד מגיע לכיתה ומתבקש לקחת חלק בדיון על שור שנגח את הפרה…
אנו מוכרחים להודות על האמת ולשאול את עצמינו – מדוע שזה יעניין אותו? מחשבתו מוצפת בדברים קופצניים וזוהרים ומה לו ולפרה עכשיו?…(*).
דוד המלך אומר (תהלים קי"ט) : "לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי" – אם לא שאני מרגיש שהתורה שלך היא השעשוע שלי ועל ידה אני מרגיש סיפוק נפשי, ממילא אלך לחפש את הסיפוק ואת השעשוע במקום אחר, בהבלי העולם הזה, ובכך אלך לאיבוד ואגיע לעניות הדעת. הרי שיש להגיע למדרגה כזו שעיקר שעשועיו של האדם היא התורה הקדושה והיא תמלא את כל יישותו. אחרת – הוא יחפש להשתעשע בדברים אחרים חלילה. ואם כך לגבי מבוגרים, על אחת כמה וכמה לגבי ילדים.
ובאמת שגם חכמינו הקדושים הכירו בשינויים שבדורות וכמובא (פסיקתא דרב כהנא, פי"ב, ג) :'אמר רבי יצחק בראשונה היתה הפרוטה מצויה היה אדם מתאוה דבר משנה ודבר תלמוד. ועכשיו שאין פרוטה מצויה וביותר שאנו חולים מן המלכיות אדם מתאוה לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה'. כלומר, כשהיתה הפרוטה מצויה והיה קמח, ממילא היה פנאי וישוב הדעת לעסוק בתורה והיו מתאווים ללמוד משנה וגמרא ולהכניס את הראש בעומק העיון. אך עכשיו כשירדו הדורות ואנשים נלחמים על פרנסתם ויש לשלם מיסים למלכות, אנשים מבקשים לשמוע דברים שיקלו עליהם וישמחו את לבם כדברי מקרא ואגדה. הרי שחכמינו הקדושים הכירו בירידת הדורות וממילא הדברים הללו שייכים גם לתלמידים ולא רק למבוגרים שהרי את האווירה של הקשיים או הרדיפה אחר הרווחים גם הם סופגים מההורים בבית וגם הם מרבים לשמוע ש"כסף" ו"איך נגמור את החודש" מצד אחד, או "בשבוע הבא אני סוגר עסקה חשובה!" ו"אני מתכוון לקנות את הרכב החדש שרק אתמול המציאו" מצד שני אצל כמה משפחות, הם מושגים שחוזרים על עצמם הרבה יותר מאשר "שמעתי חידוש גדול היום בבית המדרש ואני רוצה לשתף אתכם!".
ואכן, את זה לעומת זה עשה האלקים ו"מאויבי תחכמני" (תהלים קי"ט). כלומר – שבכל דור יש להתבונן בצד שכנגד, הצד שאויב לנו, וממנו ללמוד ולהחכים כיצד למשוך את הלבבות לדברים האמיתיים והנכונים.
בודאי נתקלת במוכר או סוחר המבקש למכור לך מוצר מסויים. הוא שופע חיוכים ומדבר בהתלהבות מתוך בטחון שהוא מוכר לך את הדבר הכי טוב שיכול להיות. גם במידה וניסית לטעון כנגדו שיש מוצר דומה במקום אחר, הוא כבר ימהר לשלוף עשר טענות ולהסביר שהמוצר שתקבל שם אינו מגיע לאחד מיני אלף מהמוצר שתקבל אצלו.
לו יצוייר שהסוחר הלז לא ממש מאמין בדברים שהוא אומר, הקונה ירגיש זאת ונפשו לא תתפעל. לעומת זאת, אנו קונים דברים שנמסרים לנו בהתלהבות ובבטחון גדול.
כך ויותר מכך, כנגד כל האורות והניצוצות אשר ילדינו נחשפים אליהם בדורינו, חשוב והכרחי שהמלמד יידע כיצד למסור את החומר הלימודי לתלמידים באהבה, בטחון והתלהבות גדולה. כדאי לעיין בספרי 'הכיתה אתגר למורים' בפרק 'הפסיקו להיות עניים בתחום הלימודי', שם הסברתי על חשיבות העניין למסור שיעור בהתלהבות.
וכך מובא בדברי ר' נחמן מברסלב זי"ע (לקו"מ ח"א סי' קנ"ו) :"וטהרת הלב הוא על ידי שמתלהב ובוער ליבו להשם יתברך, על ידיזה נטהר הלב. כי נגד שנתלהב ונבער לעברה או לתאוה רעה, חס ושלום, שמזה נטמא ליבו, נגד זה צריך שיתלהב ויבער לבו להשם יתברך, ועל ידי זה יטהר לבו, כמו שכתוב (במדבר ל"א): "כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש" וכו' ולבוא להתלהבות וחמימות להשם יתברך, הוא על ידי תנועה. כי תנועה מעורר חמימות, כמו שאנו רואין בחוש, אם יזרוק חץ ויתחב בראשו שעוה, אזי ימס השעוה מחמת החמימות הבא על ידי התנועה. וכן כשאדם הולך הנה והנה, על ידי תנועתו הוא מזיע. (ועיקר התנועה הוא מהמחשבה, כי מתחילה המחשבה נוחה ושקטה, ואחר כך מתחלת המחשבה להתנועע ממחשבה למחשבה. הינו מתחילה כשישב על מקומו, היה מחשבתו לישב. ואחר כך כשרוצה לילך, מתחיל מחשבתו להתנועע ממחשבה הראשונה לחשוב לילך, ועל ידי כן מוריד חמימות. ועל כן כשאדם ישן צריך לכסות עצמו, כי מחמת שהמחשבה נוחה ושקטה, אין לו חמימות). וכמו כן ברוחניות, כשהמחשבה חושבת בגדולת הבורא יתברך ובתורתו הקדושה, ומתנועע ממחשבה למחשבה, על ידי התנועה מוריד חמימות, ובוער לבו להשם יתברך".
אכן, היו פעמים שגם אני הרגשתי שהשיעור לא נקלט אצל התלמידים. הם היו רדומים. בדקתי את עצמי וגיליתי שאיני מוסר להם אותו בהתלהבות, איני מחדש להם, איני מלהיב אותם!
חז"ל מספרים (אסת"ר פ"א) על ר' עקיבא שהיה יושב ודורש ונתנמנמו התלמידים. ביקש לעורר אותם, אמר מה זכתה אסתר למלוך על שבע ועשרים ומאה מדינה?
הרי שכשרבי עקיבא הבחין שהתלמידים מתנמנמים הוא הבין שעליו לגרום להם להתעורר ואז הוא העלה קושיא מעניינת, משהו שימשוך את תשומת לבם ויחזיר אותם לסוגיא.
כמו כן ראוי למלמד לגוון, ללמד בהתלהבות (ואולי ניתן לדייק במדרש הנ"ל שהתלמידים התנמנמו דוקא כשר' עקיבא היה 'יושב ודורש' כי כבר התבאר לעיל שעל מנת לעורר ולהוליד חמימות והתלהבות צריך תנועה. ומכאן שאם המלמד עומד ובפרט אם הוא מלמד בהתלהבות ותוך כדי השיעור הוא עובר בין השולחנות אנה ואנה, הדבר מעורר ומושך את לבם של התלמידים), להכין את השיעור לפני כן ולהביא רעיונות ועניינים הקשורים בעקיפין לנושא המרכזי כגון שאלות הלכתיות שנשאלו במהלך הדורות בהקשר לסוגיא ולעורר על כך דיון בין התלמידים. ובאמת שפעמים רבות מצאתי בספרי השו"ת שנתחברו בדורותינו שאלות המתאימות לתקופתנו והצגתי אותם בפני התלמידים על מנת לעורר דיון סוער. מדי פעם הצגתי שאלה שכזאת למרות שעניינה לא היה קשור בכלל לסוגיא בה עסקנו וכל הכוונה היתה ללבות את אש התורה, אש הלימוד!
כי באמת כבר אמרו חכמינו הקדושים (חולין עה:) :'כל מלתא דתמיהא מידכר דכירי לה אינשי' (דברים תמוהים ומופלאים נזכרים אצל האנשים). ולכן כשמציגים בפני התלמידים שאלה תמוהה או שמציגים את הסוגיא הנלמדת בצורה מעניינת ומרתקת – זה גורם לתלמידים לזכור ולשם כך ראוי להקדיש זמן על מנת להגיע מוכנים לשיעור שהרי גם ה' יתברך בעצמו הכין את התורה וחזר עליה ארבע פעמים לפני שלימדה למשה כמובא במדרש (בר"ר פכ"ד).
כמובן שיש תלמידים המגיעים מבית ורקע קשה ולכן אין להם חשק ללמוד. אך כעת אנו מדברים על בעיה של כיתה שלמה. מוכרח להיות שהשיעור לא נמסר באופן שמושך את הלבבות.
הנביא ישעיה אומר (ישעיה נ, ד) :"ה' אלקים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר" וגו'. ופירש המצודות דוד : 'להשיג ללמד לפי העת והזמן את התאב לשמוע דבר ה' כאדם העיף התאב למים'. כלומר שיש ללמד לפי העת והזמן כי צריך להתחדש ולהתאים את הלימוד לפי הדור. כל אחד מבין שבדורינו המשופע בחומריות, לא שייך ללמד שישה תלמידים מתוך ספר אחד כפי שנהגו בדורות קודים… כמו כן לא מתאים ללמד באופן של הטלת מורא ופחד על התלמידים אלא מתוך אהבה והתלהבות דוקא (וכעין זה מובא מהרבי מסלונים זי"ע שפירש את המשנה "בעקבות משיחא יראי חטא ימאסו" כי בזמן הזה יש למסור את התורה מתוך אהבה ורק כך למשוך את הלבבות. מה שאין כן אם הולכים בדרך של יראה ומידת הדין – זה ממאיס ולא יהיה מי שמעוניין לשמוע).
והנה חכמינו הקדושים אמרו (מגילה כא.) : 'מימות משה ועד רבן גמליאל לא היו למדין תורה אלא מעומד. משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו למדין תורה מיושב והיינו דתנן משמת רבן גמליאל בטל כבוד תורה'. ועל פי הנ"ל מובן היטב מדוע כבוד התורה הוא בעמידה, הדבר מעורר ומכניס תבלין והתלהבות ללימוד. ואפשר שבימינו שירד חולי לעולם והרגילות לשבת בשעת הלימוד, עדיין כדאי וחשוב שהרב המלמד את התלמידים הצעירים ישתדל ללמדם בעמידה ובתנועה ולהחזיר עטרה ליושנה.
כלל הדברים הללו שייכים לדברי הגמרא (חולין קט:) 'כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה' (כל מה שאסר עלינו ה', התיר לנו משהו דומה לו). משום שאי אפשר לקחת משהו מילד מבלי לדאוג לו לתחליף. אנו דורשים מהתלמידים שלא יתלהבו יותר מדאי מהרחוב והאורות שהוא מקרין, אך אנו לא מספקים תחליף הגון.
אם מלמד מעביר שיעור גמרא לתלמידים לאחר שהוא הכין אותו היטב, הכין כמה קושיות וסיפורים הקשורים לנושא, כמה התלהבות ואש קודש יכולים להיות בשיעור שכזה! אגודלים יתנופפו לכל עבר, תלמידים יתפרצו בשביל לקחת חלק בדיון, המלמד יכה על הסטנדר בחוזקה וידרוש להביא לו מסכת אחרת מהמדף, מתוכה יביא ראיה לדבריו! אהה!!! אש התורה!
כשתלמיד טועם את המתיקות הזאת, הוא מתחבר לתורה הרבה יותר. אנו מוכרחים שהתורה שאנו מציגים ומוסרים לתלמידים תהווה תחליף והרבה יותר מכך לשאר ענייני העולם הזה שהם נחשפים אליהם.
וכך כתב הבעל התניא זי"ע באגרת הקודש פט"ו :'ההתקשרות שמקשר האב שכלו בשכל בנו בשעת לימודו עמו באהבה ורצון שרוצה שיבין בנו וכו' שאביו מקשר שכלו אליו ומדבר עמו פנים אל פנים באהבה וחשק שחושק מאד שיבין בנו וכל מה שהחשק והתענוג גדול, כך ההשפעה והלימוד גדול שהבן יוכל לקבל יותר והאב משפיע יותר, כי על ידי החשק והתענוג מתרבה ומתגדל שכלו בהרחבת הדעת להשפיע וללמד לבנו'.
הרי שהעיקר והיסוד של כל הבניין הזה הוא החשק, האהבה, הרצון ללמד את הילד!
ראוי לחזור ולהדגיש בפני התלמידים את קדושת התורה, שוב ושוב לדבר על העניין הזה בהתלהבות רבה. ראויים הם דברי בעל התניא (בפרק ה') להיאמר ואף להיכתב ולהיחקק על קירות הכיתה (בסגנון קצר וקליט יותר כמובן) למען יראו התלמידים וישכילו :"כשאדם מבין ומשיג איזו הלכה במשנה או בגמרא לאשורה על בוריה הרי שכלו תופס ומקיף אותה וגם שכלו מלובש בה באותה שעה. והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל ושמעון כך וכך יהיה הפסק ביניהם כך וכך. ואף אם לא היה ולא יהיה הדבר הזה לעולם לבא למשפט על טענות ותביעות אלו, מכל מקום מאחר שכך עלה ברצונו וחכמתו של הקב"ה שאם יטעון זה כך וזה כך יהיה הפסק כך הרי כשאדם יודע ומשיג בשכלו פסק זה כהלכה העורכה במשנה או גמרא או פוסקים הרי זה משיג ותופס ומקיף בשכלו רצונו וחכמתו של הקב"ה דלית מחשבה תפיסא ביה ולא ברצונו וחכמתו כי אם בהתלבשותם בהלכות הערוכות לפנינו וגם שכלו מלובש בהם והוא יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופינה".
כמה נפלא! כמה קדושה! אנחנו, בני אדם קרוצי חומר, עוסקים בחכמתו של מלך מלכי המלכים יתברך שמו ויתעלה זכרו! היש שמחה גדולה מזו? מלמד צריך לחשוב על כל מיני אופנים ודרכים להעביר ולמסור לתלמידיו את שמחת וקדושת התורה. ובאופן הזה סיכויים טובים מאד שהם ימאסו בהבלי העולם הזה וימשכו אחר מקור האור.
הצה"ק ר' אורי מסטערליסק זי"ע אמר בשם הצה"ק ר' שלמה מקארלין זי"ע על הפסוק : "מכה בהמה ישלמנה" – מי שרוצה להכות את הבהמיות, עליו להשלים ולשלם הנאה מותרת במקום ההנאות האסורות.
אכן, העניין הזה צריך להתחיל מהמלמד עצמו, שיקיים בעצמו "בכל יום יהיה בעיניך כחדשים" ואז יהיה לו מה למכור לתלמידיו והם ירגישו שהסחורה שהוא מוכר להם, טובה מכל סחורה אחרת. ובודאי שהעניין הזה שייך גם בחינוך הילדים בבית, כשרוצים להנחיל ערך מקודש, התלהבות ממצווה מסויימת, זה לא יעבור כראוי אם ההורה לא ימחיש את ההתלהבות.
ולסיום, ראוי להציג כאן את דברי הגמרא (ברכות יז:) בגנותם של הגויים בני מתא מחסיא שקראם רב אשי 'אבירי לב' על שראו את כבוד התורה פעמיים בשנה (כשהיו ישראל נאספים לשמוע את דרשתו לפני פסח ולפני ראש השנה) ובכל זאת אפילו אחד מהם לא התגייר. ומסבירים התוספות שהיה עמוד של אש יורד מן השמיים וזהו כבוד התורה. הרי שכבודה של התורה הוא באש, בהתלהבות, בחשק! ואם אותם גויים לא התעוררו להתגייר, זה משום שהם היו גויים אבירי לב. אך להבדיל, לתלמידים אותם אתה מלמד ישנה נשמה קדושה שעל ידי האש מן השמיים היא בודאי תתלהב יותר ויותר!
והגם שאש ירדה מן השמיים, מצוה להביא מן ההדיוט כידוע ולהדליק וללהב את האש הזאת יותר ויותר וזהו כבוד התורה שבודאי ימשוך את לבבו של כל מי ששם ישראל נקרא עליו.
והגם שהפיתויים רבים והרחוב קורץ מאד ומה יעשה הבן ולא יחטא. ויתכן מאד שגם אחרי שיעור נפלא באש קודש, עדיין ימשך לבבו של הילד אחר הבלי העולם הזה. אך מה שאפשר לנו לעשות עלינו לעשותו.
שיעור מלהיב בתוספת קשר אישי בריא עם התלמידים הן בזמן הלימוד והן מחוצה לו, יתכן מאד שיגרמו לפחות לחלק ניכר מהתלמידים להמשיך ללכת בדרכי אבות. אחרת, זוהי מלחמה שנידונה מראש לכשלון ובחורים רבים אשר נשרו מחיק היהדות בעוונותינו הרבים יעידו על כך שלא מצאו תוכן, סיפוק והתלהבות ביהדות ולכן נטשו. לכן עלינו נפלה חובת היום להשתדל לחנך בהתלהבות וה' הטוב בעיניו יעשה.
בהצלחה…
(*)ומעין הדברים הללו כבר כתב הרמב"ם ז"ל (פירוש המשניות לסנהדרין, פ"י מ"א):'שים בדעתך כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה וזהו הטוב הגדול לו לענין מה שישיג מן השלמות. אלא שהוא למיעוט שניו וחולשת שכלו אינו מבין מעלת אותו הטוב ואל מה שיגיעהו בשבילו מן השלמות, ולפיכך בהכרח יצטרך המלמד שהוא יותר שלם ממנו שיזרז אותו על הלימוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שנותיו, ויאמר לו קרא ואתן לך אגוזים או תאנים ואתן לך מעט דבש, ובזה הוא קורא ומשתדל. לא לעצם הקריאה לפי שאינו יודע מעלתה אלא כדי שיתנו לו אותו המאכל, ואכילת אותן המגדים אצלו יקר בעיניו מן הקריאה וטוב הרבה בלא ספק'.
