שאלה: מאת דוד: שלום וברכה אל כבוד האדמו"ר. תשובה: |
||
בעזה"י יום ד' לסדר וישלח י' כסליו ה'תשע"ד
שלום וברכה אל דוד נ"י לנכון קבלתי את מכתבך.
תכלית הבריאה היתה להכיר את הקדוש ברוך הוא פנים אל פנים, כמו שכתוב בזוהר (בא מ"ב) בגין דישתמודעין ליה; כל הבריאה נבראה רק כדי להכירו יתברך, להחדיר בעצמו ידיעה ברורה ומזוככת שהכל לכל אלקות גמור הוא, ודומם צומח חי מדבר זה לבוש לגבי האין סוף, ואם אדם לא היה חוטא היה זוכה לזכור את זה בקביעות, והיה רואה רק עצם עצמיות אלקותו יתברך שמאירה מתוך הבריאה, כמו שכתוב (יחזקאל מ"ג ב') "והארץ האירה מכבודו", אך מחמת שאדם חוטא על ידי זה הוא בורא קליפות ומשחיתים הנוקמים בו, כי הם מעלימים ומסתירים את אמתת מציאותו יתברך עד שחושב שהכל טבע מקרה ומזל, ומתרבה עליו כח המדמה, עד שזה הורס לו את כל החיים כמו שכתוב (תהלים ל"ד) "תמותת רשע רעה", שהרעה בעצמו ממית אותו, מאחר שנעשה מחיצה בינו לבין הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב (ישעיה נ"ט ב') "כי אם עונותיכם היו מבדילים בינכם לבין אלקיכם וחטאותיכם הסתירו פנים מכם משמוע", וזה כלל המחשבות זרות והדמיונות שבאים לאדם בעת שהוא מתפלל אל הקדוש ברוך הוא, שהוא מלא מחשבות זרות והרהורים רעים מחמת רוב עוונותיו, וכן כשלומד תורה הוא לא מבין מה שלומד, כי הוא מסובב עם מחשבות ודמיונות, וכן כל היום מסתובב כמו בעולם הדמיון עולם התוהו, מאחר שהתרחק ממנו יתברך (היינו לא שהשם יתברך התרחק ממנו, כי הרי הוא מלא כל הארץ כבודו) אלא על ידי רוב עוונותיו המרובים ובפרט בפגמי הברית, טמטם את מוחו ודעתו ועיקם את לבבו והוא מלא קושיות וספיקות אחריו יתברך, ולכן קשה לו מאד מאד להתפלל, כי יש לו הרבה ספיקות ובלבולים באמונה הקדושה. וכן בשעה שהוא מתפלל הוא מלא מחשבות זרות שזה עוונותיו המרובים, כמו שכתב מוהרנ"ת ז"ל (חיי מוהר"ן סימן תק"צ) פעם אחת היה קובל איש אחד לפני רביז"ל איך שקשה לו מאד להתפלל, כי המחשבות זרות מבלבלין אותו מאד, והשיב לו רביז"ל מקבלין זאת לכפרת עוון, "נעמט מען דאס אהן פאר א כפרת עוון" וחייך קצת. וקצת היה נראה כונתו בזה, כי הלא באמת אלו המחשבות הם בעצמם עוונות, ועל כן חייך קצת. אך אף על פי כן בוודאי כל דבריו אמת וצדק, כי על כל פנים בזה שאין מהרהר אחריו יתברך חס ושלום, ויודע שבוודאי השם יתברך רוצה לקרבו ולקבל תפלתו, רק שעוונותיו גרמו לו כל אלו המחשבות הבאין לבלבלו, ויש לו צער מזה ובורח מהם בכל כוחו, יכול להיות בוודאי שזה בעצמו נחשב לו לכפרת עוון, עד שאם היה זוכה להתנהג בזה בתמימות ובאמת כראוי, כבר היו עוונותיו נמחלין על ידי זה בעצמו, ואז ממילא היו מסתלקין ממנו כל המחשבות זרות, וכעין שאמרו חכמינו הקדושים (ברכות י"ב:) העובר עבירה ומתבייש בה מוחלין לו על כל עוונותיו. הרי שלך לפניך שכל אלו המחשבות זרות שנכנס לאדם באמצע התפלה, הן שחרית, הן מנחה, הן ערבית, זה החטאים שלו, כי מכל חטא ועוון שאדם חוטא נגדו יתברך, בורא קליפות ומשחיתים והם המסבבים אותו, ומהם נמשך כל המחשבות זרות בעת התפלות הקבועות שאדם מתפלל שחרית מנחה ערבית, עד שיכול לעבור כל התפלה ולא יכוון שום דבר, רק המח מחשבה חושבת בדבר אחד, והדיבור אומר וטוחן את תיבות התפלה וכו'. וזה מציאות שיש אצל כל אחד, והוא כל כך שקוע בעניניו ובמחשבותיו עד שלא שם לב שהוא בכלל לא מכוון מה שהוא אומר, ובשביל זה הזהירנו רביז"ל מאד מאד (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ב' וסימן נ"ה, ובשיחות הר"ן סימן רצ"ו) אשר בשעת התפלה צריכים לקשר את עצמם אל הצדיקים שבדור, כי הם מעלים את התפלה, והכוונה הפשוטה הוא כשאדם זוכה להיות מקורב אל צדיק אמיתי, אזי הוא מלמד אותו בלימודים כאלו שלאט לאט יוכל להוריד ממנו את העלמות והסתרות שהם המחשבות זרות וההרהורים רעים שמתגברים ומתפשטים עליו, ויזכה גם כן להתפלל בלי שום מחשבות זרות, עד שזוכים להגיע לזה אזי הצדיקים האמיתיים הדבקים בו יתברך מעלים את תפלותיהם, היינו שמלמדים זכות להקדוש ברוך הוא למה התפלות שלהם מלא במחשבות זרות, כי זה בא להם מרוב ההתגברות של היצר הרע שמתגבר עליהם וכו', כי הצדיקים האמיתיים הם תמיד מלמדים זכות על נשמות ישראל, ומוצאים רק את הטוב אצל כלל נשמות ישראל, ומובא בדברי רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן רפ"ב) שהצדיק מתפלל עם הטוב של כל בר ישראל, ולכן הוא מוצא את הטוב אצל כל אחד ואחד, ודן אותו לכף זכות, ולאט לאט מעלה אותו מכף חוב לכף זכות, עד שהאדם בעצמו זוכה לחפש אחריו יתברך, כמו שאמר רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן א') שאיש הישראלי צריך תמיד להסתכל על השכל שיש בכל דבר, היינו על החיות אלקות המאירה בכל פרטיות הבריאה, ואז מאיר לו מוחו, שזה מדריגת הצדיקים הגדולים מאד, שמאיר להם תמיד אורו יתברך, כמו שכתוב (משלי ד') "ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום". ואם היית מעיין טוב טוב בדיבורים האלו וחוזר על זה כמה פעמים, אז היית מבין את המציאות המרה שאדם שחוטא הוא מלא מחשבות זרות והרהורים רעים, ואפילו בשעה שהוא מתפלל, הוא לא מקשר את המחשבה אל הדיבור, הפה מדבר דבר אחד והמח מחשבה חושבת ענין אחר, והוא חושב שהוא מתפלל, ובין כך יש לו קושיות וספיקות אחריו יתברך למה תפלותיו לא נתקבלות, והאם מדברים פה מענין גשמי ששייך אצלו ריחוק מקום וקירוב מקום, הרי הקדוש ברוך הוא נמצא בכל מקום ויודע הכל וכו' וכו', ובאמת האדם מרוב עוונותיו המח מחשבה שלו כל כך מבוהלת ומבולבלת וכו' וכו', עד שנדמה לו כאילו הקדוש ברוך הוא מסתתר באיזה עולם למעלה למעלה וכו' וכו', או שאדם רק רואה שחור וכו', ונדמה לו כאילו זה כמו שאמר הנביא (יחזקאל ט' ט') "כי אמרו עזב הוי"ה את הארץ ואין הוי"ה רואה", כי מרוב הדמיונות שנכנסים באדם עד שנעלם ונסתר ממנו אלקותו יתברך, חושב כי לית דין ולית דיין, וזה כלל בני אדם שכל כך רחוקים ממנו יתברך, עד שנדמה להם מה שנדמה וכו' וכו', ובאמת הם לא שמים לב שמלא כל הארץ כבודו, והוא נמצא בתוך תוכיהם, כי אין בלעדו יתברך כלל, ובכל תנועה ותנועה שם אלופו של עולם, אך מחמת רוב עוונותיהם נדמה להם כל מיני מחשבות של כפירות ואפיקורסות, וכעין שאמרו חכמינו הקדושים (סוטה ג:) בתחילה קודם שחטאו ישראל היתה שכינה שורה עם כל אחד ואחד שנאמר (דברים כ"ג) "כי הוי"ה אלהיך מתהלך בקרב מחניך", כיון שחטאו נסתלקה שכינה מהם שנאמר (שם) "ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך". ולכן צריכים להתקרב אל הצדיק האמת, וכן לקשר את התפלה שלו אליו, שהוא מעלה את הטוב שבתפלתו, וכן מוריד ממנו כל העלמות והסתרות עד שגם הוא מתחיל לחפש ולבקש אחריו יתברך, וזוכה שנתגלה לו האור הגנוז כי טוב, אשרי מי שמקשר את עצמו ואת תפלתו ותורתו אל הצדיק האמת, ועל ידי זה יפתח לו המח ויזכה להרגיש את אמתת מציאותו יתברך בגילוי רב ונפלא מאד, אשרי לו בזה ואשרי לו בבא.
|