שיחות מוהרא"ש • אמת |
||
|
||
מוהרא"ש נ"י אמר: שבכל דבר בעולם צריכים מדת אמת, ואם אין אמת אין כלום, כי חכמינו הקדושים אמרו (יומא ס"ט ע"ב) אמת הוא חותמו של הקדוש ברוך הוא, וכמו צ'ק או שטר אם אין חתימה, זה לא שוה כלום, וזה כמו חתיכת נייר, אבל אם יש חתימה, זה כבר שוה את כל הכסף הכלול בו, כי העיקר היא החתימה, אותו דבר, בכל דבר צריך להיות החתימה של הקדוש ברוך הוא, ומה החתימה של הקדוש ברוך הוא? אמת. בשביל זה אומר רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' קי"ב) שהמשכיל המבין יש לו להתפלל כל ימיו, "שיזכה פעם אחד כל ימי חייו, לדבר דיבור אחד אמת לפני ה' יתברך כראוי", כי הרבה פעמים האדם מטעה את עצמו, וחושב שהוא מדבר באמת אל הקדוש ברוך הוא, אבל רבינו ז"ל אומר שצריכים לבקש כל ימי חייו שהלואי שיזכה פעם אחת בחיים לדבר באמת לפני הקדוש ברוך הוא, כי אדם יכול להטעות את עצמו עם האמת דייקא, כי הוא חושב שהוא מחזיק באמת, ולבסוף הוא נמצא בטעות גדולה מאד, ולכן צריכים לבקש הרבה מהשם יתברך שיזכה להגיע אל מדת האמת באמת, ולא יטעה את עצמו כלל. ואמר מוהרא"ש נ"י, שביותר צריכים מדת האמת בהתקרבות לצדיקים, כי כמו שצריכים בכל דבר שבקדושה מדת האמת, כך צריכים בהתקרבות לצדיקים מדת האמת, כי רבינו ז"ל אומר (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ז') אשר אי אפשר להגיע לאמת אלא על ידי התקרבות לצדיקים, כי העצה של המון עם – כולה שקר, כי הוא נותן לך עצה מזה העולם, ודבר שבזה העולם כולו שקר, כי יש לו אינטרסים עצמיים, אבל הצדיק נותן לך עצות של עולם הבא, שזה כולו זרע אמת, כי הוא נמצא כבר שמה בעולם העליון, והוא מדבר תמיד רק מהקדוש ברוך הוא, ולכן העצה שלו כולה אמת, אבל צריכים שההתקרבות אל הצדיק תהיה עם אמת, כי יכולים להטעות את עצמו מאד מאד, שיחשוב שהוא מקורב אל הצדיק ולבסוף הוא מאד רחוק מהצדיק. ומהו הסימן לדעת אם הוא מקורב אל הצדיק? אם הצדיק מבזה אותו ומגרש אותו, ואף על פי כן הוא מחזיק מעמד וחוזר אליו, סימן שהוא באמת מקורב אל הצדיק, וכך התנהג רבינו ז"ל עם מוהרנ"ת ז"ל, כשבא לרבינו ז"ל בפעם הראשונה, רבינו ז"ל ריחקו מאד מאד, וכן כמה וכמה פעמים ביזה אותו ברבים וגירשו, ואף על פי כן מוהרנ"ת ז"ל ידע שמהרבי הזה הוא לא מתרחק, יהיה מה שיהיה ויהיה איך שיהיה, ואף שסבל עלבונות ובזיונות מרבינו ז"ל, הוא נשאר אצל רבינו ז"ל, וזה היה הסימן שהיה מקורב באמת לרבינו ז"ל.
וסיפר מוהרא"ש נ"י מההתקרבות של מוהרנ"ת ז"ל לרבינו ז"ל, כי רבינו ז"ל נכנס לגור בעיר ברסלב לפני ראש השנה שנת תקס"ג, ומוהרנ"ת ז"ל היה גר בעיר נעמירוב, והיה לו חבר טוב ושמו ר' נפתלי, שגם כן נולד בעיר נעמירוב, ולרבינו ז"ל היה מקורב איש בשם ר' ליפא, והוא היה מקורב לרבינו ז"ל כבר משנים קודמות, ובשבת קודם הסליחות היה ר' ליפא אצל רבינו ז"ל, ולסליחות במוצאי שבת קודש חזר ר' ליפא לביתו בעיר נעמירוב, ובשעת הסליחות התפלל ר' ליפא בהתעוררות גדולה מאד, ובפרט כשהגיעו לסוף הסליחות בנוסח הפיוט – "עננו ה' עננו וכו'", "מי שענה לאברהם אבינו וכו'" שבדרך כלל, כשמגיעים לשם, אנשים חוטפים ואומרים את זה מהר, כי עיקר ההתעוררות זה רק בהתחלת הסליחות, אבל בסוף הסליחות על פי רוב מתקררת ההתלהבות, ואצל ר' ליפא היה בדיוק ההיפך, כשהגיע לסוף הסליחות היה בתבערת הלב יותר מבתחילה, ועשה עסק שלם מכל שורה, "מי שענה לאברהם אבינו וכו'", "מי שענה ליצחק אבינו וכו'", "מי שענה ליעקב אבינו וכו'" והאריך בתפילה זו מאד, ואז אמר ר' נפתלי למוהרנ"ת ז"ל, תראה איזה פלא הוא זה, שיתפלל בהתלהבות כזאת, ומאיפה האברך הזה לוקח כוחות כאלו שיאמר סליחות בהתלהבות כזאת? והלכו לשאול אותו על זה, ואמר להם אני מקורב אל צדיק שעכשיו נכנס לגור בעיר ברסלב לא רחוק מכאן, ומשם אני מקבל את כל ההתעוררות וההתחזקות שלי, ותכף ומיד נסכם אצלם שהם מוכרחים לנסוע אל הרבי הזה, כי גם להם בער לבם לעבודת השם יתברך, אבל לא היה להם צדיק שיתקרבו אליו, וראו שכאן יש אברך שכל כך בוער לו הלב בשעת התפילה ואומר את זה בחמימות ובהתעוררות כזו, שלבסוף הוא יותר מלוהב מאשר בתחילה, ורצו מאד להכיר גם כן את הצדיק הזה, ולכן נסעו לרבינו ז"ל. ורבינו ז"ל הלהיב מאד את לבבם, ותיכף ומיד שמעו שאצל רבינו ז"ל העיקר הוא ראש השנה, ולכן חזרו לביתם, ואחר כך חזרו לרביז"ל על ראש השנה שנת תקס"ג, והיו אצל רבינו ז"ל הרבה זמן, וכך התקרבו לרבינו ז"ל על ידי הסליחות של ר' ליפא, ועבר כמה שנים ור' ליפא התחיל להתקרר, עד כדי כך שפעם אחת בסעודה שלישית שרבינו ז"ל משך את הסעודה הרבה זמן אחר צאת הכוכבים, ובאמצע אמירת התורה של רבינו ז"ל נכנס איזה סוחר ורימז לר' ליפא שיצא, כי גם ר' ליפא היה סוחר, והם היו עושים מסחר ביחד, ויצא, ודברו ביחד מהעסקים, וכשחזר הזכיר רבינו ז"ל את לשון התיקונים (תיקון ג' מהתיקונים האחרונים) המובא בדברי רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' כ"ג) שהסטרא אחרא 'חייכית בהון' צוחקת מאדם, 'בעותרא' בעשירות, 'בהאי עלמא' בעולם הזה, 'ולבתר קטילת לון' ואחר כך הורגת אותו, וזה היה לו בזיון שרבינו ז"ל אמר את זה לפני רבים שהעשירות משחקת עם האדם ולבסוף העשירות הורגת את האדם, ומאז הפסיק לבוא לרבינו ז"ל. ועברו שנים אחר ההסתלקות של רבינו ז"ל פגש אותו מוהרנ"ת ז"ל ושאל אותו: "ר' ליפא, מה קרה אתך, למה נתרחקת מרבינו ז"ל?", אמר לו, מה אני אעשה, רביז"ל עשה עלי בדיחה וכולם צחקו והתביישתי, אז החלטתי שאני לא חוזר, אמר מוהרנ"ת ז"ל: "אם הרבי היה לוקח מקל ומרביץ לי ברבים לא הייתי עוזב אותו, מרבי כזה בורחים?"
ואמר מוהרא"ש נ"י, שרואים, שהתקרבותו לא היתה עם אמת, כי אם ההתקרבות היתה עם אמת לא היה שייך להתרחק מרביז"ל, כי אפילו אם רביז"ל לא יתן לך להכנס אליו בעולם העליון חס ושלום, צריכין להיות עקשן לומר "את הרבי הזה אני לא עוזב", וזה סימן שמקורבים באמת, הינו אפילו שאני בטוח שבעולם העליון לא אזכה להיות בהיכל של רביז"ל, אך על פי כן אני מחזיק ברבי הזה שיכול לחזק ולעודד אותי ולשמח אותי, וזו היא התקרבות באמת, שמוכן לאבד את העולם הזה ואת העולם הבא להיות מקורב אליו.
ואמר מוהרא"ש נ"י: שעם ר' ליפא הזה קרה מקרה מאד פלא, מאחר שהוא היה מאד מסור לרבינו ז"ל בעודו מקורב, ועזר הרבה לרבינו ז"ל, ולכן הבדיחה לא נתקיימה אצלו אלא התקיימה אצל נכדו, כי היה לו נכד בשם ר' משה זאב, וקרו אותו משה וועלוול, הוא היה סוחר גדול כמו סבו, והיה לו עגלון פרטי שלקח אותו למסחריו, ועבד איתו ביחד כמה שנים, פעם אחת כשנסעו בתוך יער והעגלון הגוי ידע שיש לר' משה וועלוול כסף, אז באמצע הדרך הטה את העגלה אל תוך היער, ונעצר ואמר לר' משה וועלוול: – "תן לי את כל הכסף ואם לא אני הורג אותך", ר' משה וועלוול ראה שהוא נמצא בצרה, אז נתן לו את כל הכסף, אחר כך אומר לו הגוי, אני החלטתי שאני הורג אותך אפילו שנתת לי את הכסף, הוא שואל אותו למה? אמר לו הגוי: אני מפחד שתמסרני למשטרה, והוא לוקח גרזן והולך להרוג אותו, אז ר' משה וועלוול התחיל לבכות ואמר: "עשה לי טובה, לפני שאתה הורג אותי, תן לי להתפלל מנחה, והסכים, ור' משה וועלוול התחיל להתפלל מנחה"… תארו לעצמכם אדם עומד לפני שהולכים להרוג אותו, איך הוא מתפלל מנחה בדמעות שליש, וכך בכה הרבה אל הקדוש ברוך הוא, והתפלל בהתעוררות מאד גדולה, עד שנכנסה בלב העגלון רחמנות למה אני צריך להרוג אותו, אני עובד אצלו כבר כמה שנים. ולאחר שסיים תפלתו אמר לו: "החלטתי שאיני הורגך, ועוד אחזירך לעיר", וכן עשה. וכשהגיעו אמר לו ר' משה וועלוול: תודה רבה שריחמת עלי שלא הרגת אותי, אבל מהיום והלאה אתה מפוטר מהעבודה, ואני לא רוצה אותך לעגלון, אז הגוי היה באכזבה גדולה מאד, שהרי עבד אצלו כמה שנים, והלך לביתו,
ובביתו סיפר: "ראו מה שהיהודי הזה עשה לי, שפיטר אותי אחרי כמה שנים מן העבודה"… ולא סיפר שהוא בעצמו רצה להרוג אותו, אלא סיפר רק שהיהודי פיטר אותו, ושמה ישב גם הנכד שלו גוי צעיר ששמע את זה, איך היהודי פיטר את הסבא שלו מהעבודה, אז התמלא בתאוות רציחה, והלך אל ר' משה וועלוול ודקר אותו עם סכין והרגו, רחמנא ליצלן. ואז נתקיים הדיבור של רבינו ז"ל שאמר את הלשון של התיקונים "חיכית בהון בעותרא בהאי עלמא", הסטרא אחרא משחקת עם האדם בעשירות בזה העולם, "ולבתר קטילת לון", ולבסוף הורגת אותו, רואים מזה איך שאדם צריך מאד מאד לפחד מקפידה של צדיק, כי חכמינו הקדושים אומרים (אבות ב' משנה י') עקיצתם עקיצת עקרב, כי מאד צריכים להזהר בכבוד הצדיק, אם אתה באמת מקורב אל הצדיק ושומע בזיונות וסובל, לבסוף תזכה למדרגות גבוהות בעבודת השם יתברך, וזה נקרא התקרבות אל הצדיק עם אמת, אף שהוא מגרש אותך ומבייש אותך ואתה חוזר, זה סימן שאתה מקורב אל הצדיק עם אמת.
וסיים מוהרא"ש נ"י, שכן הדבר בענין תפילה, מה נקראת תפילה עם אמת? כשאדם משתדל להתפלל, ויש לו מחשבות זרות והרהורים רעים ובלבולים בתוך התפילה, כמו שאמר רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' ל') שכל המחשבות זרות באות לאדם בשעת התפילה, ואף על פי כן הוא מתחזק ומתפלל בעקשנות גדולה עוד פעם ועוד פעם, ואינו עוזב את התפילה, זאת נקראת תפילה באמת, כי אינו עוזב את התפילה אפילו בכל מיני התרחקויות, כי מכניסים לו כל מיני מחשבות זרות, ומגרשים אותו מהתפילה, כאילו שלא צריכים אותו, והוא אומר: בשום פנים ואופן איני עוזב את הקדוש ברוך הוא, זו היא תפילה באמת, וכן הדבר בענין לימוד התורה, מה נקראת תורה עם אמת? כשאני לומד ואיני מבין, ואני לומד פרק משניות ולא נכנס לי בראש, כי הראש מלא זבל וזוהמה ומלא מחשבות זרות ואני לא מבין, ואף על פי כן אני גורס פרק משניות, ועוד פרק, ועוד פרק, ועוד פרק, ואני לא נכנע ולא מפסיק, רק אני מסיים מסכתא ועוד מסכתא עד שאני מסיים את כל ששה סדרי המשנה ואני מתחיל עוד פעם, וכן עם ש"ס אני לומד דף, ועוד דף, ועוד דף, עד שאני גומר פרק, וגומר עוד פרק, ועוד פרק, ועוד פרק, עד שגומר מסכתא, ובשום פנים ואופן אני לא עוזב את התורה, אפילו שאיני מבין, כי את התורה אני לא עוזב, זה נקרא לימוד התורה עם אמת, ולבסוף התורה יגלה לו את פניה ויזכה להבין ולזכור את כל מה שלמד, אשרי מי שזוכה לעבוד את עבודתו תמיד עם אמת. (שיחות מוהרא"ש, חלק ט"ו) |
||
|