פרשת כי תבוא חידושים יקרים מתוך ספר "זאת התורה" על סדר הפרשיות אשר נאמרו ברבים ללהב את נשמות ישראל לחזור אליו יתברך, ולהחדיר בהם תשוקה עצומה להכלל באין סוף ברוך הוא
* * * |
[ב] והיה כי תבוא אל הארץ אשר הוי"ה אלוקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה. פירש האור החיים הקדוש: אמר "והיה" לשון שמחה, להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ, על דרך אמרו (תהילים קכו) אז ימלא שחוק פינו וגו`; ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן קנה), עצבות הוא מידה מגונה מאוד, ומה שאדם לא מתפלל ולא נוסע אל הצדיק, זה רק בא מחמת עצבות וכבדות, וכל זה מחמת חסרון אמונה, כי בודאי אם היה לו אמונה שלימה היה מאמין שהשם יתברך עומד עליו, ושומע כל דיבור ודיבור שיוצא מפיו, ומאזין לכל תפילתו, אז היה מדקדק מאוד על התפילה איך שהוא מתפלל, וכן היה רץ אל הצדיק הדבוק בו יתברך, ומחמת שאין לאדם אמונה, מחמת זה הוא מתעצל להתפלל להקדוש-ברוך-הוא, ולא מתקרב אל הצדיק הדבוק בחי החיים בו יתברך, ויכול גם אותו להעלות בתכלית העליה, וכל העניין של סבלנות שהוא אריכות אפיים, זה תלוי רק באמונה, כי כשיש לאדם אמונה הוא מאריך אף על כל אשר בא עליו. וזה מה שאמרו חכמינו הקדושים (שבת לא) אמונה זה סדר זרעים; ועל-כן כשיש לו אמונה יש לו כוח הגודל וכוח הצומח, ואזי שום דבר לא מזיק לו, והוא מתקרב אל הצדיק המקרבו אל הקדוש-ברוך-הוא. ורואים בגשמיות כשמכניסים גרעין בתוך אדמה חרושה ומשקים אותה, ומטפחים אותה, לבסוף יוצא אילן מאוד יפה וחזק, שמושרש טוב טוב בתוך האדמה, ששום רוחות רעות שבעולם לא יכולים להפיל אותו ולעקור אותו, מה שאין כן כששמים גרעין בתוך אדמה לא חרושה ולא מטפלים בה, לבסוף האילן לא משריש שורשים, וכשבא רוח רעה, כבר מהפכת אותה על פניה, ונעקרת משורשה. ואמונה נקרא ארץ, כמו שכתוב (תהילים לז) "שכן ארץ ורעה אמונה", ואמרו חכמינו הקדושים (כתובות קי:) כל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוק; נמצא שארץ ישראל הוא בחינת אמונה, כי שם מתגלה גילוי אלוקות במדרגה נוראה ונפלאה מאוד, כמו שכתוב (דברים יא, יב) "תמיד עיני הוי"ה אלוקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה", כי על-ידי ארץ ישראל נתגלה האמונה הקדושה, כי מי נתן את ארץ ישראל לעם ישראל, הקדוש-ברוך-הוא, כמאמרם ז"ל (במדבר רבה, פרשה כג, סימן ז) אמר הקדוש-ברוך-הוא חביבה עלי ארץ ישראל יותר מן הכל למה שאני תרתי אותה, וכו`. אמר לו הקדוש-ברוך-הוא למשה הן הארץ חביבה עלי שנאמר (דברים יא) "ארץ אשר הוי"ה אלוקיך דורש אותה תמיד", וישראל חביבין עלי שנאמר (דברים ז) "כי מאהבת הוי"ה אתכם", אמר הקדוש-ברוך-הוא אני אכניס את ישראל שהן חביבין עלי לארץ שחביבה עלי שנאמר (במדבר לד) "כי אתם באים אל ארץ כנען"; ולכן על-ידי ארץ ישראל נתגלה אמיתת מציאותו יתברך, ולכן בארץ ישראל זוכים לאריכת אפיים. וזה שאמרו חכמינו הקדושים (סנהדרין קיא) על הפסוק (שמות לד) "וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו", מה ראה? ארך אפיים ראה, וחד אמר אמת ראה; ואמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן קנה) שמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי ארץ ישראל הוא אמת, ושם זוכים לאריכת אפיים, כי עיקר האמת זה מידת הסבלנות, וכל מי שזוכה יותר לסבלנות יותר אמת יש בו והוא יצליח לבסוף, וזה והיה כי תבוא אל הארץ אשר הוי"ה אלוקיך נותן לך נחלה וירשתה וישבת בה, ופירש האור החיים הקדוש: שאין שמחה כישיבת ארץ ישראל. היינו אין עוד שמחה יותר גדולה מזה שהאדם זוכה לאמונה ולסבלנות, ולאמת, שזה זוכים רק בארץ ישראל. וזה אשר הוי"ה אלוקיך נותן לך נחלה, כל בר ישראל יש לו נחלה בארץ ישראל, היינו שיש לו נחלה באמונה הקדושה, וכל בר ישראל הוא חלק אלוק ממעל, אבל העיקר שהוא צריך לראות, שיהיה אצלו וירשת וישבת בה, היינו שתירש את מידת האמונה, שממנה נובע הסבלנות, ותשב בתוכה, שלא יהיה רק המדרש, כמאמרם ז"ל (אבות פרק א) ולא המדרש עיקר אלא המעשה; שתקיים בפשוטו להיות חזק באמונה, ועל-ידי-זה תקנה לעצמך מידת הסבלנות, שזה השמחה הכי גדולה, ולכן והיה כי תבוא אל הארץ, אין והיה אלא לשון שמחה, ואין עוד שמחה כשמחת ישיבת ארץ ישראל, היינו שיושב בתוך האמונה, בתוך מידת הסבלנות, ואדם כזה, תמיד יצליח את דרכו, והבן למעשה.
וזה כלל גדול, שאסור להתבלבל מיום לחברו אלא לזכור שאין לו רק את היום הזה. ואם אדם הולך בצורה כזו, אז כל החיים שלו הולכים כבר בצורה אחרת, כי כל הצרות והייסורים שעוברים על בני-אדם, המה רק מחמת שדוחקים מיום ליום, ואינם יודעים אשר היום הזה הוא גם כן יום. ולכן כל מי שרוצה לשמוע בקולו יתברך, שזה לעשות את החוקים ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך, עליו לזכור היטב תמיד, אשר היום הזה הוי"ה אלוקיך מְצַוְךָ, בכל יום ויום צריכים לדעת שהקדוש-ברוך-הוא מְצַוְךָ שביום הזה תקיים את התורה ואת המצוות בכל לבבך ובכל נפשך, ותמסור את עצמך לגמרי אליו יתברך, ורק כך אדם יכול להצליח בחייו, שהוא תמיד יזכור שאין לו רק את היום הזה, ואז יזכה לחטוף בכל יום טוב אמיתי ונצחי, כי אם אדם תמיד רק מסתכל על היום הזה, אז מצליח ללמוד הרבה ולהתפלל בכוונה, ולקיים את המצוות בשמחה, אשרי מי שאינו מטעה את עצמו ויודע היטב אשר אין לאדם רק היום הזה, והבן למעשה.
[ח] יתן הוי"ה את אויביך הקמים עליך נגפים לפניך בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן כא) על-ידי שהאדם מקדש את השבעה נרות, שהם: העיניים, האוזניים, החוטם, והפה. על-ידי-זה נטהר מוחו, וזוכה לשפע אלוקי, גילוי אלוקות. כי כל בר ישראל יש לו שבעת קני המנורה, שהם שתי העיניים, שתי האוזניים, שתי נקבי החוטם, והפה. וכשזוכה לקדשם ולטהרם, ולהסתכל רק על רוחניות חיות אלוקותו יתברך המחייה ומהווה את כל הבריאה כולה, וכן זוכה לשמוע את הקול הפנימי של הבריאה, שהוא כביכול קולו יתברך, הקורא לאדם להתקרב אליו, וכן מתחזק באמונת חכמים, כמו שכתוב (משלי כב) "שמע דברי חכמים", וזוכה ליראת שמיים התלוי בחוטם, כמו שכתוב (ישעיה יא) "והריחו ביראת הוי"ה", וקונה לעצמו מידת הסבלנות, שסובל כל הבא עליו, וכן זוכה לשמירת הדיבור, לא לדבר כל העולה על רוחו, על-ידי-זה נטהר מוחו, ונעשה כלי לקבל בו אור וזיו חיות אלוקותו יתברך, ונכלל לגמרי באין סוף ברוך הוא, ומוחו מאיר תמיד, וזוכה להבין איך הידיעה והבחירה הם תלויות זו בזו, ומי שזוכה להגיע למדרגה זו, אינו מפחד משום בריה שבעולם. והנה כל הצרות שהאדם רק סובל, זה רק כשאין מקדש ומטהר את שבעת הנרות, והעיקר תלוי בהדיבור, וכמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן לח), על הפסוק (תהילים קמח) "רוח סערה עושה דברו", כל הרוח סערה שבא לאדם במוחו, הכל נעשה על-ידי הדיבור, וכן מובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן כט), שעל-ידי פגם הדיבור נלחצים לו המוחין, היינו שהדמים מתיזין למוח, ומשם הוא נופל רחמנא לצלן. יתן הוי"ה את אויביך הקמים עליך נגפים לפניך בדרך אחד יצאו אליך ובשבעה דרכים ינוסו לפניך, היינו, שאויבי האדם יכולים להתגבר עליו רק על-ידי שהוא פוגם בדיבורו, שאז יש להם שליטה עליו, מה שאין כן אם האדם שומר מאוד על דיבורו, וכן מקדש ומטהר את העיניים האוזניים והחוטם, על-ידי-זה יפלו לפניו כל אויביו. וזה בדרך אחד יצאו אליך, כי האויבים של האדם נעשים רק על-ידי הדיבורים, ואם האדם מקדש את דיבורו ואינו עונה למחרפו ולמבזי נפשו, על-ידי-זה הם נתבטלים לגמרי, וכמאמר החכם `כשהכסיל מבזה אותך שתוק, כי אם תענה לו יבזה אותך פעמיים`. וכן אמר `השתיקה תשובת הכסיל`. וזה עיקר התשובה כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ו), עיקר התשובה, ישמע ביזיונו ידום וישתוק. ועל-ידי-זה שזכה לשמור על דיבורו, ואינו עונה למחרפו ולמבזו שום דבר, ומקדש ומטהר את עיניו ואוזנו וחטמו, על-ידי-זה ובשבעה דרכים ינוסו לפניך, כי על-ידי קדושת שבעת הנרות הם נתבטלים לגמרי, כי כשהאדם דבוק בו יתברך, וכל מוח מחשבתו רק דבוקה באין סוף ברוך הוא, אז נתבטלים כל האויבים. ולהיפך, בקללה כתיב יתנך הוי"ה נגף לפני אויביך בדרך אחד תצא אליו ובשבעה דרכים תנוס לפניו וגו`, כי אם אדם פוגם בדיבורו, שזה בדרך אחד תצא אליו, שהוא הדיבור עמו אתה יוצא לדבר וללחום ולהתווכח עם אויביך, על-ידי-זה יתבלבל מוחך לגמרי, ועל-ידי-זה לא יהיה לך ישוב הדעת, וכבר לא תוכל לשמור על עיניך, אוזניך, ותאבד את הסבלנות התלויה בחוטם, ותצטרך לברוח משונאיך, ותהיה לך מפלה גדולה, רחמנא לצלן. ולכן העיקר רק לקדש ולטהר את השבעה נרות, וביותר את הדיבור, כי בו תלוי כל האדם, כי אם אדם מקדש ומטהר את דיבורו, ומדבר רק דיבורי אמונה והשגחה פרטית, על-ידי-זה ממילא נתקדשות עיניו, אוזנו וחוטמו, והוא סובל את כל מה שעובר עליו, ואז אף אחד לא יכול לנצח אותו, וכמו שאמר רבינו ז"ל (ספר-המידות, אות מריבה, סימן לה) מי שהוא עצור במילין לא יוכל אותו שום אדם; כי כשהאדם שומר על דיבורו ואינו מדבר כל העולה על רוחו, על-ידי-זה ניצול מכל שונאיו והם אינם יכולים לעשות לו שום דבר, וכמאמר החכם `השתיקה תשובת הכסיל`, בזה שלא עונים להכסיל בזה הוא מתבטל, ולא יכול להזיק לך כלל, והבן למעשה.
[ט] ידבק הוי"ה בך את הדבר עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן לח) צריך כל אדם לפשפש את עצמו בכל עת אם הוא דבוק בהשם יתברך. [היינו שיש מצות עשה של "ולדבקה בו", להיות דבוק בו יתברך, ולא להסיח דעת ממנו רגע], והסימן של דביקות הוא תפילין, [כי תפילין הם סימן על הדביקות, כי חכמינו הקדושים אמרו (מנחות לו:) חייב אדם למשמש בתפילין בכל שעה, קל וחומר מציץ, ומה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת, אמרה תורה "והיה על מצחו תמיד", שלא תסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה], ואי אפשר לבוא לבחינת תפילין, להיות דבוק תמיד בו יתברך, אלא שיעלה את הדיבור ויתקנהו, היינו לשמור על הדיבור, כי הדיבור הוא רוח פיו של הקדוש-ברוך-הוא, בסוד "מלכות פה". וכשאדם פוגם בדיבור, על-ידי-זה נעשה רוח סערה במוחו, שזה סוד (תהילים קמח) "רוח סערה עושה דברו", מה גורם הרוח סערה? – הדיבור, שמדבר כל העולה על רוחו, וכל המלשינות והרעות שדוברים על האדם, בא לרוח סערה, ובני-אדם שהם דנים את כל אדם לכף חובה, וחוקרים תמיד על חובות בני-אדם, הם גורמים לכל הרעות, רחמנא לצלן, כי הם רוצים לעשות קץ וכליון, מהכל, וכשזוכה לתקן את הדיבור, אזי אינו שרוי בבלבול הדעת. וכן מובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן כט) כי הדיבור צריך להיות נקי, בסוד גידין לבנים, ואז גם המוח לבן, מה שאין כן אם פוגם בדיבורו, ויש שם כתמים, על-ידי-זה גורם שיהיה נלחץ מוחו, ומזה בא רחמנא לצלן נפילה, בגשמיות וברוחניות, כי נלחצים המוחין, עד שנופל רחמנא לישזבן, וכן מובא (סיפורי-מעשיות, מעשה א) שעל-ידי שהמלך הוציא מפיו דיבור שהלא טוב יקח אותך, על-ידי-זה גרם שנאבדה הבת מלך, רואים מזה איך שצריכים לשמור מאוד על הדיבור, כי כל הצרות והרעות שבאים לאדם זה רק מחמת שמפקיר את פיו לדבר כל העולה על רוחו. וזה ידבק הוי"ה בך את הדבר, היינו שקללה אחת מהתוכחה, שנדבק בו הדיבור, שהוא צריך לדבר כל העולה על רוחו, היא גורמת לו כליון ונפילה רחמנא לישזבן, עד כלותו אותך מעל האדמה אשר אתה בא שמה לרשתה, ואין לו תקומה, כי הדיבור שאינו דבוק בו יתברך, זה גורם לו כליון, ואין לו קיום בזה העולם. ואמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן רלד) כי המחשבה היא גבוהה מאוד, ומי שרוצה להיכנס אל עולם המחשבה, צריך לשתוק, ואפילו אם ידבר אז דיבור הגון, הוא מפסיק את המחשבה, כי המחשבה הוא גבוה מאוד, וזה סוד (מנחות כט.) שתוק כך עלה במחשבה, שלעלות אל המחשבה, צריך לשתוק, כי בזה שאדם שותק הוא עולה במוח מחשבתו מעולם לעולם, ולהיפך על-ידי פגם הדיבור, הוא בא לידי ירידה ונפילה, ונופל רחמנא לישזבן לעומקא דתהומא רבא, ולכן צריכים מאוד לשמור על הדיבור, לא לדבר כל העולה על רוחו, שזה בעצמו סוד הדביקות בו יתברך, היפך התוכחה, שנדבק בו הדבר, שהיא בחינת הדיבור, שהוא צריך רק לדבר כל העולה על רוחו, וכבר אמר החכם מכל אדם, (משלי כא) "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו". כי כל הצרות הבאות לאדם זה רק מחמת שמפקיר את דיבורי פיו. ואם אדם דבוק תמיד בו יתברך, ישמור על דיבורו מאוד. וזו הברכה הגדולה ביותר, וכתיב (משלי יג) "נוצר פיו שומר נפשו", ואסור להאמין לשום בריה שבעולם, ויהיה מי שיהיה ויהיה איך שיהיה, כי תיכף-ומיד כשרק מוציא את הדיבור מפיו גורם לעצמו צרות ורעות רבות, וכמו שכתוב (מיכה ז) "אל תאמינו ברע אל תבטחו באלוף משכבת חיקך שמור פתחי פיך", אין להאמין לאף אחד, וכשמזדמן עניין סודי להעלים ולא לגלות כלל, כי אין לאדם שום חבר וָרֵעַ ואפילו לאשתו אסור להאמין, ואם תחקוק בדעתך תמיד יסוד זה, אז תחייה חיים אמיתיים חיים נצחיים, והבן למעשה.
[י] יככה הוי"ה בשיגעון ובעיוורון ובתימהון לבב והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העיוור באפלה ולא תצליח את דרכיך והיית אך עשוק וגזול כל הימים ואין מושיע. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן א) איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר, ולקשר עצמו אל החכמה והשכל שיש בכל דבר, כדי שיאיר לו השכל שיש בכל דבר להתקרב להשם יתברך על-ידי אותו הדבר, כי השכל הוא אור גדול ומאיר לו בכל דרכיו. כי צריך כל בר ישראל להסתכל על החיות אלוקות המחייה ומהווה ומקיים את כל הבריאה כולה, כי דומם צומח חי מדבר זה לבוש לגבי אין סוף ברוך הוא, וכשבר ישראל תמיד רק מסתכל על החיות אלוקות שיש בכל דבר, על-ידי-זה מאיר לו האור אלוקי תמיד, וזו מדריגת הצדיקים שתמיד דבקים בו יתברך ומסתכלים בכל דבר על החיות אלוקות המחייה את הדבר הזה. וזה (משלי ד) "ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום", כי לצדיקים מאיר תמיד אורו יתברך, כמו השמש בצהרים, כי הם דבקים בו יתברך, אבל תיכף-ומיד כשאין האדם מסתכל על רוחניות חיות אלוקות שבכל דבר, אלא מסתכל על גשמיות הבלי עולם הזה, מכל-שכן כשמטמא את עיניו ומסתכל על נשים ועל תמונות תועבה, רחמנא לישזבן, דבר זה מביא אותו לידי שיגעון ממש, וכמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן לו) שתאוות ניאוף עושה את האדם משוגע ממש, עד שחכמי הרופאים אמרו שהסירוס רפואה למשוגע, כי תאוות ניאוף משגעת את האדם לגמרי, ועיקר השיגעון מתחיל בעיניים, כמאמרם ז"ל (סנהדרין מה.) אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות, וכיוון שאדם מסתכל במקומות המטונפים או על נשים, על-ידי-זה נעשה משוגע ממש, שזה והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה. ממה אדם נעשה משוגע? "ממראה עיניך אשר תראה" שמפקיר את עיניו, ומסתכל על כל אשה, עד שבא לידי חטאים ועוונות חמורים. וזו קללת התוכחה יככה הוי"ה בשיגעון שאדם נעשה משוגע רחמנא לצלן רק על-ידי עיניו, שאינו רואה ומרגיש את אמיתת מציאותו יתברך, שזה ובעיוורון ובתימהון לבב כי הלב והעיניים תלויים זה בזה, וכמו שאמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן נד) אם האדם לא שומר על העיניים על-ידי-זה בא לידי שכחה שהיא מיתת הלב. וזה שאמרו חכמינו הקדושים (במדבר רבה, פרשה י`, סימן ב) מה ראה הקדוש-ברוך-הוא לשאול מישראל הלב והעיניים שיהיו אחריו? לפי שהעבירה תלויה בהם, הדא היא דכתיב (במדבר טו) "ולא תתורו אחרי לבבכם" וגו`, עינא וליבא תרי סרסורי דחטאה אינון. וכן אמרו חכמינו הקדושים (ירושלמי ברכות, פרק א`, הלכה ה) ליבא ועינא תרי סרסורי דחטאה, אמר הקדוש-ברוך-הוא, אי יהבית לי לבא ועינא אנא ידע דאת לי, נמצא שהלב והעיניים תלויים זה בזה, ולכן השיגעון מביא את האדם לעיוורון ולתימהון לבב, עד כדי כך שחושך ומר לו החיים, והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העיוור באפלה ולא תצליח את דרכיך כי בזה שאינו זוכה להסתכל על החיות אלוקות שיש בכל דבר, אזי מר לו מאוד החיים, ואינו מצליח בדרכו. וזה והיית אך עשוק וגזול כל הימים ואין מושיע כי ברגע שאדם מנתק את עצמו ממנו יתברך אזי כל דבר שעובר עליו, שעושקים וגוזלים אותו, הוא נשבר מזה, ואין מי שיושיע לו, וכל זה היא קללה מהתוכחה, שאין האדם זוכה להסתכל על החיות אלוקות שיש בתוך הבריאה, ועל-ידי-זה הוא בא לעיוורון רוחני, שמסתכל רק על גשמיות עולם הזה, וכל-שכן רחמנא לישזבן שמסתכל על כל מיני תועבות שבעולם, שזה הצער הכי גדול שיש לאדם, שהוא מנתק את עצמו ממנו יתברך, וכמאמרם ז"ל (מדרש תהילים קמו) אין צער גדול ואין ייסורין גדולים וקשים כעיוורון עיניים; ולכן אשרי מי שזוכה לקדש את עיניו, ואז טוב לו תמיד, והבן למעשה.
[יא] והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן לו) שתאוות ניאוף מקלקלת את כלי המוחין עד שהוא מצייר את האור לרע, ומזה נעשה האדם משוגע רחמנא לישזבן, כי המוחין תלויים כפי היסוד, שזה מה שכתוב בזוהר הקדוש (משפטים קי.) סילוקא דיסודא עד אבא ואמא, היינו היסוד תלוי במוח, אם אדם פוגם ביסוד על-ידי-זה גם המוחין שלו פגומים ונעשה משוגע. וזה שכתבו חכמי הרפואות, שהסירוס רפואה למשוגע. והנה חכמינו הקדושים אמרו (סנהדרין מה.) אין יצר הרע שולט אלא במי שעיניו רואות. נמצא, שכל התגברות היצר הרע שמתגברת על האדם אינו אלא מחמת שמסתכל רחמנא לישזבן בעריות, וכן אמרו חכמינו הקדושים (במדבר רבה, פרשה י, סימן ב) מה ראה הקדוש-ברוך-הוא, לשאול מישראל הלב והעיניים שיהיו אחריו לפי שהעבירה תלוי בהם הדא הוא דכתיב (במדבר טו) "ולא תתורו אחרי לבבכם" וגו`, עינא וליבא תרי סרסורי דחטאה אינון וכו`, העיניים רואות את הזונה והלב מהרהר אחריה, נמצא, שכל הפגם הברית, ועל-ידי-זה נעשה משוגע, זה רק מחמת שמפקיר את עיניו להסתכל על כל אשה שעוברת על הרחוב. וזה והיית משוגע ממראה עיניך אשר תראה, היינו ממראה עיניך אשר תראה ותפקיר את העיניים להסתכל על נשים, על-ידי-זה והיית משוגע, כי עיקר השיגעון של האדם בא על-ידי פגם הברית רחמנא לישזבן, והבן למעשה.
[יב] הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן לז) גוף ונפש הם בחינת אדם ובהמה, חומר וצורה, חכמה וסכלות, אור וחושך, שכחה וזיכרון, וצריך כל אדם להכניע החומר שהוא הבהמיות שבו, הסכלות והחושך והשכחה שמתגברת עליו, ועל-ידי-זה תתעלה נפשו, כי יזדכך גופו, ואז תאיר בו החכמה העליונה, ויאיר לו אור הקדוש-ברוך-הוא, ויזכה לזיכרון בעלמא דאתי. והנה הנפש של האדם היא רק כגר אצלו, כי ימינו כצל עובר, והנפש קשורה בגוף רק לזמן קצר, כמה שגזרו עליה, וכמו שכתוב (תהילים צ) "ימי שנותינו בהם שבעים שנה". ואמר רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן סא), שהשבעים שנה הם פורחים כרבע שעה. ולכן בזה שהאדם יכניס בעצמו חכמת אלוקות, ותמיד יזכור רק ממנו יתברך, ותאיר לו אמיתת מציאותו יתברך, שהחומר יתבטל לגבי הצורה, הסכלות תתבטל לגבי החכמה, החושך יתבטל לגבי האור, והשכחה יתבטל לגבי הזיכרון, על-ידי-זה תתעלה נפשו בתכלית העליה. וזה הגר אשר בקרבך, שזה הנפש שהיא רק כגר בגוף, יעלה עליך מעלה מעלה, היינו על-ידי שיזכך את החומר, ותאיר בו הצורה, שהיא החכמה, האור האלוקי, ויזכור תמיד בעלמא דאתי, ואז ואתה, הגוף, שהוא הבהמיות, החומריות, הסכלות, החושך והשכחה, תרד מטה מטה, ותתבטל לגמרי, ויאיר בך אור נפשך, והבן למעשה. |
|