שאלה: מאת ירון: שלום רב לכבוד הצדיק מוהרא"ש שליט"א, ותודה רבה על התשובות המועילות והמחזקות. תשובה: |
||
בעזה"י יום ה' לסדר כי תבוא ט"ז אלול ה'תשע"ג
שלום וברכה אל ירון נ"י לנכון קבלתי את מכתבך. אדם צריך להחדיר בעצמו אשר אין שום מציאות בלעדו יתברך כלל, והכל לכל אלקות גמור הוא, ודומם צומח חי מדבר זה רק לבוש לגבי האין סוף ברוך הוא, ולכן עיקר השלימות – להיות בטל ומבוטל לגמרי בו יתברך, ולא יראה לפני מראה עיניו רק אלקותו יתברך, שלא נתפס במח האדם כלל, עם כל זאת אדם צריך להכריח את מח מחשבתו ולחשוב רק ממנו יתברך, ובכל רגע ודקה ושניה שאדם חושב ממנו יתברך, הוא נדבק בו יתברך, ומקיים מצוה תדירה של "ודבקת בו", וככל שאדם בטל ומבוטל בעיני עצמו, כן מאיר עליו מלך הכבוד בעצמו, וכבר לא מבלבל את עצמו משום מקום ומשום דבר כלל, אין לו בעולמו רק את הקדוש ברוך הוא, ואז כשאדם מחזיק במדריגה זו, הוא כבר לא רואה ולא חושב משום אדם ומשום מקום וכו' וכו'. ולכן בשעה שאדם לומד תורה, עליו לדעת שבו ברגע הוא נכלל באין סוף ברוך הוא, כי התורה היא חכמתו יתברך, ולכן בשעה שלומד תורה הוא נכלל בו יתברך, צריכים רק לקשר את המח מחשבה אל מה שהוא לומד, וזה נשאר נצחי אפילו ששוכח תיכף ומיד מה שלמד, אבל בו ברגע שאדם לומד תורה וחושב ומעיין במה שלומד, זה נשאר כבר לנצח נצחים, וכן מובא (לקוטי אמרים תניא פרק כ"ג) באותה שעה שאדם עוסק בדברי תורה, הרי גם הנפש ולבושיה (מחשבה דיבור ומעשה שלו) הם מיוחדים ממש באין סוף ברוך הוא. ולכן אשרי האדם שמתוך החושך והלכלוך והזומה והזבל שלו, הוא מכניס את מח מחשבתו ואת דיבורו בתוך התורה הקדושה, ואפילו שמקודם לא למד, ואחר כך הוא ישכח מה שלמד, אבל בו ברגע שהוא לומד, אז הוא מדביק את עצמו באין סוף ברוך הוא בתוך התורה, על ידי זה מאיר בו אור האין סוף ברוך הוא, ואם יהיה רגיל בזה, לבסוף הוא ינתק את עצמו מן הרע. וכן הוא בעניני התפלות הקבועות שחרית מנחה וערבית, שבו ברגע שאדם מקשר את המחשבה אל הדיבור וחושב מה שהוא אומר, בזה נעשים כל היחודים למעלה בכל העולמות, אפילו שתיכף ומיד הולך ממנו האור וההבנה הפנימית וכו'. וכן הוא בקריאת שמע שעל המיטה ובברכת המזון וכו' וכו' – בו ברגע שאדם מתפלל אליו יתברך או מברך אותו יתברך, הוא נכלל באין סוף ברוך הוא, ולכן אסור להתבלבל משום עבר, ומשום עתיד, ומשום מקום, ומשום אדם, כי אז הוא נכלל באין סוף, ומרגיש עריבות נעימות ידידות זיו שכינת עוזו יתברך, אשרי מי שזוכה להגיע לזה.
|