 |
|
האם כשאדם הולך כפוף זה מעיד עליו שהוא איש ענו? ומתי אסור להשתמש במידת הענווה? רבי נחמן מברסלב אמר (ליקוטי מוהר"ן ח"א סימן קצז) "כִּי בְּוַדַּאי אֵין זֶה מַעֲלַת הָעֲנָוָה לְהַרְאוֹת עַצְמוֹ בִּכְפִיפַת רֹאשׁ בְּדֶרֶךְ שְׁטוּת כְּאִלּוּ הוּא עָנָו, כִּי זֶה עֲנָוָה פְּסוּלָה, וְעִקַּר הָעֲנָוָה כְּשֶׁהִיא בְּחָכְמָה". עיקר גדולת האדם היא דווקא מידת השפלות, והאדם צריך לדעת שכל הצלחתו הגשמית והרוחנית מגיעה מה' יתברך, ולא בזכות חכמתו או כשרונותיו. עם זאת, אין הכוונה לכך שהאדם יקטין את עצמו ויחשוב שאינו יקר וחשוב בעיני ה' יתברך, כי מחשבות אלו נובעות מענווה פסולה, ואדרבה, אדם צריך להיות אמיץ וגיבור בעבודת ה' ולדעת שיש לו כוחות גדולים באמצעותם הוא יכול לנצח במלחמת היצר. מכיוון שאף אחד לא יכול לדעת מה שבליבו של חברו, כי (שמואל א טז, ז) "האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב", אי אפשר לדעת מיהו ענו ומיהו גאוותן, שהרי יכול להיות אדם שהולך כפוף ומשדר ענווה, אך בליבו טמונה גאווה, וכל מה שהוא עושה זה כדי למצוא חן בעיני בני אדם – והרי זו ענווה פסולה, ויכול להיות מישהו שלבוש בבגדי מלכים ומתנהג בגינוני מלכות, אך בתוך תוכו הוא שבור כחרס הנשבר ומרגיש עפר ואפר. על קוטב זה פירש מוהרנ"ת ז"ל את הפסוק (איוב ג, יט) "קטן וגדול שם הוא", והסביר, שאי אפשר לדעת מי באמת "קטן" ומי באמת "גדול", אלא רק "שם" – בעולם העליון. |
 |
