אַתָּה הוּא יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ שֶׁהִקְטִירוּ אֲבוֹתֵינוּ לְפָנֶיךָ אֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתָ אוֹתָם עַל יַד מֹשֶׁה נְבִיאָךְ כַּכָּתוּב בְּתוֹרָתָךְ:
וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה: וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ: וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קָדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם: וְנֶאֱמַר: וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה: וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעֲרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְהֹוָה לְדֹרֹתֵיכֶם:
תָּנוּ רַבָּנָן, פִּטּוּם הַקְּטֹרֶת כֵּיצַד, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה מָנִים הָיוּ בָהּ, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה כְּמִנְיַן יְמוּת הַחַמָּה מָנֶה בְכָל יוֹם, מַחֲצִיתוֹ בַבֹּקֶר וּמַחֲצִיתוֹ בַעָרֶב, וּשְׁלֹשָׁה מָנִים יְתֵרִים שֶׁמֵּהֶם מַכְנִיס כֹּהֵן גָּדוֹל וְנוֹטֵל מֵהֶם מָלֵא חָפְנָיו בְּיוֹם הָכִּיפוּרים, מַחֲזִירָן לְמַכְתֶּשֶׁת בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּיפוּרִים כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת דַּקָּה מִן הַדַּקָּה וְאַחַד עָשָׂר סַמָּנִים הָיוּ בָהּ וְאֵלּוּ הֵן:
הַצֳּרִי וְהַצִּפּוֹרֶן וְהַחֶלְבְּנָה וְהַלְּבוֹנָה, מִשְׁקַל שִׁבְעִים שִׁבְעִים מָנֶה. מוֹר, וּקְצִיעָה וְשִׁבֹּלֶת נֵרְדְּ וְכַרְכֹּם, מִשְׁקַל שִׁשָּׁה עָשָׂר שִׁשָּׁה עָשָׂר מָנֶה. הַקֹשְׂט שְׁנֵים עָשָׂר, קִלּוּפָה שְׁלֹשָׁה, קִנָּמוֹן תִּשְׁעָה, בּוֹרִית כַּרְשִינָה תִּשְׁעָה קַבִּין, יֵין קַפְרִיסִין סְאִין תְּלָת וְקַבִּין תְּלָתָא, וְאִם לֹא מָצָא יֵין קַפְרִיסִין, מֵבִיא חֲמַר חִוָר עַתִּיק. מֶלַח סְדוֹמִית רוֹבַע, מַעֲלֶה עָשָׁן כָּל שֶׁהוּא. רִבִּי נָתַן הַבַּבְלִי אוֹמֵר: אַף כִּפַּת הַיַּרְדֵּן כָּל שֶׁהִיא, אִם נָתַן בָּהּ דְּבַשׁ פְּסָלָהּ, וְאִם חִסֵּר אַחַת מִכָּל סַמֲּמָנֶיהָ, חַיָּב מִיתָה:
רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: הַצֳּרִי אֵינוֹ אֶלָּא שְׁרָף הַנּוֹטֵף מֵעֲצֵי הַקְּטָף. בּוֹרִית כַּרְשִׁינָה לְמָה הִיא בָאָה, כְּדֵי לְשַׁפּוֹת בָּהּ אֶת הַצִּפּוֹרֶן, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נָאֶה. יַיִן קַפְרִיסִין לְמַה הוּא בָא, כְּדֵי לִשְׁרוֹת בּוֹ אֶת הַצִּפּוֹרֶן, כְּדֵי שֶׁתְּהֵא עַזָּה. וַהֲלֹא מִי רַגְלַיִם יָפִין לָהּ, אֶלָּא שֶׁאֵין מַכְנִיסִין מִי רַגְלַיִם בַּמִּקְדָּשׁ מִפְּנֵי הַכָּבוֹד:
תַּנְיָא, רִבִּי נָתַן אוֹמֵר: כְּשֶׁהוּא שׁוֹחֵק, אוֹמֵר הָדֵק הֵיטֵב, הֵיטֵב הָדֵק, מִפְּנֵי שֶׁהַקּוֹל יָפֶה לַבְּשָׂמִים. פִּטְּמָהּ לַחֲצָאִין כְּשֵׁרָה: לְשָׁלִישׁ וּלְרָבִיעַ, לֹא שָׁמַעְנוּ. אָמַר רִבִּי יְהוּדָה: זֶה הַכְּלָל אִם כְּמִדָּתָהּ כְּשֵׁרָה לַחֲצָאִין, וְאִם חִסֵּר אַחַת מִכָּל סַמֲּמָנֶיהָ, חַיָּב מִיתָה.
תָּנֵי בַר קַפָּרָא: אַחַת לְשִׁשִּׁים אוֹ לְשִׁבְעִים שָׁנָה הָיְתָה בָּאָה שֶׁל שִׁירַיִם לַחֲצָאִין. וְעוֹד תָּנֵי בַר קַפָּרָא: אִלּוּ הָיָה נוֹתֵן בָּהּ קָרְטוֹב שֶׁל דְּבַשׁ, אֵין אָדָם יָכוֹל לַעֲמֹד מִפְּנֵי רֵיחָהּ. וְלָמָּה אֵין מְעָרְבִין בָּהּ דְּבַשׁ, מִפְּנֵי שֶׁהַתּוֹרָה אָמְרָה: כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַיהֹוָה: יְהֹוָה צְבָאוֹת עִמָּנוּ מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב סֶלָה: יְהֹוָה צְבָאוֹת אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ: יְהֹוָה הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ: וְעָרְבָה לַיהֹוָה מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִָם כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת:
כל הזכויות שמורות (c) ל "ויקיטקסט" תחת רשיון "GNU Free Doc.' ול- J. Alan Groves Center, ר' פנחס ראובן שליט"א
פרשת הקטורת:
בני! אחר פרשת תמיד נוהגין לומר פרשת הקטורת, כי בשעה ששחטו הכהנים את קורבן התמיד, וזרקו את דמו, אז עסקו כהנים אחרים בדשון המזבח הפנימי של הקטרת, שהורידו את הדשן מן המזבח הפנימי, והכינו אותו להקטרת הקטורת, כמו שכתב הרמב"ם (הלכות תמידין, פרק ו', הלכה ב'), והמדשן את המזבח (הפנימי) מדשנו בשעה שהשוחט שוחט את התמיד, ואחר-כך זורק הדם וכו', עיין שם; ואז היטיבו ותקנו חמשה מן השבעה נרות של המנורה, ובין הטבת חמשת הנרות ובין הטבת שני הנרות, הפסיקו עם הקטורת של שחר וכמו שדרשו חכמינו הקדושים (יומא לג.) מן הפסוק "והקטיר עליו אהרון קטורת סמים בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה", אמרה תורה חלקהו לשני בקרים, כמו שכתוב הרמב"ם (שם פרק ג' הלכה טז): לא היה מיטיב כל הנרות בפעם אחת, אלא מיטיב חמשה נרות ומפסיק, ועושין עבודה אחרת, ואחר-כך נכנס ומיטיב השנים, כדי להרגיש את כל העזרה, עיין שם; והיא מצות עשה להקטיר קטרת על מזבח הפנימי של זהב בכל יום בבוקר ובערב, כמו שכתב הרמב"ם (שם הלכה א' ): מצות עשה להקטיר הקטורת על המזבח הזהב שבהיכל פעמים בכל יום בבוקר ובין הערבים, שנאמר: "והקטיר עליו אהרן קטרת סמים" וגו', עיין שם;
מעלת אמירת פיטום הקטורת:
וכשאנחנו אומרים את סדר פיטום הקטורת, זה נחשב כאלו הקרבנו אותו ממש, ואין עוד דבר גדול מאמירת קטורת בערב ובוקר, כי על-ידי שאומרים בערב ובבוקר פרשת קטרת:
נצולין ממיתה משונה,
וכן הקלפות והרוחות רעות מסתלקין ממנו אם אמרו בכוונה גדולה.
ובזוהר הקדוש (ויקהל ריח:) מפליא מאד שבח אדם שזוכה לומר בכל יום מעשה הקטורת, שעל-ידי-זה הוא ניצול מכל הדברים הרעים והכישופים שבעולם,
ומכל מיני פגעים רעים, והרהורים רעים ומדין רע, וממוות, ומכל מיני מיתות משונות, רחמנא לישזבן,
ולא ינזק כל אותו היום, כי אין הסטרא אחרא יכולה לשלוט עליו אם אמרה בכוונה גדולה עד מאוד;
אשרי מי שאומרה לאט ובכוונה, על-כל-פנים פירוש המילות, שאז מקשר את כל העולמות יחד, וממשיך על עצמו שמחה עצומה, כמו שכתוב (משלי כז, ט): "שמן וקטרת ישמח לב";
וכן קטרת אינה נקרבת אלא בזמן ששמן נקרב, כמו שכתוב (שמות ל, ז): "והקטיר עליו אהרן קטורת סמים בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה", וכתיב (שם): "ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה", בגין דאשתכחו שמן וקטרת כחדא,
והקטורת מקשרת את האדם אליו יתברך, ומחדדת את דעתו ומחו, וזוכה לאמונה ברורה ומזככת בו יתברך, כמובא (זהר ויקרא יא.);
ועל-כן אהובי, בני, באמרך את פרשת הקטורת, וכן כשתאמר את סדר הקטרת הקטורת, תאמרו לאט מילה במילה, ובכוונה פירוש המילות. וטוב למנות את האחד-עשר סממנים באצבעותיו. ואת גודל התיקונים שנעשים עכשיו באמרך את סדר פרשת הקטורת – אין לתאר ולשער כלל, כי ממשיך על עצמו אורות צחצחות, כי עכשיו זמן הברורים שמברר את הנקודות טובות שיש בו אפילו מבחינת בהמיות וגשמיות גופו ומעשיו המגונים, רחמנא ליצלן, (ליקוטי הלכות, השכמת הבוקר, הלכה א', אות ו'); ועל-כן יש בקטורת גם חלבנה שמוציא ריח רע, שמרמז, שאפילו לגרועים, גם להם יש עכשיו תיקון, כי הם מתחברים עם שאר סממני הקטורת, אשר ביחד הם י"א סוד ו"ה של שם הוי"ה ברוך הוא; ועל-כן אין דבר שמכניע את הקליפות כמו קטורת כי קטורת מטהרת כל המקומות מהקליפות אפילו אלו הנמוכים מאוד, ומעלה ומקשרת הכל להשם יתברך (ליקוטי-הלכות, פריה ורביה הלכה ב') ועל כן בשביל זה מקטירין קטורת בעת ההדלקה, כי נתווסף ונמשך על הטוב שיש אצל כל בר ישראל אור רב מלעילא, אור האהבה שבדעת (ליקוטי-הלכות, חנכה, הלכה ג', אות ט');
ועל-כן דייקא בעת אמירת הקטורת נמשך אור נורא ונפלא כזה על האדם, עד שממית את הרע והקליפות שנתאחזו באדם בשביל חטאיו המרובים; כי על-ידי גודל האור הם נתבטלים לגמרי; כי באמת על האדם להיות תמיד דבוק בו יתברך, ולידע אשר אין בלעדיו יתברך כלל, שזה הייחוד בין אבא ואמא י"ה אל זעיר ונוקביה ו"ה, אך הקליפות מתאחזין בתוך ו"ה ועל-כן על-ידי י"א סמני הקטרת מכניעין ומבטלין את כחם, וחוזר להיות הייחוד העליון, ומוריד על עצמו אור נורא ונפלא עד מאוד; אשרי עין ראתה זאת. וזה סוד הארת השבעה רועים, שאי אפשר לבוא לאמונה שלמה, אמונה מזככת, כי אם כשבאים להשבעה רועים, שהם מובחרי צדיקי הדור, כלליות כל מנהיגי הדור. ועל שם זה נקראים רועים, כי הם רועים האמונה לתקנה ולהשלימה (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א', סימן כב), ועל-ידי תוקף האמונה נתבטלין כל הקליפות והחיצונים מהאדם. ועל-כן ראה וגם ראה, אהובי, בני, אשר "סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבנה זכה", יעלה במספר "אברהם יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף, דוד", שהם השבעה רועים, ובזה שאומרים את פרשת הקטורת ממשיך על עצמו עזות דקדשה להתקרב אליהם.
פירוש על סדר פיטום הקטורת:
ועתה אפרש לך, אהובי, בני, באר היטב את סדר פיטום הקטורת, כדי שלא יהיה לפניך כמדרש סתום. תנו רבנן, פיטום הקטורת, ריקוח הקטורת וערוב סממניה, כיצד הייתה נעשית? שלש מאות וששים ושמונה מנים היו בה, כדי שיגיע מנה אחד לכל יום כמנין שס"ה ימות החמה, והקריבו פרס הינו חצי מנה בשחרית בבוקר, ופרס ועוד חצי מנה בין הערבים, ואף-על-פי שעם ישראל מונין לימות הלבנה, ואין בימות הלבנה רק שנ"ד יום כידוע, ואם-כן נשארו י"א מנים יתרים בכל שנה, אבל סוף כל סוף הוצרכו להשלים מנין הקטורת בשנים המעוברות לחודש העיבור, ולכן בשנת העיבור, תמיד השתווה המנין של הסממנים ושלושה מנים יתרים על שס"ה ימות החמה, כי היו שס"ח, על מה באו? אלא שמהם מכניס הכהן גדול, ונוטל מלא חפניו ביום הכיפורים, ואלו שלושה מנים יתרים הוא מחזירן למכתשת בערב יום הכיפורים, ואלו שמונה מנים יתרים הוא מחזירן למכתשת בערב יום הכיפורים, וכותש אותם עוד הפעם, כדי לקיים בהם מצוות דקה מן הדקה, וכמו שדרשו חכמינו הקדושים (יומא מה.) בעבודת יום כיפורים, כתיב (ויקרא טז, יב): "ולקח וגו', ומלא חפניו קטורת סמים דקה" – מה תלמוד לומר? והלא כבר נאמר (שמות ל, לו): "ושחקת ממנה הדק", מה תלמוד לומר דקה? כדי שתהא דקה מן הדקה.
ואחד-עשר סמנים היו בה, אלו השס"ח מנים היו מרכבים מי"א סממנים שונים, ואלו הן, מקודם מונה הארבעה המפורשים בפסוק (שמות ל, לד): "קח לך" וגו' נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה בד בבד יהיה א. הצרי הוא הטף. ב. והצפורן הוא השחלת. ג. והחלבנה הוא חלבנה הכתובה בפסוק. ד. והלבונה, הוא לבונה זכה. שמכל אחד מארבעה אלו משקל שבעים שבעים מנה, הינו שבעים מנה מכל אחד ואחד, כי כתיב "בד בבד יהיה", שיהיה משקלן שוה, וארבע פעמים שבעים הן מאתים ושמונים מנה, ואחר-כך מונה השאר שלא כתובין בפירוש בפסוק. ה. מור ו. וקציעה ז. ושבולת נרד ח. וכרכום, משקל ששה-עשר ששה-עשר מנה, היינו ששה-עשר מכל אחד מארבעה אלו שביחד הם ששים וארבעה מנה. ט. הקושט שנים-עשר מנה ממנה. י. וקלופה שלושה מנים ממנה. יא. וקינמון תשעה מנים ממנה. ואז ביחד בין כולם מאתים ושמונים עם שישים וארבע, עם י"ב עם ג' ועם ט', סך הכל הם שס"ח מנה, שס"ה כמנין ימות החמה ועוד שלשה ליום כיפורים. ועכשיו ממשיך למנות דברים שעירבו בקטורת לתקן אותם ביותר, אבל אינם ממנין הי"א סממנים הנ"ל. בורית כרשינה שמביאין אותה לתקן הציפורן, תשעה קבין ממנה, יין שבא מעיר קפריסין או מפרי ששמו קפרס, גם מביאין אותה לתקן הציפורן, סאין תלתא וקבין תלתא ממנה הינו שלש סאין ומחצה, כי הסאה הוא ששה קבין, ואם אין לו יין קפריסין, אז במקומו מביא חמר חוורין עתיק, הינו יין לבן ישן חזק ביותר, וגם מביאין מלח סדומית רובע הקב, גם שמין בתוכה מעלה עשן כל שהוא. כדי שיהיה עשן הקטורת מיתמר ועולה. רבי נתן הבבלי אומר, אף הוסיפו לתת בה כיפת הירדן, שהוא עשב הגדל על שפת הירדן, כל שהוא להוסיף בה ריח טוב. אבל אם נתן בה דבש, שמרבה ומוסיף בריחה מאד – פסלה, כי זו גזרת הכתוב לא לערב בה דבש, וגם אם חסר אחת מכל י"א סממניה הנ"ל חייב מיתה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר, הצרי שהוא הראשון שבי"א סממנים הנ"ל, אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף, בורית כרשינה למה היא באה, כדי לשפות בה את הציפורן, כי הצפורן היא שחורה ביותר, ולכן שפשפו אותה בבורית כרשינה, כדי שתהא נאה ביותר לפני שישחק אותה. יין קפריסין למה הוא בא? כדי לשרות בו את הצפורן, כי שתהא עזה, הינו שיהא ריחה חזק, והלא גם מי רגלים יפין לה להצפרן לצחצח אותה, אלא לא מביאין אותה מחמת שאין מכניסין מי רגלים במקדש מפני הכבוד:
תניא רבי נתן אומר, כשהוא שוחק וכותש את סממני הקטרת הנ"ל ביחד, האיש השוחק וכותש אותם אומר בשעת שחיקה וכתישה "הדק היטב, היטב הדק", מפני שהקול שיוצא מפניו בשעת שחיקה וכתישה יפה לבשמים להרבות ריחן, פטמה לחצאין, הינו אם לקח חצי המדה של כל אחד מהסממנין, כגון שלשים וחמשה מנה של הצרי והצפורן וכו', במקום שבעים, ושמונה של מור וקציה וכו', במקום ששה-עשר, וכן כולם – כשרה, אבל אם לקח רק לשליש ולרביע לא שמענו אם זה כשר, וחוזר ומפרש רבי יהודה זה הכלל, אם כמדתה, אם לקח מכל סימן וסימן כפי מידתו וחלק אותו לחצי, אזי כשרה לחצאין, אבל אם חסר אחת מכל סממניה חייב מיתה.
תניא בר קפרא אומר: אחת לששים או לשבעים שנה היתה באה של שירים, הינו ממה שנשאר מן השלשה מנים יתרים של קטורת יום הכיפורים היה מגיע לחצאין, שכבר היה להם חצי ממדת הקטרת של אותה שנה, ולא הוצרכו לפטם רק חצי מדתה, כי מהשלשה מנים יתרים של יום הכיפורים היה הכהן מכניס רק מלא חפניו שהוא חצי מנה או פחות, ולכן כפי מדת חפנו של הכהן גדול, לסוף ששים או שבעים שנה, היה נשאר כבר קס"ד מנה שהוא חצי משס"ח, ולא הוצרכו לפטם רק לחצאין. ועוד תני בר קפרא, אלא היה נותן בה קרטוב של דבש, אין אדם יכול לעמוד מפני ריחה, כי היה ריחה נודף באופן נורא מאוד, ואם-כן למה אין מערבין בה דבש? רק מפני שהתורה אמרה, כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה להוי"ה וכך גזרה חכמתו יתברך.
וצריך שתדע, אהובי, בני, כי בכל פרט ופרט, אף שהסברתי לך פירוש המילות, יש בכל זה סודות נוראים פלאי פלאות, שמות וייחודים קדושים עין לא ראתה, לא יכילהו הרעיון ושכל האנושי כלל, ומספיק שרק תכוון פירוש המילות, ובזה תתעלה וימשך עליך חיים וחסד ורחמים מרבים.
בני! אחר שגמרת אמירת סדר הקטרת הקטורת, תאמר את השלשה פסוקים אלו, דאמר רבי חזקיה, רבי יעקב בר אחא רבי יסא בשם רבי יוחנן, לעולם לא יהא הפסוק הזה זז מתוך פיך (ירושלמי ברכות, פרק ה', הלכה ה'); והם כנגד שלושה עולמות: בריאה, יצירה, עשיה.
ואם תאמר את זה בכוונה גדולה, תמשיך על עצמך אור וזיו וחיים ואריכות ימים.
הסבר מתוך סידור עת רצון לאדמו"ר מוהרא"ש זצוק"ל