פרשת וישב חידושים יקרים מתוך ספר "זאת התורה" על סדר הפרשיות אשר נאמרו ברבים ללהב את נשמות ישראל לחזור אליו יתברך, ולהחדיר בהם תשוקה עצומה להכלל באין סוף ברוך הוא
* * * |
[ד] ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלום. בגמרא (שבת י:) לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. הנה ראינו אשר מידת הקנאה הורסת לגמרי את האדם, ולכן בכל מחלוקת שיש בעולם מוכרחת להיות קנאה קודם, כמו שכתוב "ויקנאו בו אחיו". ודבר זה סובב אצל כל אדם בעולם, תכף בהיוולדו, צמודה אליו מידת הקנאה, כמו שרואים בחוש, כשהבכור נולד כולם משתעשעים עמו ותכף-ומיד כשנולד עוד אחד, אזי הבכור אינו יכול לסבול אותו בשום פנים ואופן, ומתחיל להציק לו ושונא אותו על שבא בגבולו, ודבר זה אי אפשר לעקור מבן-אדם, כי הוא נולד בטבע של קנאה.
וזה ויראו אחיו כי אתו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אתו ולא יכלו דברו לשלום. כשיש אחד שדבוק בביטול כל ישותו אל האין סוף ברוך הוא, ואינו רוצה שום דבר, רק את הקדוש-ברוך-הוא בעצמו, ונכלל במקום שנכלל על-ידי שמות וייחודים, אזי אביו שבשמיים אוהב אותו מכל אחיו, ועל-ידי-זה וישנאו אותו כי הקנאה מביאה לידי שנאה, ודבר זה נולד אצל כל אדם. ולכן ו`לא י`כלו ד`ברו ל`שלום ראשי תיבות י`ל`ד`ו`, כי האדם `נולד` עם מידת הקנאה, והוא צריך לעקור אותה ממנו לגמרי, וכמו שאמר רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן רעט) על הפסוק (במדבר כח) בקנאו את קנאתי, שיש צדיק שאינו מקנא שום צדיק לא בעולם הזה ולא בעולם הבא רק אותו לבדו יתברך. וזו היא המדרגה העליונה ביותר שאדם צריך להגיע אליה בזה העולם, שלא לקנאות בשום בריה שבעולם, וזוהי העבודה הכי קשה, כי האדם נולד עם קנאה, וזה בטבע אצלו, ואפילו צדיק וירא שמיים נולד עם קנאה, אך הוא צריך לעקור מעצמו את מידת הקנאה ואז יגיע אל תכלית השלמות, והבן למעשה.
[ה] והנה אנחנו מאלמים אלמים בתוך השדה והנה קמה אלומתי וגם נצבה והנה תסובינה אלומתיכם ותשתחוין לאלומתי. ויש לומר, על-פי המבואר דברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב`, סימן מה) `בעניין בני-אדם שרוצים ומכינים עצמן כמה פעמים לנסוע לצדיק האמת, ואחר-כך יש להם מניעות ונמנעים. דע! כי שבת הוא נקודה הפנימית, וממנה יונקים כל השישה ימים שהם בחינת העיגולים סביב הנקודה, והקליפות מוליכין את הרשעים סביב הנקודה בבחינת (תהילים יב) סביב רשעים יתהלכון, ואינם מניחים אותם להתקרב לפנים אל הנקודה הפנימית. וכל זמן שהם עדיין בתוך העיגולים עדיין יש להם תקווה להתקרב, אפילו פושעי ישראל עדיין יש להם תקווה להתקרב, כל זמן שלא יצאו מן העיגולים לגמרי חס ושלום. אבל מי שכבר יצא לגמרי מן העיגולים כגון משומדים רחמנא לצלן, אזי אי אפשר לו להתקרב כלל. והצדיק הוא בחינת שבת, נקודה הפנימית – שממנו יונקים הכל`. וזה מה שאמר להם יוסף שהוא הצדיק נקודה הפנימית, דעו! אף שכולכם מאלמים אלומים בתוך השדה היינו שכלל נשמות ישראל רוצים להשלים את עצמם בשדה העליונה, שזה ראשי תיבות מ`א`ל`מ`י`ם` מ`תי י`גיעו מ`עשי ל`מעשה א`בותי, אף-על-פי-כן, עליכם לדעת כי והנה קמה אלומתי וגם נצבה כי הצדיק הוא נקודה הפנימית וכולכם צריכים אלי (עיין בסיפורי מעשיות מעשה יג, מיום ב`) אך זאת תדעו, כי כל זמן והנה תסובינה אלומתיכם שאתם מסבבים סביבי, ואתם בתוך העיגולים, רק אז יש לכם תקווה להגיע אלי ותשתחוין לאלומתי ותכללו ותקרבו אלי, והבן.
[ו] ויאמרו לו אחיו המלך תמלך עלינו אם משול תמשול בנו וגו`. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן לד) `הכלל, שהממשלה ביד הצדיק לפעול פעולות כרצונו, כמו שדרשו חז"ל (מועד קטן טז:) צדיק מושל וכו` מי מושל בי צדיק וכו`, ועיקר הממשלה הוא על-ידי כלי השפע, שהם הדיבור, שזה בחינת (דברים א) ויברך אתכם כאשר דיבר לכם, היינו לפי הדיבור כן השפע, אם הדיבור היינו הכלי השפע, הוא בשלמות ובמלואה, אזי יכולים לקבל בהם רוב שפע. והדיבורים של הצדיק בודאי הוא בשלמות ובמלואה. לכן יכול להמשיך השפע לישראל`; עיין שם. והנה בודאי, השבטים היו צדיקים קדושים, ובזה שהוציאו מפיהם המלך תמלוך עלינו אם משול תמשול בנו ודיבוריהם היו בודאי בשלימות, כי כלי השפע שלהם היו מתוקנים, ועל-כן גרמו אחר-כך באמת, שיהיה מלך ומושל עליהם, וכל זה גרמו הם עצמם על-ידי דיבורם ויוסיפו עוד שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו כי זה ידוע, שצריכים לעלות בכל פעם מדרגא לדרגא, ועל-כן אפילו שפעלו בדיבורי פיהם שיהיה מלך ומושל כנ"ל. אך ויוסיפו עוד, ובכל מקום שיש תוספת, היא הוספה בקדושה (עיין ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן יא) היינו שקידשו עצמם יותר ויותר להוריד את החרפה השורה על לבם שמשם נמשכת השנאה שנוא אותו על חלומותיו ועל דבריו שהוא בחינת חרפת לב שבאה מאהבות רעות, ערלת לב (כמובא בפנים). אשר משם נמשכים החלומות (עיין ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן נד) והדמיונות והדיבורים הרעים. וצריכים לתקנם בכל פעם (עיין ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן כט וסימן לח) עיין שם.
[ח] וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם. פירש רש"י, שלא הלכו אלא לרעות את עצמן. והדברים תמוהים מאוד, איך יובן הפירוש הזה, אשר צדיקים קדושים כאלו שבטי י`ה, לא הלכו אלא לרעות את עצמן? וכן יפלא מאוד כל עניין מכירת יוסף, איך מלאם לבם של אחים יקרים כאלו למכור את אחיהם יוסף לעבד? וכן תמוה מאוד, שאחר שהשליכוהו בבור, ישבו לאכול לחם! ויש לומר, שהיו מחולקים בדרך עבודת השם יתברך. כי מבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן כה) אשר יש שני מיני עבודות ודרכים בעבודת השם יתברך, שזה נקרא פנימיות וחיצוניות, דרך ועבודה של תורה ותפילה ומצוות הם בחינת פנימיות, דרך ועבודה של אכילה ושתיה ומשא-ומתן הם בחינת חיצוניות, ועבודת חיצוניות היינו אכילה ושתיה של אדם העומד במדריגה העליונה היא מאירה ומשובחת יותר מעבודת פנימיות היינו תורה ותפילה ומצוות של האדם העומד במדריגה התחתונה וכו`, עיין שם. וזה עניין המחלוקת בין רבי שמעון בן יוחאי לבין רבי ישמעאל, (ברכות לה:) רבי ישמעאל סובר הנהג בהם מנהג דרך ארץ (לעסוק בעסקי עולם הזה שהוא דרך חיצוניות). ורבי שמעון בן יוחאי סובר מלאכתן נעשית על-ידי אחרים (לעסוק בעסקי עולם הבא שהוא דרך הפנימיות), עיין שם. ועתה יובן כל עניין כמין חומר, כי יוסף הצדיק נתגדל בחיק אביו, ועסק תמיד באוהל התורה שזו בחינת פנימיות, ולא ידע שיש גם עבודה חיצונית, ועל-כן ויבא את דבתם רעה אל אביהם. אבל אחיו עסקו בעבודת חיצוניות, בחינת צאתך, ועל-כן וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם, פירש רש"י שלא הלכו אלא לרעות את עצמן, היינו כנ"ל, בעבודה חיצונית, למצוא את אלוקותו יתברך גם בחוץ, שזו בחינת ש`כ`ם`, ראשי תיבות ש`ם כ`בוד מ`לכותו. כי גילו גם בחוץ את אמיתת מציאותו יתברך שזו נקראת עבודת הבירורים – בירורי ניצוצות הקדושים גם בחוץ (עיין ליקוטי מוהר"ן, חלק א`, סימן רפ). ומחמת שיוסף אחז רק בשיטתו, על-כן קטרג עליהם והביא דיבתם רעה אל אביהם, כי מי שדבוק רק בתורה ובתפילה, אינו יכול להבין, איך יכולה להיות עבודה אחרת וכו`, כמו רבי שמעון בן יוחאי שאמר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה זורע בשעת זריעה וכו`, תורה מה תהיה עליה. וכן מצינו (שבת לג:) כשיצא מן המערה, אמר, מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה? כל מקום שנותנין עיניהן מיד נשרף. שזה בחינת ויבא דיבתם רעה אל אביהם. אך השבטים הקדושים, ידעו והכירו עבודה יותר גבוהה, אשר ניתן לעבוד את השם יתברך גם על-ידי אכילה, שתיה ומשא-ומתן, כי בהם מקיימים את התורה בפועל ממש [כמו שאמר הבעש"ט הקדוש זי"ע, אשר אלו העוסקים במשא-ומתן באמונה, מקיימים את התורה בפועל ממש, מה שאין כן מי שלומד אין בא תחת ידו לקיים וכו`]. ועל-כן שמו אותו בבור, ואמרו חז"ל (שבת כב.) והבור ריק אין בו מים, מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. ואמרו חז"ל (בבא קמא צב:) אין מים אלא תורה, היינו שהוציאו אותו אל החוץ, אל מקום שאין שם תורה, ומכרוהו לעבד. ועכשיו בודאי יהיה מוכרח לצמצם את עצמו ולעבוד את השם יתברך גם בעבודת חיצוניות, כאשר יעבוד עבודת עבד, באכילה ושתיה ומשא-ומתן. ואז יתגלה לו שיש גם דרך כזו, וכאומרים לו: `אל תקטרג עלינו`. ועל כן תכף כאשר שמו אותו בבור, כתיב וישבו לאכול לחם, כי רצו להראותו שעבודה של חיצוניות אצל הגבוהים במעלה, יותר גדולה מהעבודה הפנימית של הקטנים מהם. כי גם באכילת לחם יכולים לעבוד את השם יתברך. ועל-כן אין לקטרג על שום בר ישראל, ולהביא דיבתו רעה אל אביו כי יש שני מיני עבודות ודרכים וכנ"ל. ועל כן אמרו חז"ל (ברכות לה:) הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם וכרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם. וכן הוא (שבת לג:) שיצתה בת-קול להחריב את עולמי יצאתם וכו`, עיין שם, היינו כי אסור לקטרג על שום בר ישראל, ויאחז כל אחד דרכו, ובלבד שיכוון לבו לשמיים, ודו"ק.
[ט] ויהי הוי"ה את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק ב`, סימן יב) כי שורש כל הבריאה הוא הכבוד, כי כל מה שברא הקדוש-ברוך-הוא, בעולמו לא בראו אלא לכבודו, כמו שכתוב (ישעיה מג) "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", ומאחר שהכל נברא בשביל כבודו יתברך. ולכן צריך כל בר ישראל לחפש אחריו יתברך, ואפילו אדם שנפל כבר בעומקא דתהומא רבה, ונתלכלך בחטאים ועוונות רחמנא לצלן, ונמצא במקומות המטונפים, עד שיש בני אדם שנפלו כל-כך שהם מלאים ספיקות והרהורים רעים ומלאים בלבולים גדולים, ולבם סחרחר לגמרי, שיש להם קושיות על הקדוש-ברוך-הוא, כי יש קליפה שהיא מעקמת ומסבבת הלב בעיקומים וסיבובים ובלבולים הרבה, קליפת נוגה, שנקרא סחרחר, כי כתיב (יחזקאל א) "ונוגה לו סביב", ותרגומו סחור, כי הקליפה הזאת מסבבת את האדם סביב סביב, עד שלא יודע לתת לעצמו עצה. ולכן מגלה לנו רבינו ז"ל עצה נוראה ונפלאה מאוד, איך לצאת מהצרה הזו ולהתפטר מהקליפה הזו, שאדם ילך אל מקום פנוי שאין שם בני אדם ויצעק הרבה אליו יתברך: – "איה מקום כבודך?" "איה המקום שאוכל למצוא אותך?", כי אמרו חכמינו הקדושים (ויקרא רבה, פרשה ז, סימן ג) אמר רבי שמעון בר יוחאי, לעולם אין העולה באה אלא על הרהורי הלב. אמר רבי לוי, מקרא מלא הוא (יחזקאל כ) "והעולה על רוחכם". נמצא, שמי שנכנסו בו הרהורי הלב, ומר ורע לו, כי הוא מסובב בחובות, צרות וייסורים, והוא מלא קושיות וספיקות עליו יתברך, אין לו עצה אחרת אלא להביא קרבן עולה, והיות שעכשיו שאין לנו בית המקדש איננו יכולים להביא קרבן עולה, לכן בזה שאדם צועק ומבקש "איה", איה המקום שאוכל למצוא אותך, ומחפש אחריו יתברך, על-ידי-זה הוא עולה אל תכלית מדריגה העליונה. וזה סוד (בראשית כב) "איה השה לעולה", בזה שאדם מבקש וצועק "איה" איה מקום כבודך, איה המקום שאוכל למצוא אותך ריבונו של עולם, ואין הוא מתייאש, זה בעצמו "השה לעולה", כי בזה שהוא מחפש "איה" ואינו מניח עצמו ליפול זה בדיוק כמו שהביא שה לקרבן עולה. וזה פירוש ויהי הוי"ה את יוסף, ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי. איך זכה יוסף להגיע למדריגה כזו שהתגלה אליו הוי"ה ברוך הוא, והיה איש מצליח? דייקא על-ידי שהורידו אותו בירידה כזו עד שהגיע אל מקום המצרי, שהוא לשון מיצר, ולא התייאש כמאמרם ז"ל (תנחומא וישב) "וירא אדוניו כי הוי"ה אתו" וגו`, וכי פוטיפר הרשע היה רואה שהקדוש-ברוך-הוא עמו, ומה הוא "כי הוי"ה אתו", אלא שלא היה שמו של הקדוש-ברוך-הוא זז מפיו, היה ניכנס לשמשו, והוא היה מלחש ואומר רבון העולם אתה הוא בטחוני אתה הוא פטרוני, תנני לחן ולחסד ולרחמים בעינייך ובעיניי כל רואי ובעיניי פוטיפר אדוני, ופוטיפר אומר לו, מה אתה מלחש שמא כשפים אתה עושה לי? והוא משיבו, לא, אלא אני מתפלל שאמצא חן בעינייך; נמצא, שיוסף אף שהיה בבית המצרי, לשון מיצר, לא התייאש וגם שם דיבר אליו יתברך, על-ידי-זה עלה אחר-כך אל המדריגה הכי עליונה, עד שנעשה מלך, והבן למעשה.
[י] ויבא עליהם יוסף בבוקר וירא אותם והנה זועפים וגו` מדוע פניכם רעים היום וגו`. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן, חלק ב`, סימן כד) מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר ולהרחיק העצבות והמרה שחורה בכל כוחו, וכל החולאת הבאים על האדם כולם הם באים רק מקלקול השמחה, והאדם צריך להתגבר מאוד בכל הכוחות להיות אך שמח תמיד, כי טבע האדם למשוך עצמו למרה שחורה ועצבות מחמת פגעי ומקרי הזמן. ומובא בדברי רבינו ז"ל (ספר המידות אות עצבות, סימן א) מי שלא תיקן חטאות נעורים על-ידי-זה באים לו דאגות. והנה יוסף הצדיק, זכה לתיקון הברית בתכלית השלימות, ולכן היה תמיד בשמחה, ומי שתמיד בשמחה אינו יכול לסבול אדם שהוא נמצא בעצבות, ובזה נבין למה יוסף ניגש אל שר המשקים ואל שר האופים, ושאל אותם מדוע פניכם רעים היום, כי לכאורה מה אכפת לו אם גויים הם בעצבות או מרה שחורה, אלא טבע של אדם הדבוק בהקדוש-ברוך-הוא, והוא נוטר הברית, שהוא תמיד בשמחה, ואינו יכול לסבול שאחרים נמצאים בעצבות, אפילו שיהיו גויים. כי מי שדבוק בהקדוש-ברוך-הוא באמת, והוא בטול ומבוטל אל האין סוף ברוך הוא לגמרי, הוא תמיד שמח ורוצה לשמח את כל הבריאה כולה, וזו הייתה מדריגת יוסף הצדיק, שלא היה יכול לסבול אדם שמסתובב בעצבות אפילו שיהיה גוי, וזו מדריגת הצדיקים הגדולים במעלה נוראה נפלאה מאוד, והבן למעשה. |
|