הרב שמואל אורבך שזכה להתקרב לחסידות ברסלב באמצעות ספריו של כבוד קדושת מוהרא"ש זצוק"ל מתאר בטור מיוחד את דמותו של הצדיק ופעולותיו הקדושות מעיניו של אברך ליטאי
י"א באדר תשע"ה, 02/03/2015 | הרב שמואל אורבך
אוי לנו שהגענו ליום שנצרך למאמר מהסוג הזה,
ומי
אני לנסות להעלות קווים לדמותו של רבינו,
ואף על פי כן, אינני יכול לפטור את עצמי מהחובה הקשה
לנסות לתאר את המורכבות שבפשטות. דברים לזכר מוהרא"ש זצ"ל, הצדיק מיבנאל.
כל ניסיון להקיף את מלוא דמותו של הנפטר הקדוש, נידון לכישלון מתחילה. מי אני ואחיי הלבלרים הקטנים, להעלות על הכתב את מלוא הדמות הקדושה והגדולה הזו. לא נותר אלא לנסות לשרטט מעט מן המעט, לנסות להעלות בליבנו את הדמות שכה הוקרנו וכה אהבנו.
כאן אנסה לא ליפול למלכודת של כמה מכותבי הטורים, שהנושא שלהם היה בעצם 'אני ומוהרא"ש'. אודה ולא אבוש, מעולם לא זכיתי להיכנס אל הקודש פנימה. אמנם הייתה לי הזכות לדבר עמו וליהנות מעצותיו, אך רק פעמים בודדות לדקות מספר, בתוך תור של מאות אנשים.
אדרבה, השורות הבאות יהיו דווקא מנקודת מבט של אחד מאלפי ישראל. יתר מכן, עם כל ההוקרה שיש לי לדרך המיוחדת של ברסלב, הרי אני נטוע מנעורי בעולם אחר, העולם הליטאי (שאני מוכרח לציין שלמוהרא"ש, שאכן גדל בעולם הזה, הייתה לו הערכה כנה). ואני חושב שאני מייצג את אלפי האנשים שגם שלא עזבו את העולמות שלהם, בכל זאת זכו לטעום ולהיבנות מהאוצרות שיש לברסלב להציע בדרכו המיוחדת של הנפטר הגדול, את האנשים הרבים מספור, שזכו לתחושה של התקשרות לאדמו"ר זצ"ל, ושבמותו אף הם עמדו דום וחסרי אונים.
נורמליות ללא פשרות
בפעם הראשונה שהגעתי ליבנאל, כמעט במקרה, מיד עמדתי על כך שיש שם משהו מאוד קשה להגדרה, אבל גם מיוחד מאוד. הייתי שם שבת אחת וזו הייתה אחת השבתות האחרונות לפני שעברו לבית הכנסת המפואר החדש. במוצאי שבת מישהו התקשר אלי לשאול אותי איך היה. עניתי לו שהרגשתי שאני במזריט'ש. זה בעצם מה שרבינו הגדול מוהרא"ש ניסה לעשות – להחזיר את החסידות לשורשים שלה. הרי מהי החסידות מעיקרא? סך הכל ניסיון לקחת יהודים שחלק מהם היו מאוד פשוטים, להלביש אותם שיראין, ולתת להם לחוש שגם הם בני מלך. לחסידות היה גם מסר לאנשים המרוממים מעם, המסר שלפעמים מרוב הדברים המורכבים אנחנו שוכחים את הדברים הפשוטים באמת – שיש קדוש ברוך הוא, שהוא אוהב אותנו, ושאנחנו הבנים שלו. הבשורה הזאת חוללה מהפכה, ובאמת קירבה אלפי אנשים בחזרה אל הריבונו של עולם ואל עצמם. כמובן שמדי כמה דורות המסר התעמעם, ההליכות נעשו למלומדה, ואף החסידות הפכה לעוד מוסד, לפעמים עוד מפלגה.
מדי כמה דורות גם קמו להם העומדים בפרץ. בית קוצק ופשיסחא, ומה שיותר נוגע לענייננו – רבי נחמן מברסלב, שקבע מסמרות לכל כך הרבה דברים שהיו ערטילאיים מקודם לכן, שהפך את המושגים הנעלים ביותר לברי השגה גם ליהודי הכי פשוט, והעמיד שאלות נוקבות שגם היהודי הגדול ביותר מעתה מחוייב להתמודד עימן. אך דא עקא שגם בברסלב חלה נסיגה. היא הפכה להיות נחלתם של כל צרוע וזב, לעוד 'כת', לנוסחא של טפיחה עצמית על השכם, בליווי גיטרה וריקודים. אי לכך, הכוחות שיצרו את הכמיהה לתורת הגאון רבי נחמן בכל זאת היו אמיתיים, הריקנות של האלטרנטיבה החילונית, והיהירות והעקרות של חלק מהגורמים הדתיים, חייבו דרך שלישית. חסידות ברסלב כזו, שתשוב למקורות שלה, שתשוב ותבנה אנשים, אך בצורה שרבינו נחמן התווה באמת, תוך דרישות מחייבות וחוסר וויתור במאומה על איכות ועקרונות.
זוהי החסידות של האדמו"ר זצ"ל, של יבנאל. שם האדמו"ר ייסד לא רק קריה, אלא דרך חיים חדשה. דרך מאתגרת מאוד, עם דרישות אמיתיות, שבכח ההנהגה והאישיות שלו, בנתה אנשים מאפס, וכוננו חברה שנעים לחיות בה.
ייסד דרך חיים חדשה עם דרישות אמיתיות. יבנאל עיר ברסלב (צילום: דרור מונטיליו)
אני רוצה לציין כמה מאפיינים בהנהגה של האדמו"ר זצ"ל. הראשון זוהי הנורמליות ללא פשרות, שכל כך אפיינו אותו ואת הההנהגה שלו. כנגד הברסלב של המנטרות, של הפרשיות החדשות לבקרים, של השגעונות, חזר וכונן מוהרא"ש את החסידות המקורית והשפויה כל כך של רבי נחמן. בכל המכתבים שלו עולה ריח של פיכחון, של הבנה אמיתית לרוח השואל, ולרוח האדם בכלל. ההתייחסות שלו לכל עניין ועניין היתה של שפיות מרנינה, שכל כך חסרה בציבור שלנו. ההתייחסות שלו אל הנשים, שיש להן מעלות שאנחנו הגברים רק יכולים לחלום להגיע אליהן, והזעקה שלו מדי דברו להתייחסות ראויה אליהן בתוך המסגרת של הבית. ההתייחסות השפויה שלו לנושא של גויים, שגם הם יכולים להתעלות ולהתקרב לה' (זה לא פלא שלחוברות שלו בלועזית יש כל כך הרבה השפעה גם אצל הגויים). זעקת הכאב שלו על כל מחלוקת וביזוי תלמידי חכמים בקרב הציבור שלנו, (אחת השיחות האחרונות שהוא אמר ביבנאל, הייתה מחאה נמרצת על הנעשה לאחרונה בישיבת פונוביז').
אוי, מי יחזיר אותנו מעתה אל השפיות כשנסטה מדרכה? מי יעמוד לנו היום מול האינטרסנטים שמושלים בכיפה בקרבנו, שרק לאדמו"ר היה את האומץ להתריע נגדם, למחות בהם. מי יאמר את המילה של השפיות נגד האש של המחלוקת שאוכלת בנו בכל פה?
זה היה גם הפן המיוחד שלו בעולמה של ברסלב – שכל אחד יכול די בקלות, להגיע לדרגות כלשהן, עם מעט השקעה של לימוד יומי, כל אחד יכול במשך הזמן לגמור ש"ס בבלי ירושלמי, מדרשים וספרי רבי נחמן. שעם מעט דיבור עם הקדוש ברוך הוא, כל אחד יכול להידבק בה'. שעם מעט שימת לב למתנות הנפלאות שהקב"ה נתן לנו כל אחד יכול לחיות בשמחה. במילה ש"לא בשמים היא". ואכן חיים ביבנאל ובעוד מקומות מאות ואלפים שאימצו את הקו הפשוט של האדמו"ר מוהרא"ש זצ"ל, ועוד אלפים ורבבות שהושפעו ממנה במידה זו או אחרת.
ההבדל בין רב לאדמו"ר
הייתי רוצה לציין את עמידתו של האדמו"ר על האמת. לא עוד זקן נחמד שאומר כמה שאתה מותק. כשהיה צריך למחות – האדמו"ר מחה, גם פנים מול פנים. כשהיה צריך להוכיח – האדמו"ר לא חסך את שבט הביקורת, אכן "חושך שבטו שונא בנו", ובני הקהילה שלו, אנ"ש, ובמובן יותר רחב כל השוחרים לפיתחו – היו בניו ובנותיו האמיתיים, כפי שהוא כתב בצוואה וחזר במילותיו האחרונות. זה בעצם התפקיד האמיתי של אדמו"ר, שרבינו מוהרא"ש ביטא ויישם כל כך טוב. פעם הוא אמר לזוג חילוני שבאו להתייעץ עמו מהו בעצם החילוק בין אדמו"ר לרב – רב הוא בעצם ניטרלי, אתה שואל אותו מה ההלכה, אתה בא ולומד ממנו תורה. הוא חייב לעשות כל המאמצים בדברים הללו, אבל תו לא מידי. אדמו"ר גם לוקח אחריות, הוא מעמיד את עצמו לטובת השוחרים לפיתחו עשרים וארבע שעות ביממה, וכשתפילותיהם לא נענות, הרי גם את זה הוא נוטל על שכמו.
זהו כח המשיכה שקשר בעבותות אהבה כל כך הרבה אנשים, מי שהיה מקורב לו יותר ומי שפחות (ואף אנוכי בכלל). בעוברנו בסך בליל שבת קודש לקבל את ברכתו, מי בנשיקה ומי בלחיצת יד, מי לא הרגיש את האהבה הזאת? כשהיה קם לומר את דברו בטישים ובסעודה שלישית הרגישו את האכפתיות, את הכאב על דברים שלא התנהלו כשורה. ראו מנהיג אמיתי, אולי היחיד שנשאר בדור, שמוכן גם לדבר בגובה העיניים, לדבר בשפה שגם הנער הצעיר ביותר יכל להבין ולהתחבר אליו. הוא מעולם לא בחר את המוצא הקל של ההתעלמות מהמציאות על כל הבעייתיות שבה.
"אני מייצג אלפי אנשים שזכו לטעום ולהיבנות מהאוצרות" (צילום: ארכיון נחמן מעהל)
כמה כואבים אך מרוממים הם המכתבים שלו מהשבועות האחרונים, בהם הוא מתייחס למותו הקרב ובא בפיכחון גמור, כעוד נושא שמחייב התייחסות וטיפול בהשלכותיו. כמה אמונה אפשר לשאוב מיחס כזה, ואיזה קידוש ה' אמיתי של אדם שלא מאבד את העשתונות גם בשעות נוראות אחרונות אלו.
אכן האדמו"ר מעולם לא התכחש לאחריות הזאת. בעצם זוהי גם סוד השפעתו. ידועה השאלה מדוע אברהם אבינו נלחם בעד לוט ולא בשביל שרה? וכן מדוע הוא לא הסכים לקבל שרוך נעל מחמשת המלכים, בעוד שהוא קיבל הון רב מפרעה ואבימלך? ואיך אברהם אבינו התפלל על אנשי סדום הרשעים? התשובה פשוטה ומבטאת כל כך את דרכו של מוהרא"ש. אברהם במצרים ועם אבימלך תפקד כאיש פרטי. בתור שכזה היה מותר לו לקבל מתנות. כשאברהם אבינו עשה את המלחמה נגד חמשת המלכים הוא כבר פעל כמנהיג, כצדיק הדור, שבאמת אסור לו לקבל כל טובת הנאה, אבל שמותר לו גם לנהל מלחמות, לצדד מערכות, ושמחוייב גם להתפלל עבור הרשע הגדול ביותר. בתור אדם פרטי יכול להיות שהיה מוטל על אברהם אבינו לשנוא את הסדומניקים, אבל בתור צדיק הדור גם הם היו באחריותו, ובעיניים שלו הכישלון שלהם היה בעצם הכישלון שלו. האדמו"ר מוהרא"ש היה בחינה אמיתית של 'צדיק הדור' – הוא נטל אחריות על הדור, ודאג מיום עמדו על דעתו, במסירות נפש, ותוך מאבקים בלתי פוסקים של גורמים עוינים להפיץ את תורתו של הגאון רבי נחמן, ובמובן יותר רחב, כמו אברהם אבינו, לשוב ולהרים את קרנו של הקדוש ברוך הוא בעולם.
המעיין לא יבש
באחד ממכתביו הוא מנסה להגדיר מה ההבדל בין השיטה החסידית לשיטה הליטאית (אם כי יש לציין שהוא התייחס בכבוד עצום לשתי הדרכים): הוא כותב שם שהדרך הליטאית מתחילה ב"סור מרע". יש בהם הרבה אמת, המהות של תנועת המוסר זו הבדיקה הבלתי מתפשרת אחרי כתמים ופגמים, והחתירה הבלתי נלאית אל האמת הפנימית. החסידות לעומת זאת (כך המשיך לכתוב), יסודה ב"עשה טוב" – לקרב את הדברים אל דעתו של האדם, ליצור שייכות וחיבור.
אני רוצה לציין שהאדמו"ר זצ"ל התקדם שלב נוסף. ידועה האימרה של אותו פסל נודע (מיכאלאנג'לו, נדמה לי), שהוא רואה בתוך כל גוש אבן את הפסל שמשתוקק לפרוץ החוצה. האדמו"ר ראה בכל חוטא, בכל אדם רחוק שיהיה, את ה'נשמה' שמבקשת לפרוץ החוצה. ואכן היה במראה שלו, בדיבורו, בחוברות שהוא דאג להפיץ לרבבות, השפעה שמעבר לשכנוע נוסח סמינריונים, השפעה שנבעה ישר מהאמת הפנימית של האישיות שלו, לנקודת האמת שבכל יהודי ויהודי.
ולא אוכל לפסוח על הסממנים החיצונים, כמו שגם דמותם החיצונית של אבא ואמא מתחבבים עלינו, כך באמת אתגעגע גם למראה החיצוני של רבינו. החיננות והזריזות של כל התנועות שלו. כובד הראש שיכל להיות מהול בהלצה, כשנשא דברים. הדרת הפנים, ובעיקר הצעירות הנצחית שהפגין, המרץ הבלתי נדלה, הדרת הפנים שלו, האור שבקע מפניו. אתגעגע למנהיגות שלו, מנהיגות שכבר לא קיימת בעולם שבחוץ ובקושי קיימת בעולם שלנו, הכושר שלו לעמוד על החשיבות של פרטים בלי לשכוח מהתמונה הכללית. היכולת שלו לעמוד על טיבו של זה ששוחח עמו, לדעת מהי האמת שמאחורי הדברים שלו, מה שהוא צריך באמת, כנגד מה שהוא חושב שהוא צריך. ההבנה העמוקה שלו למצב של הדור שלנו, דור שאין עוד לסמוך על הרצון הטוב של בני אדם, אלא צריך לקבוע מסמרות כמעט בכל עניין ועניין, ולעמוד על כך עד שהדברים יצאו לפועל. המלחמה הבלתי מתפשרת שלו נגד הגזענות (כפי שהוא כינה אותה ה'ארורה'). היכולת שלו לבנות קהילה יחידה במינה בארץ, שמאחדת יחד בוגרי ישיבות ליטאיות כמו גבאי בית המדרש הרב אברהם טרייסמן, יחד עם קהילות ספרד שהוא אימץ אותם אל לבבו עד כדי שליחת חסידיו להיות החלוץ לפני המחנה של תנועת ש"ס. איזו דמות אחרת בדור לחמה את מלחמתם של בני אתיופיה? באיזה עוד מקום בארץ אפשר לצפות במראה המרהיב של בני אתיופיה עם שטריימלעך וגלימות לבנות?
איזו דמות אחרת בדור לחמה את מלחמתם של בני אתיופיה? (צילום: מאיר גרונבלאט)
אכן בסתר ליבי האמנתי כמו כולנו שלא נראה את הכותרת המרה, שלא נשמע את בשורת האיוב. חשבתי שמי יודע, אולי נזכה לחסות בצילו של האדמו"ר עד ביאת גואל, כשהצטייר בעיני רוחי המשיח המראה לא היה רחוק מזה של רבינו זצ"ל.
היום שישי והשבת היו נוראיים, בלוויה נחזו לעיניי מראות שלא אשכח אותם לעולם, אנשים מבוגרים שבכו כמו תינוק, אלפי אנשים, צעירים כמבוגרים, קרובים יותר וכאלה שרק עתה זכו לחזות ברבינו, שאיבדו את אביהם ואת עולמם ביום אחד. מי אני שאוכל לנחם אותם (ואת עצמי), בשעה כזאת?
אומר רק שני דברים: ר' חיים עוזר אמר בלוויה של החפץ חיים: "מי נשאר עכשיו לדור? הנחמה היחידה היא זה שעדיין יש עמנו את הקב"ה". והייתי רוצה להוסיף עוד מילה של נחמה: אשרינו שזכינו להתקרב לרבינו. 'אחד המרבה ואחד הממעיט' – אלו שזכו לצעוד עמו מתחילת הדרך, לבנות יחד את יבנאל. ולעומת זאת אלו כמוני שחדשים מקרוב באו (במקרה שלי משהו כמו ארבע שנים).
אי לכך המעיין לא יבש, האדמו"ר זצ"ל השאיר אחריו ערימות של ספרים (חמש מאות לפי האומדן האחרון, מלבד הקונטרסים), שספק אם אי מישהו יכול לעבור על כולם במשך שני ימי חייו. הוא השאיר אוצרות מוקלטים ומוסרטים שיקח עוד שנים לארגן ולהוציא לאור באופן מסודר. אני גם מחכה בכליון עיניים לזה שיוציא את 'חיי מוהרא"ש', ומקווה שהדבר יעשה בשום שכל). אך מעל לכל הוא השאיר אותנו, מי ביבנאל ומי מחוצה לה.
בהעלותנו את זכרונו, את הנהגותיו ואת דברי התורה שלו, הרי במו ידינו נדובב את שפתיו בקבר. אכן מבחינתי הוא לא מת, הוא חי, המסר שלו חי, הדברים שלו חיים באותיות של אש. ומעל לכל – הריבונו של עולם, שכל ימיו שאף להידבק בו, חי וקיים. שומה עלינו להתמיד בדרך הזו. לשמור על האחדות כפי שביקש בצוואה שלו, ולהמנע מלהידרדר למלחמות קטנוניות. יש מספיק אוצרות מהצדיק מוהרא"ש בשביל כולנו, מי ברב ומי במעט. יהי זכרו ברוך.