איגרת הרמב"ן:
"שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א ח). תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (נדרים כב ע"א): כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יא י): "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ". וְאֵין "רָעָה" אֶלָּא גֵיהִנּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז ד): "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה". וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב ד): "עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה'". וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִּרְאָה, כִּי תִתֵּן אֶל לִבְּךָ תָּמִיד: מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאַן אַתָּה הוֹלֵךְ; וְשֶׁאַתָּה רִמָּה וְתוֹלֵעָה בְּחַיֶּיךָ, וְאַף כִּי בְּמוֹתָךְ; וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, שֶׂנֶּאֱמַר (דה"ב ו יח): "הִנֵּה שָׂמַיִם וּשְׂמֵי הַשָׂמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ", אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם (ע"פ משלי טו יא). וְנֶאֱמַר (ירמיהו כג כד): "הֲלֹא אֵת הַשָׂמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא, נְאֻם ה'". וְכַאֲשֶׁר תַּחֲשֹׁב אֶת כָּל אֵלֶּה, תִּירָא מִבּוֹרְאֶךָ וְתִשָּׁמֵר מִן הַחֵטְא, וּבַמִּדוֹת הָאֵלֶּה תִּהְיֶה שָֹמֵחַ בְּחֶלְקֶךָ. וְכַאֲשֶׁר תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִכָּל אָדָם, וּלְהִתְפַּחֵד מִמֶּנּוּ וּמִן הַחֵטְא – אָז תִּשְׁרֶה עָלֶיךָ רוּחַ הַשְּׁכִינָה, וְזִיו כְּבוֹדָהּ, וְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא. וְעַתָּה בְּנִי דַע וּרְאֵה, כִּי הַמִּתְגָּאֶה בְּלִבּוֹ עַל הַבְּרִיוֹת – מוֹרֵד הוּא בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם, כִּי מִתְפָּאֵר הוּא בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צג א): "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵש", וגו'. וּבַמֶה יִתְגָּאֵה לֵב הָאָדָם? אִם בְּעֹשֶׁר – "ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר" (שמ"א ב ז). וְאִם בְּכָבוֹד – הֲלֹא לֵאלֹהִים הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דה"א כט יב): "וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְפָנֶיךָ", וְאֵיךְ מִתְפָּאֵר בִּכְבוֹד קוֹנוֹ? וְאִם מִתְפָּאֵר בְּחָכְמָה: "מֵסִיר שָֹפָה לְנֶאֱמָנִים, וְטַעַם זְקֵנִים יִקַח" (איוב יב כ). נִמְצָא: הַכָּל שָׁוֶה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כִּי בְאַפּוֹ מַשְׁפִּיל גֵּאִים, וּבִרְצוֹנוֹ מַגְבִּיהַ שְׁפָלִים. לָכֵן הַשְׁפִּיל עַצְמְךָ, וִינַשַֹּאֲךָ הַמָּקוֹם. עַל כֵּן אַפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה, לָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד: כָּל דְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת, וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף; וְעֵינֶךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ, וְלִבְּךָ לְמַעֲלָה; וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדָם בְּדַבֶּרְךָ עִמוֹ. וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָדוֹל מִמְךָ בְּעֵינֶיךָ: אִם חָכָם אוֹ עָשִׁיר הוּא – עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ. וְאִם רָשׁ הוּא, וְאַתָּה עָשִׁיר אוֹ חָכָם מִמֶנוּ – חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיָּב מִמֶנוּ, וְהוּא זַכַּאי מִמְךָ, שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא – הוּא שׁוֹגֵג, וְאַתָּה מֵזִיד. בְּכָל דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶֹיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ, וּבְכָל עֵת – חֲשׁוֹב בְּלִבָּךְ כְּאִלוּ אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ עָלֶיךָ, כִּי כְּבוֹדוֹ מָלֵא כָּל הָעוֹלָם. וּדְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ. וְתִתְבַּיֵּשׁ מִכָּל אָדָם. וְאִם יִקְרָאֲךָ אִישׁ – אַל תַּעֲנֵהוּ בְּקוֹל רָם, רַק בְּנַחַת כְּעוֹמֵד לִפְנֵי רַבּוֹ. וֶהֱוֵי זָהִיר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תָּמִיד, אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמָהּ. וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר – תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ. וּתְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֶֹיךָ בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, וּבָזֶה יִהְיוּ כָּל יָמֶיךָ בִּתְשׁוּבָה. וְהַסֵר כָּל דִבְרֵי הָעוֹלָם מִלִבְּךָ בְּעֵת הַתְּפִלָּה, וְהָכֵן לִבְּךָ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. וְטַהֵר רַעֲיוֹנֶיךָ, וַחֲשֹׁב הַדִּבּוּר קֹדֶם שֶׁתּוֹצִיאֶנּוּ מִפִּיךָ. וְכֵן תַּעֲשֶֹה כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ בְּכָל דָּבָר וְדָבָר, וְלֹא תֶחֱטָא. וּבָזֶּה יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶֹיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ יְשָׁרִים; וּתְפִלָּתְךָ תִּהְיֶה זַכָּה וּבָרָה וּנְקִיָּה, וּמְכֻוֶּנֶת וּמְקֻבֶּלֶת לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים י יז): "תָּכִין לִבָּם – תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ". תִּקְרָא הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ וְלֹא תִפְחֹת, לְקַיְּמָהּ וְלָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד אַחַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לְמַעַן תַּצְלִיחַ בְּכָל דְּרָכֶיךָ, וְתִזְכֶּה לָעוֹלָם הַבָּא הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים. וּבְכָל יוֹם שֶׁתִּקְרָאֶנָּה – יַעֲנוּךָ מִן הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לִבְּךָ לִשְׁאֹל, עַד עוֹלָם. אָמֵן סֶלָה.
אות כעס – ספר המידות:
א. מִי שֶׁשּׁוֹמֵר אֶת עַצְמוֹ מִכַּעַס, שׂוֹנְאָיו אֵינָם שׁוֹלְטִים עָלָיו.
ב. גַּם יִשְׁכֹּן בְּבֵיתוֹ, לֹא יָדוּרוּ אֲחֵרִים בִּמְקוֹמוֹ.
ג. עַל-יְדֵי הַכַּעַס נִתְבַּזָּה.
ד. לֹא תִּרְתַּח וְלֹא תֶּחֱטָא.
ה. כָּל הַכּוֹעֵס – חָכְמָתוֹ וּנְבוּאָתוֹ מִסְתַּלֶקֶת, וַאֲפִלּוּ פּוֹסְקִין לוֹ גְּדֻלָּה מִן הַשָּׁמַיִם, מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִגְּדֻלָּתוֹ.
ו. הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא אוֹהֵב לְמִי שֶׁאֵינוֹ כּוֹעֵס וּלְמִי שֶׁאֵינוֹ מַעֲמִיד עַל מִדּוֹתָיו.
ז. הָרַתְחָן – חַיָּיו אֵינָם חַיִּים.
ח. גַּם כָּל מִינֵי גֵיהִנֹּם שׁוֹלְטוֹת בּוֹ.
ט. וְתַחְתּוֹנִיּוּת שׁוֹלֶטֶת בּוֹ.
י. שְׁכִינָה אֵינָהּ חֲשׁוּבָה כְּנֶגְדּוֹ.
יא. וּמְשַׁכֵּחַ תַּלְמוּדוֹ.
יב. וּמוֹסִיף טִפְּשׁוּת.
יג. וּבְיָדוּעַ שֶׁעֲווֹנוֹתָיו מְרֻבִּים מִזְּכֻיּוֹתָיו.
יד. כַּעַס אַחַר אֲכִילָה מַזִּיק מְאֹד.
טו. כַּעַס שֶׁל אִשָּׁה מַחֲרִיב אֶת הַבַּיִת.
טז. עַל-יְדֵי כַּעַס בְּשָׂרוֹ נִכְחָשׁ.
יז. סְגֻלָּה לְכַעַס שֶׁיֹּאכַל פַּת שַׁחֲרִית.
יח. אָדָם שֶׁאֵין מִתְלוֹנֵן עַל הַבְּרִיּוֹת, יְהֵא יָקָר בְּעֵינֵי הַבְּרִיּוֹת.
יט. עַל-יְדֵי שֶׁקֶר בָּא כַּעַס.
כ. מִי שֶׁהוּא כַּעֲסָן, יִדֹּר נֶדֶר וִישַׁלֵּם תֵּכֶף, עַל-יְדֵי-זֶה יְבֻטַּל מִמֶּנּוּ הַכַּעַס.
כא. מִי שֶׁמִּסְתַּכֵּל בִּפְנֵי שַׁקְרָן, בָּא לִידֵי כַּעַס.
כב. עַל-יְדֵי קִנְאָה בָּא לְכַעַס.
כג. עַל-יְדֵי כַּעַס מְגָרֶה עַל עַצְמוֹ דִּינִים.
כד. עַל-יְדֵי כַּעַס מוֹלִיד בָּנִים שׁוֹטִים.
כה. עַל-יְדֵי כַּעַס נִתְקַצְרוּ יָמָיו.
כו. סְגֻלָּה לְכַעַס – שֶׁתַּשְׁפִּיל גֵּאִים.
כז. כְּשֶׁלֹּא יִהְיֶה לְךָ כַּעַס, עַל-יְדֵי-זֶה תּוּכַל בְּהִסְתַּכְּלוּתְךָ לְהַכְנִיעַ בַּעֲלֵי-גַּאֲוָה.
כח. מִי שֶׁהוּא כַּעֲסָן, בְּיָדוּעַ שֶׁהוּא אוֹהֵב כָּבוֹד, וַאֲפִלּוּ כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁעוֹשֶׂה, אֵינוֹ עוֹשֶׂה אֶלָּא בִּשְׁבִיל כָּבוֹד.
כט. הַכּוֹעֵס עַל עָנִי מְכֻבָּד, כְּאִלּוּ הִקְנִיט אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ.
- גַּם נִתְאַלֵּם.
- וְנַעֲשֶׂה מְצֹרָע.
- מִי שֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת מִדַּת הַכַּעַס, יִזְכֶּה לְשֵׁם טוֹב.
- לִפְעָמִים בָּא כַּעַס עַל-יְדֵי מַשָּׂא כְּבֵדָה.
- עַל-יְדֵי כַּעַס בָּא עַצְבוּת.
- כַּעַס בָּא עַל-יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת שֶׁאֵינוֹ כָּרָאוּי.
- עַל-יְדֵי הַקְפָּדָה אֵין שָׁלוֹם.
- עַל-יְדֵי אֲכִילָה נִסְתַּלֵּק הַכַּעַס.
- תִּשְׁמֹר אֶת עַצְמְךָ מִכַּעַס, בְּיוֹם שֶׁנַּעֲשָׂה לְךָ יְשׁוּעָה.
לט. עַל-יְדֵי צְדָקָה נִתְבַּטֵּל הַכַּעַס.
מ. עַל-יְדֵי הַכַּעַס אִשָּׁה מְקַשָּׁה לֵילֵד.
מא. הַכַּעַס מַפְחִיד אֶת הָאָדָם.
מב. הַכַּעַס מַזִּיק לְהָרְאוּת.
אות ענוה – ספר המידות:
א. מִי שֶׁמְּשַׁתֵּף אֶת עַצְמוֹ בְּצָרוֹת יִשְׂרָאֵל וּמִתְפַּלֵּל עֲלֵיהֶם, עַל-יְדֵי-זֶה בָּא לַעֲנָוָה.
ב. עַל-יְדֵי אֱמֶת יִזְכֶּה לַעֲנָוָה.
ג. עַל-יְדֵי אֱמוּנָה בָּא הַכְנָעָה.
ד. עַל-יְדֵי קְבִיעוּת מָקוֹם לִתְפִלָּה בָּא לִידֵי עֲנָוָה וַחֲסִידוּת.
ה. עַל-יְדֵי עֲנָוָה תְּפִלָּתוֹ נִשְׁמַעַת, וּכְאִלּוּ הִקְרִיב כָּל הַקָּרְבָּנוֹת.
ו. עַל-יְדֵי עֲנָוָה מוֹסִיפִין לוֹ גְּדֻלָּה עַל גְּדֻלָּתוֹ.
ז. עַל-יְדֵי עֲנָוָה מַאֲרִיךְ יָמִים.
ח. עַל-יְדֵי עֲנָוָה אֵין מְדַקְדְּקִין אַחַר מַעֲשָׂיו.
ט. יוֹם שֶׁאַתָּה מַקְטִין אֶת עַצְמְךָ, יוֹם הַזֶּה מוֹסִיף כֹּחַ וּגְבוּרָה וְהִתְרוֹמְמוּת בִּקְדֻשָּׁה שֶׁל מַעְלָה.
י. כְּשֶׁאַתָּה רוֹאֶה שֶׁעֲנָוָה נִתְרַבָּה בָּעוֹלָם, תְּצַפֶּה לְרַגְלֵי דִּמְשִׁיחָא.
יא. עַל-יְדֵי עֲנָוָה נִתְבַּטֵּל פַּחַד הָאוֹיְבִים.
יב. עַל-יְדֵי עֲנָוָה נִתְבַּטֵּל הַמַּחֲלֹקֶת וְהַיִּסּוּרִין.
יג. עַל-יְדֵי עֲנָוָה הַכֹּל עִמּוֹ בְּשָׁלוֹם.
יד. עַל-יְדֵי עֲנָוָה בָּא חֵן.
טו. מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַכְנָעָה, אֵין לוֹ מוֹרָא, כְּאִלּוּ יוֹשֵׁב בְּמָצוֹר.
טז. מִי שֶׁאֵין בּוֹ הַכְנָעָה, אֵין בּוֹ יִרְאָה.
יז. עַל-יְדֵי עֲנָוָה נִתְגַּדֵּל, גַּם אֵינוֹ נוֹפֵל מִמַּדְרֵגָתוֹ.
יח. מִי שֶׁהוּא לֵב רַךְ, הוּא יָכוֹל לְהַכְנִיעַ אֶת עַצְמוֹ בְּיוֹתֵר
יט. עַל-יְדֵי עֲנָוָה הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא זוֹכֵר אוֹתוֹ.
כ. עַל-יְדֵי עֲנָוָה הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא עוֹשֶׂה לוֹ תַּאֲוָתוֹ.
כא. אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא עַל מִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּאַיִן.
חֵלֶק שֵׁנִי
א. סְגֻלָּה לְבָנִים – לְהַקְטִין אֶת עַצְמוֹ.
ב. עַל-יְדֵי גַּאֲוָה רַבָּה נִבְעָל כְּאִשָּׁה.
ג. הָאָדָם נִכָּר בְּקוֹלוֹ, אִם הוּא עָנָו אוֹ בַּעַל-גַּאֲוָה.
ד. לִפְעָמִים עַל-יְדֵי שִׁפְלוּת שֶׁאָדָם מַשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ, אוֹ אֲחֵרִים מַשְׁפִּילִין אוֹתוֹ, עַל-יְדֵי-זֶה מְבַטְּלִין מֵעָלָיו גְּזֵרַת מִיתָה.
ה. כְּשֶׁאָדָם מַרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ שִׁפְלוּת, יֵדַע שֶׁמִּיתָה נִגְזְרָה עָלָיו.
לשמור על הדיבור ומן הכעס:
ממילא תוריד ממך כבר הרבה לחצים וכמו-כן לעולם שלא יהיה אכפת לך מה קורה אצל אחרים, וגם על-ידי-זה תתפטר מכל הצרות, כי מה לך עם אחרים?! אם אתה יכול לדבר עמו דיבורים מהתכלית הנצחית – מה טוב ומה נעים, אבל אם אתה לא יכול לדבר מהתכלית הנצחית, אלא פטפוטי הבל וסרק – ברח לך משם. ואם אינך יכול לברוח משם – שתוק, שתוק, אהובי, ידידי! ואל תדבר כל העולה על רוחך, כי כל הצרות והייסורים באים לאדם רק על-ידי שמפקיר את דבורו, וכל הרוח סערה שנעשה במוחו של האדם, עד שהדמים מתיזים לו במוח, זה מפני הדמים שמלחיצים אותו, כמובא בדברי רבנו ז"ל (לקוטי-מוהר"ן, חלק א', סימן כט); ולכן עיקר 'תקון הכללי' הוא לשמר על הדיבור, שיהיה לו בגדים לבנים, שזה בגידים לבנים, בלי שום רבב, והכל מתחיל מהדיבור – אם שומר אותו, על-ידי-זה ינצל מצרות, כמו שאמר החכם מכל אדם (משלי כא, כג): "שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו"; וכן אמר רבנו ז"ל (לקוטי-מוהר"ן, חלק א', סימן לח) על הפסוק (תהלים קמח, ח): "רוח סערה עשה דברו", מי גורם הרוח סערה במחו של אדם ? הדבור.
