רבי חיים בן עטר – אור החיים הקדוש

תאריך פטירתו: ט"ו בתמוז ה'תק"ג • נפטר בגיל: 47 • מקום מנוחתו: הר הזיתים, ירושלים

הגאון הקדוש רבי חיים בן עטר המכונה 'אור החיים הקדוש' על שם ספרו המפורסם המפרש את המקרא, היה מגדולי חכמי מרוקו וזכה להערכה מיוחדת מכל העדות – אשכנזים וספרדים גם יחד.

צעירותו

	קברו של רבי חיים(צילום: Chesdovi, ויקיפדיה)

נולד בשנת ה'תנ"ו (1696) בעיר סאלי שבמרוקו לאביו רבי משה, בן למשפחה מכובדת מגולי ספרד. רבו הראשון היה סבו רבי חיים שעל שמו הוא נקרא. עוד מנעוריו ראו שהנער נועד לגדולה, דבר שניכר בקדושתו ופרישותו, ולימודו המעמיק בתורה הקדושה. מצעירותו נודע בריבוי צומות וסיגופים, ולמרות כל זאת לא נמנע משקידה עצומה בלימוד התורה, ועל אף גילו הצעיר הקדיש זמן מיוחד בכל יום ללמד תורה ולדרוש בפני הציבור. בגיל צעיר חיבר ספר חידושים על מספר מסכתות בש"ס הנקרא 'חפץ השם'.

הוא נשא לאישה את בתו של בן דודו – רבי משה בן עטר ממקנס, שנהגה להתעטף בטלית ותפילין, אך

מאחר ולא זכה לילדים מאשתו זו שמע לעצתה ונשא בנוסף אליה אישה שנייה את בתו של רבי מאיר כפאס. ממנה נולדו לו רק בנות, כך שלא השאיר אחריו בנים זכרים שימשיכו את שושלתו ואת שם משפחתו.

הנהגתו

במרוקו לא הייתה לרבי חיים בן עטר השפעה רבה מפני שהיה בסכסוך תמידי עם אחדים מנכבדי העיר, סכסוכים שהביאו עליו צרות רבות, ואף נאסר כמה פעמים בגללם. מסיבה זו היה מורחק ומתבודד מחוג גדולי הקהילה וחכמי העיר.

ביתו היה פתוח לרווחה לכל אחד באשר הוא, ובכל יום חמישי נהג לשחוט עגל ולחלק את הבשר לתלמידי חכמים עניים לכבוד סעודות השבת. כאשר נגזרה עליו גלות משמיים היות ולא מחה באחד מעשירי העיר שביזה תלמיד חכם שהגיע לקבל את מנת הבשר, נדד מעיר לעיר וקיבל על עצמו שלא ללון שני לילות באותו מקום.

כאשר סיים את שנת נדודיו שב לעירו סאלי והמשיך בלימוד התורה ובעזרה לנזקקים. מאחר ותורתו הייתה אומנותו, הוא נשבע שלא יעסוק במלאכה כל עוד יש לו את הסכום הדרוש למחייתו, ואת כל זמנו יקדיש ללימוד התורה עד שתכלה פרוטה מן הכיס וייאלץ לשוב למלאכתו על מנת להתפרנס.

מלאכתו הייתה שזירת בגדי זהב וכסף. פעם אחת נכנסו לביתו שניים ממשרתי הסולטן, ואמרו לו שהסולטן שלח אותם אליו כדי שיכין שמלה שזורה בחוטי כסף וזהב לבתו לכבוד חתונתה, אך מכיוון שבאותה שעה עדיין נותר לרבי חיים כסף למחיית אנשי ביתו, לא רצה לבזבז מזמנו להכנת אותה שמלה. הוא חזר לשקידתו, ומרוב טרדתו בלימודו שכח לגמרי מעניין זה.

לאחר מספר ימים חזרו אליו שני המשרתים ובקשו ממנו את השמלה, אז הוא נזכר בבקשת הסולטן ונאלץ לומר להם שעדיין לא התחיל. השניים הללו בהיותם שונאי ישראל שמחו מאוד על האפשרות לגרום נזק ליהודי, והלכו והלשינו לסולטן שרבי חיים מרד בו וסירב לקיים את דברו. כששמע זאת הסולטן גזר להשליכו לתוך כלוב של אריות טורפים.

כשבאו שומרי המלך לקחת אותו ולקיים את ציווי הסולטן, ביקש מהם לאפשר לו לקחת ספר תהילים, טלית ותפילין, אך השומרים החלו לצחוק ואמרו לו שבמקום אליו הוא הולך אין צורך בדברים אלו, אך הוא לקח במהירות את התהילים, הטלית והתפילין.

שלוחי המלך, קשרו את האור החיים הקדוש בשרשראות של ברזל והוליכו אותו לגוב האריות. כאשר הגיעו לשם, שיחררו אותו ודחפו אותו לבור בציפייה לראות איך שהאריות הרעבים טורפים אותו, אך לתדהמתם הרבה

כאשר האריות המורעבים ראו אותו, הם התיישבו בנחת לצידו כאילו הם כלבים ליד אדונם, ולמרבה הפליאה רבי חיים התיישב בנחת והחל לקרוא בספר התהילים שהביא עמו.

כאשר שמע על כך הסולטן, מיהר לאותו מקום כדי לחזות במראה זה במו עיניו, והכריז כי עכשיו הוא יודע שיש אלוקים בעולם, וציווה לשחררו.

ארץ ישראל

כל חייו השתוקק לעלות לארץ ישראל, ו

כאשר פגע רעב כבד במרוקו בהיותו בגיל ארבעים ושנים, ראה בכך רמז משמים שעליו לעלות לארץ ולהקים בה ישיבה. במהלך עלייתו לארץ הקודש שהה בליוורנו שבאיטליה למשך שנתיים, שם ייסד בית מדרש ומשך אחריו תלמידים רבים שבאו לשמוע מתורתו לעלות עמו לארץ ישראל. באותו הזמן השתוללה בירושלים מגיפה, ולכן בחודשים הראשונים הסתובבו הוא ותלמידיו בגליל, התיישבו בעיר עכו ולאחר מכן בפקיעין. המקובל רבי חיים אבולעפיה שפגש אותו, ניסה לשכנע אותו להקים את הישיבה שלו בטבריה, אך הוא רצה להקימה בעיר הקודש.

בימי נדודיו בארצות אירופה השלים את ספרו על התורה הנקרא בשם 'אור החיים' – ספר שהתקבל בכל תפוצות ישראל ונמצא בכל ארון ספרים יהודי באשר הוא. בתקופה זו השלים גם את ספרו בהלכה על שולחן ערוך חלק יורה דעה הנקרא 'פרי תואר', ועוד ספר נוסף הנקרא 'ראשון לציון' ובו חידושיו על הש"ס.

כאשר הגיע לירושלים ייסד שם שתי ישיבות – אחת לתורת הנגלה והשנייה לתורת הנסתר.

בירושלים יצא לרבי חיים בן עטר שם גדול בקרב כל הקהילות – בין ספרדים ובין אשכנזים, ליטאיים ואף חסידים, ואף בארצות אירופה יצא שמו למרחקים. החסידים קוראים לו 'אור החיים הקדוש', והבעל שם טוב הקדוש העיד עליו שהוא היה ראוי להיות משיח בדורו.

פטירתו

שבת פרשת בלק, ט"ו בתמוז לשנת ה'תק"ג (1743) בעיר מז'יבוז' שבאוקראינה. בעת סעודה שלישית ניגש רבי ישראל הבעל שם טוב ליטול ידיו, לרגע השתהה מעט, ואז נאנח בכאב ואמר: "כבה נר המערבי". תלמידיו הסבירו שעל פי הקבלה סוד נטילת ידיים מתגלה רק לצדיק אחד בדור, וכיון שנתגלה לו הסוד באותו רגע, ידע שרבי חיים בן עטר נפטר. ואכן באותו הזמן בארץ ישראל הלך לעולמו אור החיים הקדוש, פחות משנה לאחר הגיעו לירושלים, ו

נקבר בהר הזיתים בירושלים.

גדול תלמידיו – רבי חיים יוסף דוד אזולאי (החיד"א) שהיה אז בן 18, כתב בספרו 'שם הגדולים': "ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו, ועיני ראו גדולת תורתו, עוקר הרי הרים, וקדושתו הפלא ופלא וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מענייני העולם הזה, ורוב עוזו נוראותיו".

זכותו הגדולה תגן בעדנו עד ביאת ינון, אמן.