פרשת בלק

חידושים יקרים מתוך ספר "זאת התורה" על סדר הפרשיות

אשר נאמרו ברבים ללהב את נשמות ישראל לחזור אליו יתברך, ולהחדיר בהם תשוקה עצומה להכלל באין סוף ברוך הוא

* * *

כי צריך כל בר ישראל לידע אשר עיקר כלי זיין של מלך המשיח שבו יכבוש את העולם יהיה תפילה, היינו שיחדיר בכל אחד ואחד שאין מציאות בלעדיו יתברך כלל, ומלא כל הארץ כבודו. ולכן אין שום עצה אחרת אלא לבוא אליו יתברך ולדבר ולשיח ולספר את כל אשר עם לבבו עמו יתברך. וזה גם עיקר הכלי זיין של כל אחד ואחד מישראל, הוא התפילה, מה שיש כוח בפיו לבקש ולהתפלל אליו יתברך על כל מה שצריך, הן ברוחניות והן בגשמיות. כי בכוח התפילה מנצחים את כל המלחמות וזוכים להגיע אל מה שצריכין להגיע, וכשאדם חזק בתפילה אין מדרגה שבעולם שלא יוכל להגיע אליו, וכוח התפילה צריכים לקבל על-ידי בחינת יוסף הצדיק שהוא שמירת הברית.

כי שמירת הברית היא קדושת המחשבה, שממנה מתחלת שמירת הברית, שלא יפגום מוחו במחשבות זרות והרהורים רעים חס ושלום, ואז כשיש לו מוח צח וטהור, יכול להתפלל בדביקות ובחיות גדולה, ולפעול כל מה שצריך ברוחניות ובגשמיות, אבל כשאין לו שמירת הברית חס ושלום, ומוחו נפגם במחשבות זרות והרהורים רעים רחמנא לצלן, אזי באים עננים ומכסין את עיניו, היינו עיני שכלו ומונעים אותו מלהתפלל כראוי, כי נכנסות בו מחשבות של ייאוש וחלישות הדעת, "האם באמת שומעים את התפילות שלי?", "האם באמת צריכים אותי למעלה?", ומחשבות אלו מונעות אותו להתפלל.

ולכן צריכין להתגבר בכוח גדול לקדש מוח מחשבתו בכל מיני קדושות, ולהתפלל על זה גופא שיזכה למוח זך ונקי, ולראות אלוקותו יתברך מכל דבר, ואז יקבל חרב התפילה כראוי, וינצח כל המלחמות שצריך לנצח.
והנה יעקב אבינו זכה לחרב התפילה בשלימות, כי היה קדוש בתכלית הקדושה ולא פגם כלל, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (יבמות עו. ומובא בפירש"י) על הפסוק (בראשית מט) "ראשית אוני", שלא ראה קרי מימיו, ולכן אצלו כתיב (שם מח) "אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי", היינו שניצח מלחמתו נגד האמורי עם חרב וקשת התפילה, כמו שאמרו חכמינו הקדושים (בבא בתרא קכג.) וכי בחרבו ובקשתו לקח, והלא נאמר (תהילים מד) "כי לא בקשתי אבטח וחרבי לא תושיעני", אלא חרבי זו תפילה, וקשתי זו בקשה, עיין שם.

נמצא, שזכה יעקב לחרב התפילה בשלימות, והוא מסרה ליוסף הצדיק, כי גם הוא זכה לשמירת הברית באמת, ועמד בניסיון עם אשת פוטיפר, ודייקא דמות דיוקנו של אביו יעקב ראה וזה שהציל אותו מן החטא, כי קיבל קדושה זאת מאביו, ולכן נמסר אליו גם-כן כוח התפילה, כמו שכתוב (בראשית מח) "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי", אני דייקא, שהוא יעקב וישראל, שמירת הברית, נתתי לך – יוסף, שכם אחד על אחיך, שגם לך יהיה כוח זה ביותר, אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי.

ולכן זהו עיקר עבודת איש הישראלי, לקדש ולטהר את מוחו ביותר, שהוא עניין שמירת הברית, ולהכניס כל כוחו בעבודת התפילה, עד שיזכה לנצח כל מלחמותיו ולפעול את כל מה שצריך, אשרי הזוכה לזה באמת.

ובזה נבוא לביאור הכתובים וירא בלק בן ציפור את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל. ויש לדקדק, למה בפסוק ראשון כתיב וירא "בלק בן ציפור" לבד, את כל אשר עשה ישראל לאמורי, ואחר-כך כתיב ויגר "מואב" וגו` היינו עמו, שנראה שהוא ראה והבין דבר נוסף יותר על כל עמו. וכן מאי טעמא בפסוק ראשון כתיב אשר עשה "ישראל" לאמורי, ואחר-כך כתיב ויקץ מואב מפני "בני" ישראל ולא מפני "ישראל" לבד?

והנה על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל הנזכרים, מובן העניין היטב בטוב טעם ודעת. כי `ישראל` הכתוב בפסוק ראשון, מרמז על ישראל סבא – יעקב אבינו, שהייתה לו חרב התפילה בשלימות, כי עליו כתיב אשר לקחתי מיד "האמורי" בחרבי ובקשתי, שזה מה שראה והבין בלק את גודל קדושת ישראל סבא, שעל-ידי תיקון הברית ותיקון המוח, זכה לחרב התפילה, שזהו כל אשר עשה "ישראל" לאמורי.
ולכן ויגר מואב מפני העם כי רב הוא, "מואב" דייקא, כי מואב נקרא על שם פגם המוחין ומכשול תאווה זו, כי מואב נולד ממעשה לבן ובנותיו, והיא קראה שמו "מואב" בחציפות, על שם שהוא מאב, וזה פגם וקלקול המוח והחכמה הנקרא אב כידוע, וגם מוא"ב בגימטריא מט, המרמז על מ"ט שערי טומאה, שנפתחים מפגם המוחין רחמנא לצלן.

ומיד שהבין בלק את גודל קדושת עם ישראל שיש להם בירושה מזקנם ישראל סבא, אזי ויגר מואב מפני העם כי רב הוא, היינו אלו פגומי המוח, המכונים `מואב`, מפחדים ומתייראים מעם ישראל שיבטלו אותם בקדושת מוחם ועבודת תפילתם, ויקץ מואב מפני בני ישראל, כי נמאסו חייהם מפני נשמות ישראל, וכדרך הטומאה להימאס מפני הקדושה, ואינה יכולה לסבלה כלל, וכמו שכתוב במצריים (שמות א) "ויקוצו מפני בני ישראל", כי המצריים היו מזוהמים ומלוכלכים יותר מכל האומות כמובא (תנא דבי אליהו, פרק ז), ולכן בראותם קדושת ישראל, נמאסו בעיניהם לגמרי, כי אין הטומאה והלכלוך יכולים לסבול הקדושה כלל, שזהו ויקץ מואב, היינו אלו פגומי המוחין, מפני בני ישראל, שיש להם ירושה קדושה מזקנם ישראל סבא.

ולכן התחכם לבוא עליהם בטומאה בלעם הרשע, שעיקר עצתו לטמאות את מוחם בניאוף רחמנא לצלן, כמו שאמר (מובא בפירוש רש"י כד, יד) אלוקיהם של אלו שונא זימה הוא, ועל-ידי-זה אפשר לבטל כלי זיינם שהוא התפילה, ותחול עליהם הקללה חס ושלום.
וכן אמר כשראה ישראל מנצחים שלא כדרך העולם – `הם באו עם מי שאין כוחו אלא בפיו, אף אנו נבוא עליהם באדם שכוחו בפיו`, כמובא בפירוש רש"י (כב, ד) היינו בפה טמא לטמאות בריתם רחמנא לצלן, ולקלקל מוחם. אבל הקדוש-ברוך-הוא שהוא שומר נשמות ישראל, שמר אותם מקללת בלעם הרשע, והגן עליהם בזכות אבותם, ועל-ידי-זה סוף כל סוף הפילוהו והעבירוהו מן העולם. השם יתברך ישמרנו תמיד מכל רע, ונזכה לקדש ולטהר מוחנו בתכלית הקדושה והטהרה, ולעסוק בתפילה תמיד כל ימי חיינו, עד אשר נזכה לנצח כל מלחמותינו ולראות בהתגלות משיח צדקנו במהרה בימינו אמן ואמן.

[ב] וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו. ופירש רש"י ז"ל, ראה כל שבט ושבט שוכן לעצמו ואינם מעורבים, ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה, מה טובו אוהליך יעקב. ופירש על זה רש"י ז"ל שראה פתחיהם שאינם מכוונים זה מול זה.

ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, בהקדמה) על הפסוק (יחזקאל לג) "אחד היה אברהם", היינו אברהם אבינו עבד את הקדוש-ברוך-הוא רק בבחינת אחד שלא הסתכל על שום מונע ומעכב, הן על אשתו, הן על ילדיו הן על הוריו הן על משפחתו, הוא רק דיבק את עצמו בו יתברך, לא היה אכפת לאברהם אבינו כלום רק הקדוש-ברוך-הוא, וכך גילה ופירסם לכולם את הקדוש-ברוך-הוא, לא הסתכל על שום מונע ומעכב.

ואומר רבינו ז"ל, שכך כך אחד מי שרוצה לעבוד את הקדוש-ברוך-הוא, עליו לעצום עיניו שלא להסתכל על שום בריה שבעולם ועל שום מונע ומעכב, ויתנהג כך, שידע שאין בעולם אף אחד חוץ ממנו והקדוש-ברוך-הוא, ואז יצליח דרכו, כי אסור לו לערוך חשבון לאף אחד.

והנה בלעם רצה לקלל את עם ישראל ולא עלתה בידו, והוא הבין מה טעם לא יכל לקללם, כדכתיב וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו שאחד לא הסתכל בתוך השני, ודייקא על-ידי-זה לא יכל לקלל את עם ישראל. וכן אמרו חכמינו הקדושים (ילקוט בלק, רמז תשעא) בשעה שירדו למצרים היו צנועים, כל אחד ואחד בתוך אוהלו, לא ראובן מביט באשתו של שמעון ולא שמעון באשתו של ראובן אלא כל אחד ואחד באוהלו צנוע, ואפילו כשהיו שישים ריבוא במדבר, כך היו צנועים.

כי מיד כאשר האדם מחדיר בעצמו אשר אין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל ואין לי רק `אחד` – אחדותו יתברך, שזה הפירוש "אחד היה אברהם", שלאברהם אבינו לא היה כלום מלבד ה`אחד` – אחדותו יתברך, לא הסתכל לא על אביו ואמו, לא על המשפחה, לא על אשתו והילדים, דייקא על-ידי-זה הצליח, ובשביל זה בלעם לא היה יכול לקלל, כי אחד לא הסתכל בתוך השני, והלך בגילוי הזה שגילה לנו רבינו ז"ל, שכל אחד יתנהג בנקודתו, ולא יסתכל על אף אחד.

ולכן ראה אהובי בני, מה לפניך, כי זו השלימות מה שאנחנו מקבלים מרבינו ז"ל, לא להתבלבל משום בריה שבעולם, כי בזה העולם עוברים על כל אחד ניסיונות קשים ומרים, ואדם עלול לאבד את שפיותו מרוב צער וייסורים, וכל מעייני מחשבתו נתונים אודות התקווה – `אימתי כבר אראה אור בחיי, כל-כך מר לי מכל מיני בחינות וכו`, אבל אם זוכה אדם שלא להתבלבל משום בריה שבעולם אלא יודע וָעֵד אשר הוא יתברך מחייה כל עלמין, סובב כל עלמין, ובתוך כל עלמין, האדם הזה הוא בבחינת `אחד` – אחדותו יתברך, אז אינו מסתכל על אף אחד, ואף אחד לא יכול לקללו, כי אין לו עסק עם אף אחד, והבן למעשה.

ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן לו) כשמתגבר על האדם תאוות ניאוף עליו לומר קריאת שמע, שזה מכניע את תבערת הניאוף שבוער בו. ומובא בזוהר הקדוש (בראשית כד.) שבקריאת שמע יש רמ"ח תיבין, כנגד רמ"ח אברים של האדם. וכן מובא (זוהר חדש, ויקרא מח) כל איניש דיקרי קריאת שמע כדקא יאות, כל תיבה ותיבה משפיעה בכל איבר ואיבר דיליה. ולכן פנחס ראה שמתגברת תאוות ניאוף על נשמות ישראל. ולכן גילה להם את העצה הזו של קריאת שמע. וזה ויקח רמ"ח בידו רמז על רמ"ח תיבות שבקריאת שמע, כי רק זה העצה לקרר את היצר הרע הבוער בו שיקרא קריאת שמע שהוא תוקף האמונה.

וזה שאמרו חכמינו הקדושים (ברכות טו.) כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנום. כי על-ידי שאדם נזהר בקריאת שמע, על-ידי-זה אפילו שבוער בו הגיהנום של ניאוף, נצטנן תבערת הניאוף אצלו, ואמרו חכמינו הקדושים (תנחומא קדושים) לא תהא קריאת שמע קלה בעיניך, מפני שיש בה רמ"ח תיבות, כמניין אברים שבאדם, אמר הקדוש-ברוך-הוא, אם שמרת את שלי לקרות קריאת שמע כתקנה, אני אשמור את שלך.

נמצינו למדים, כשאדם נזהר מאוד באמירת קריאת שמע, על-ידי-זה הוא מקרר ומצנן את הגיהנום של ניאוף שבוער בו. ולכן כשראה פנחס שמתגברת תאוות ניאוף על נשמות ישראל, לכן דייקא ויקח רמ"ח בידו, שזה מרמז על תיבת קריאת שמע, שעורר את נשמות ישראל שיאמרו קריאת שמע, שהם רמ"ח תיבין, ועל-ידי-זה יקררו את הגיהנום של ניאוף שבוער בהם, והבן למעשה.

למאמרים נוספים מתוך הספר "זאת התורה"
מאת כ"ק מוהרא"ש שליט"א – הצדיק מיבנאל עיר ברסלב לחץ כאן