[א] אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים וגו`. ויש לדקדק, מהי ההוספה "אשר יצאו מארץ מצרים", הרי הם יצאו פעם אחת מרעמסס לסוכות, אבל אחר-כך כל המ"ב מסעות, זו כבר לא הייתה יציאת מצרים, אלא נסעו מ"ב מסעות במדבר.
ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן סב), שמסעי בני ישראל, דהיינו הנסיעות שבני ישראל נוסעים ממקום למקום, הם מכפרים על "אלה אלוקיך ישראל", בשביל שעשו חטא העגל, ואמר אז "אלה אלוקיך", בשביל זה צריך להיות "אלה מסעי". וכל הנסיעות הן בשביל פגם אמונה. כי אם אדם היה מאמין שהקדוש-ברוך-הוא מפרנסו בסיבה קלה, אז לא היה צריך לנסוע ממקום למקום ולדאוג עבור פרנסתו, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן מ); וכל הנסיעות שהאדם נוסע זה רק מחמת פגם עבודה זרה, כי קלקול האמונה היא גם-כן בחינת עבודה זרה, וכמו שמובא מהבעל-שם-טוב הקדוש זכותו יגן עלינו, על הפסוק (דברים יא) "וסרתם ועבדתם אלוקים אחרים", שתיכף כשסרים מהשם יתברך היא בחינת עבודה זרה, ועל-ידי הנסיעות של ישראל נתכפר, וכשמתכפר פגם עבודה זרה אז נמשכת רחמנות על האדם, כי הקדוש-ברוך-הוא מרחם עליו וממתיק ממנו את כל הדינים.
וזאת הייתה גלות מצרים שהיו צריכים להיות בין אומה שפלה ומזוהמת כל-כך, כמאמרם ז"ל (תורת כהנים, אחרי) שמעשיהם של מצרים מקולקלים מכל העמים; ואמרו (תנא דבי אליהו רבה, פרק ז) אין לך אומה בעולם שהייתה שטופה בדברים מכוערים, וחשודים בכשפים ובזימה ובכל מעשים רעים, אלא המצרים בלבד; ולכן כשיצאו עם ישראל ממצרים, יצאו מהטומאה, מערוות הארץ.
אבל הכל היה כדי להיכנס לארץ ישראל, אשר שם עיקר האמונה, כמובא בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן ז). כי בארץ ישראל מאיר האמונה בגילוי נורא ונפלא מאוד. וכמו שכתוב (דברים יא) "תמיד עיני הוי"ה אלוקיך בה, מראשית השנה ועד אחרית שנה", כי שם הוא גילוי אלוקותו יתברך יותר מכל העולם כולו, ולכן כל זמן שלא באו אל המנוחה ואל הנחלה שהיא ארץ ישראל, כמו שכתוב (דברים יב) "כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה", ולכן כל זמן שהיו במדבר והוצרכו להיות שם ונסעו מ"ב מסעות, ובכל אורך הדרך נזדככו מזוהמת מצרים.
ובזה מובן למה כתוב אשר יצאו מארץ מצרים, כי במשך כל המסעות במדבר עד שלא הגיעו לארץ ישראל, זה נקרא שיצאו מארץ מצרים, דהיינו שהזדככו מזוהמת וטומאת המצרים, והעיקר שזכו לבוא לאמונה ברורה ומזוככת בו יתברך, שבזה תקנו מה שפגמו בחטא העגל שאמרו `אלה אלוקיך ישראל`, והבן למעשה.
[ד] ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם על-פי הוי"ה ואלה מסעיהם למוצאיהם. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק ב`, סימן סב) שכל הנסיעות שאדם נוסע וטורח זה רק מחמת חטא העגל.
ומובא בדברי רבינו ז"ל (שם) שחטא העגל היה שתלוי הכל בסיבות, כאילו אי אפשר להתרפאות אלא בסיבה זו, או אי אפשר להשיג פרנסה אלא בסיבה זו, וזה חטא העגל, כי באמת הוא יתברך הוא סיבת כל הסיבות, והוא מסבב עם כל אדם כפי בחינתו ושורשו, ואפילו כל הנסיעות שאדם הולך בזה העולם הכל ממנו יתברך, כי בכל מקום שאדם הולך זה ממנו יתברך, ואדם חושב שזה ממנו ומעצמו. וכמו שפירש הבעל-שם-טוב הקדוש זי"ע את הפסוק (תהילים לז) "מהוי"ה מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" – שהקדוש-ברוך-הוא מסבב עם האדם שיסע בנסיעה זו. והכל כדי להעלות את הניצוצות השייכים לשורש נשמתו במקום זה, אך האדם אינו יודע מזה, אלא "ודרכו יחפץ" הוא חושב שהוא בעצמו חפץ ללכת בדרך זה בשביל איזה משא ומתן או בשביל דבר אחר שבא לו לנסוע לשם, אבל אינו יודע שהכל ממנו יתברך, "מהוי"ה מצעדי גבר".
ולכן התחיל קודם את מוצאיהם למסעיהם על-פי הוי"ה שאדם צריך לדעת שזה שנכנס בו רצון למצוא טרף לביתו והוא מחליט לנסוע איזו נסיעה, עליו לזכור שהכל "על-פי הוי"ה" ולא מצד עצמו, ולכן כתב אחר-כך ואלה מסעיהם למוצאיהם היינו זה שאדם נוסע נסיעה כדי למצוא טרף לביתו זה הכל ממנו יתברך. כי צריכים לדעת, שכל הנסיעות שהאדם נוסע בזה העולם זה רק כדי להעלות את הניצוצות והנשמות השייכים לשורש נשמתו. ולכן אמר רבינו ז"ל (שיחות-הר"ן, סימן פה) כשרואה אדם נסיעה לפניו, אין לו להתעקש למנוע מזה לישב בביתו דווקא.
כי בכל מקום שאדם נוסע לשם, הוא מתקן שם איזה דבר, רק שיזהר להיות שמור מן העבירה חס ושלום, אבל כשהוא רק שמור מן העבירה חס ושלום, אזי כל אדם מתקן בכל מקום שהוא נוסע לשם, אפילו איש פשוט לגמרי, כי בכל מקום שהאדם בא לשם, הוא עושה שם בודאי איזה דבר שבקדושה על-כל-פנים. כי מתפלל שם ואוכל שם ומברך על אכילתו לפניו ולאחריו וכיוצא בזה.
כי בודאי איש ישראלי אפילו הפחות שבפחותים, על-כל-פנים הוא עושה כמה דברים שבקדושה בכל מקום אשר הוא שם, ועל-כן בודאי האדם מוכרח מן השמיים להיות שם באותו מקום דווקא, כדי שיתקן שם מה שהוא דייקא צריך לתקן שם, על-כן הוא טובה לפניו מה שנזדמן לו נסיעה לשם, כי אולי יהיה מוכרח לבוא לשם בשלשלאות של ברזל, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (שבת פט:) על יעקב אבינו, ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא וכו`, כמו-כן הוא בכל אדם שהוא טובה לפניו מה שמזדמנת לו נסיעה לשם, כי בלא זה אולי היה מוכרח לירד לשם בשלשלאות וכו`, חס ושלום. וכל זה דיבר עם איש פשוט לגמרי, כי אפילו איש פשוט לגמרי מישראל מתקן גם-כן בכל מקום שהוא; והבן למעשה.
[ה] ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאווה ויסעו מקברות התאווה ויחנו בחצרות. ויש לומר, על-פי המבואר בדברי רבינו ז"ל (ליקוטי-מוהר"ן, חלק א`, סימן א), עיקר הכנעתו של יצר הרע הוא, על-ידי התורה שהיא כולה שמותיו של הקדוש-ברוך-הוא. והתורה היא בחינת וי"ו, כי הלוחות ארכן וי"ו ורחבן וי"ו, והוי"ו הוא צורת מקל, והיא כולו שמותיו של השם יתברך. כי התורה הקדושה מכניע את היצר הרע שרוצה לעשות את האדם משוגע ממש חס ושלום. כי בעל עבירה הוא משוגע, כמו שאמרו חכמינו הקדושים (סוטה ג:) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, וכמו שהמשוגעים צריכין להכותם ולשום עליהם שמות, כמו-כן ממש התורה שעוסקין הוא בחינת מקלות ושמות, שבזה מכין ומכניעין את היצר הרע ומגרשין מן האדם את השיגעון ורוח שטות שנכנס בו וכו`.
וצריכים להבין אשר לימוד תורה הקדושה הוא, עיקר תקוותו של אדם נגד היצר הרע שרוצה לעשות את האדם משוגע ממש, כמו שאמרו חכמינו הקדושים (קידושין ל:) אמר הקדוש-ברוך-הוא בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין כנגדה, כי היצר הרע מכניס באדם רוח שטות עד שגורם לו לחטוא, וכמו שאמרו חכמינו הקדושים (סוטה ג:) אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, ואחר שחוטא הרי מוסיף שטות על שטותו. כי עבירה גוררת עבירה (אבות ד), נמצא, שהעוונות והתאוות מתגברים עליו ביותר, עד שנעשה משוגע ממש, רחמנא לצלן.
ועיקר העצה נגד משוגע הוא מקלות ושמות, `מקלות` כדי לאיים עליו ולהפחיד אותו שיעזוב את שטויותיו, כי אפילו שוטה ומשוגע מפחד ממקל שבודאי יכאב לו, ו`שמות` כדי לרפאות אותו מכאן ולהבא משטויותיו. וזה הכוח של לימוד תורה הקדושה, כי התורה ניתנה בצורת מקל, כי הלוחות היו אורכם וי"ו ורוחבם וי"ו שהוא צורת מקל. וכן שישה סדרי משנה שהם ו` סדרים הם כמו מקל, ומאוד מסוגלים לגרש את השטויות והשיגיונות מן האדם.
ולכן אם יעשה לעצמו חוק קבוע ללמוד בכל יום כך וכך, התורה יוציא אותו מן הרגלו הרע, אפילו שכבר נתרגל בעבירות חס ושלום, ויזכה לתשובה באמת (שיחות-הר"ן, סימן יט), וכן התורה היא כולה שמותיו של הקדוש-ברוך-הוא, כי בכל תיבה ותיבה של התורה, יש צירופי שמותיו יתברך באופנים נפלאים, ובכוח שמות אלו מתרפא הנפש מתחלואיו ושיגיונותיו המרובים.
נמצא, שעיקר עצת האדם נגד היצר הרע, לקרר את אש התאוות הבוערת בקרבו, הוא לימוד תורה הקדושה, שיתגבר מאוד בכל יום ללמוד שיעורים קבועים בכל מקומות התורה, מקרא משנה גמרא מדרש, כי הם עיקר מזונו ומלבושיו בזה העולם. כמו שאמרו חכמינו הקדושים (חגיגה יד.) ובביתי אין לחם ואין שמלה וכו`, שאין בידי לא מקרא לא משנה ולא גמרא וכו`. ובעולם הבא יש נשמות רעבות וערומות שצועקין לאוכל למלבושים. וכשמביאין להם אוכל ומלבושים, אומרים לא לזה אנחנו צריכין, אלא לתורה ולמצוות שהם עיקר המזון והכסות (שיחות-הר"ן, סימן כג).
ולכן אשרי מי שאינו מטעה את עצמו כלל, וחוטף בכל יום לימודים בכל מקומות התורה הקדושה, מקרא משנה גמרא מדרש הלכה ומוסר, היינו שמדקדק בכל יום ללמוד קצת חומש ורש"י מפרשת השבוע, עד שגומר כל הפרשה מדי שבת בשבתו, ומובא מכמה וכמה צדיקים שלימוד חומש ורש"י בכל יום הוא סגולה בדוקה ומנוסה ליראת שמיים. והרה"ק רבי ישכר דוב מבעלזא זי"ע אמר, שביום שאדם לומד חומש ורש"י, מובטח לו שלא יחטא, וכן לומד לכל הפחות פרק אחד משניות בכל יום, כי לימוד משניות מסוגל לגרש הרוח שטות מהאדם ולטהר את הנשמה, כי `משנה` אותיות `נשמה` כמובא. וכן שאר כל הלימודים, ובפרט לימוד מוסר וספרי יראה, שהם מכניסים יראת שמיים בלב האדם. ומספרים על החתם סופר זי"ע, שאמר, שביום שלא למד מוסר הרגיש חסרון גדול בנפשו, ומכל-שכן אנחנו כמה אנו צריכין ללמוד ספרי מוסר וספרי יראה בכל יום. ולכן אשרי מי שאינו מטעה את עצמו כללו וחוטף לימודים אלו בכל יום, אז טוב לו בזה ובבא לנצח.
ובזה מובן ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאווה, ויסעו מקברות התאווה ויחנו בחצרות – נמצא, אשר דברי רבינו ז"ל הנ"ל, מרומזים בפסוקים אלו ויסעו ממדבר סיני, מיד שאדם נוסע ועוזב את מדבר סיני, שהוא מקום קבלת התורה הקדושה, ומתרשל מלימוד התורה חס ושלום, אזי ויחנו בקברות התאווה, הוא נח ומגיע למקום התגברות התאוות, ונקבר על ידם רחמנא לצלן, וכמו שכתוב (במדבר יא) ויקרא את שם המקום ההוא קברות התאווה כי שם קברו את העם המתאווים.
כי בלי כוח התורה האדם משתגע מכוח היצר הרע והתאוות רעות שעושים אותו משוגע ממש, רחמנא לצלן, והוא נחשב כקבור באדמה, וכמו שכתוב (קהלת ח) ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו. וזהו ויסעו מקברות התאווה ויחנו בחצרות. חצרות הוא בחינת בית הקברות הנקרא חצר מוות (ברכות יח:), כי רשעים בחייהם נקראים מתים. והם נחשבים כמו מתים וקבורים בחייהם, והכל מרוב שיגעונו של היצר הרע, אבל כשאדם בורח אל חדרי התורה, ונוסע תמיד אל מדבר סיני, לקבל את התורה מחדש, בזה הוא קובר ומכניע כל התאוות רעות, ומגיע אל חצרות בית ה` לשמוח באלוקותו יתברך באמת. והשם יתברך יזכנו לעסוק בתורה תמיד, ונזכה להכניע ולבטל את היצר הרע מאתנו לגמרי, עדי נזכה להתדבק בו יתברך באמת, ולהכלל בו לגמרי, והבן למעשה. |