תקנ"ט
ערב ראש השנה ירד רבנו ז"ל מהספינה בתחתית הר הכרמל, מכוון ממש נגד מערת אליהו. ובא והגיע בשלום אל המקום אשר נכסף והשתוקק אליו בהשתוקקות ובכיסופים ובגעגועים גדולים מאוד מאוד, ומסר נפשו אלפים ורבבות פעמים בשביל זה, והשליך נפשו מנגד בעבור זה. וגודל עוצם השמחה, שהייתה לו באותו הרגע, שנכנס ועמד על אדמת הקודש, אי אפשר לשער במוח. אילו כל הימים דיו וכו', לא יספיקו לבאר אפס קצה מזה. כי תכף ומיד השיג מה שהשיג, כי אמר, שתכף שהלך ארבע אמות בארץ ישראל, פעל מיד מה שרצה להשיג.
אחר כך הלכו להתאכסן באיזו אכסניה, ששכרו לעצמם. ואחר הצהרים הלכו למקווה, ומשם הלכו לבית הכנסת ונתמהמהו שם עד הלילה. ורבנו ז"ל האריך בתפילתו בליל ראש השנה כדרכו. והיה אז בדבקות נוראה ונפלאה מאוד מאוד. (וכפי המקובל אצל אנשי שלומנו, אז זכה להשיג עניין ראש השנה בשלימות. ואשר מאז התחיל עניין של הקיבוץ בראש השנה, שהתפאר על זה רבנו ז"ל: "הראש השנה שלי הוא חידוש גדול. והשם יתברך יודע, שאין הדבר הזה ירושה מאבותי, רק השם יתברך נתן לי זאת במתנה, שאני יודע מהו ראש השנה. וכל העולם כולו תלוי בראש השנה שלי").
ליל ראש השנה אחר שגמר רבנו ז"ל את תפילתו, חזר אל האכסניה שלו. והיה אז רבנו ז"ל בשמחה עצומה עד מאוד מאוד. ובכל רגע ורגע אמר להאיש שהיה עמו, ר' יצחק: "אשריך שזכית לכך, להיות עמי כאן". וציווה לו לקראות ולהזכיר לפניו מהצעטיל כל הנרשמים שם; דהיינו כל הנלווים אליו, שנתנו לו צעטלעך משמותיהם. ואכלו שם סעודת הלילה של ראש השנה, והכל – בשמחה גדולה עד אחר הסעודה, עד ששכבו שם לישון.
בבוקר הלכו לבית הכנסת, ושהו שם עד אחר התפילה. ואחר שבאו מבית הכנסת, נתעוררה ברבנו ז"ל דאגה ולב נשבר מאוד בלי ערך, ולא דיבר מאומה עם שום בן אדם.
יום ה' ג' בתשרי צום גדליה, רצה רבנו ז"ל לחזור תכף ומיד לחוץ לארץ לביתו, ולא היה רוצה לנסוע כלל לשום מקום, לא לצפת ולא לטבריה. אך האיש שהיה עמו, היה כיסופו חזק מאוד לזון עיניו במקומות הקדושים שבארץ ישראל, ועל כן לא רצה לחזור תיכף ומיד. ובא אל רבנו ז"ל ואמר לו, שיש שיירה לילך עמם לטבריה. והשיב לו רבנו ז"ל: "יש לך כיסופים לטבריה, לך שכור חמורים". ועשה כן ונתן להם אדרוף (מעות קדימה). וכשחזר מבעל החמורים, ששכר אל רבנו ז"ל, שאל אותו רבנו ז"ל: "האם שכרת חומרים?" השיב לו: "הן". אמר לו רבנו ז"ל: "תלך תכף ומיד חזרה ותיקח את האדרוף. ואם לא ירצו להניח לך, אזי תניח לאיבוד האדרוף, כי איני רוצה לילך לשם". ואחר שתי שעות או שלוש נפל האיש שהיה עמו, ר' יצחק, בחולשה גדולה, רחמנא ליצלן. ואז נתן שבח והודאה להשם יתברך, אשר מנעו ללכת עם השיירה הנ"ל.
ובנתיים נתפרסם בין אנשי ארץ ישראל היושבים בצפת ובטבריה, שרבנו ז"ל נמצא בחיפה. ושלחו הגדולים והצדיקים אשר שם, הרב הקדוש רבי אברהם קאליסקער ועוד מחכמי הספרדים, כמה אנשים אל רבנו ז"ל לבקש ממנו, שיסע אליהם, ובאו האנשים אל רבנו ז"ל ליום כיפור והביאו לו אגרת חתומה מגדולי הצדיקים והחכמים, שכולם מבקשים ממנו לבוא לטבריה לחג הסוכות, והוא לא השגיח על כל זה.
יום כיפור היה רבנו ז"ל בחיפה עם כל האנשים שבאו אליו מטבריה.
אחר כך אמר רבנו ז"ל להאיש שהיה עמו ר' יצחק, שילך לקנות לו אתרוגים. והלך אל החכם החונה שם, ונתן לו עשרים פאריס. והלך אל שרה של ישמעאלי, והביא לו שלושה אתרוגי מובחרים ויפים מאוד.
