שאלה :
אני מלמד. פעמים רבות אני מנסה ליצור קשר ולהתחבר עם הילדים בשביל לקרב אותם ולהשפיע עליהם. כבר הבנתי ממך וכן ראיתי בחוש שזה פשוט לא ילך לנסות ולהשפיע על הילד בשעה שאין קשר רציני ביני לבינו. אני יכול לדבר הרבה ושום דבר לא יכנס משום שהוא לא מעוניין לשמוע אותי. כיצד ניתן לעשות זאת בהצלחה?
תשובה :
ישנן דרכים שונות וזה מאד תלוי בילד אותו אתה מבקש לקרב. נניח שמדובר בילד שכבר יש לו קשר טוב איתך כי היית נחמד אליו בעבר ואתה מקפיד לקרב אותו חזרה גם במקרה שהיה ביניכם ריחוק. סביר להניח שלא תצטרך פעולה כלשהי כדי ליצור חיבור ויהיה ניתן לגשת תיכף ומיד לעניין אותו אתה מבקש לפעול : "שמואל, אני רוצה להסביר לך איזה עניין בקשר למה שארע כאן מקודם". כמעט ודאי שכל מה שתאמר לו הוא יקבל ממך מחמת הקשר הטוב שביניכם שיגרום לו לקבל את דבריך. ובפרט שמאחר ויש ביניכם קשר טוב, כמעט טבעי שהבעות הפנים שלך יהיו חיוביות ואולי גם מלוות בחיוכים, וכן נימת קולך תשדר שאת טובתו אתה מבקש ואלו דברים שחודרים לנפש וגורמים לשיתוף פעולה.
ילד שפחות קשור אליך יהיה כדאי לקרב על ידי הארת פנים, הושטת יד לשלום, חיוך וקריצה מכוונת מצדך או משפט מקרב כמו : "טוב לראות אותך!".
ילד המפגין ריחוק ורצינות יהיה ניתן לקרב בשלבים. ידוע הסיפור המובא במדרש (ילקוט תהלים, פל"ד, רמז תשכ"א) : 'מעשה היה במלך פרס שחלה, אמרו לו הרופאים אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לביאה ונעשה לך רפואה. ענה אחד ואמר אני אביא לך חלב לביאה אם רצונך ותנו לי עשר עזים, אמר לעבדיו שיתנו לו, נתנו לו הלך לגוב אריות היה שם לביאה אחת מינקת גוריה. יום אחד עמד מרחוק והשליך לה עז אחד ואכלה, יום שני נתקרב לה מעט והשליך אחרת לה, עשה כן עד שהיה משחק עמה ולקח מחלבה וחזר לו'.
הרי שאותו אדם פעל בשלבים ולא מיהר להתקרב ללביאה בפעם אחת. וכל זאת משום שכגודל הריחוק, כן יש להתאזר בסבלנות על מנת ליצור קירוב וקשר.
בתחילה ניתן להנהן לאותו ילד עם הראש בשעה שהוא עובר לידך במסדרון של התלמוד תורה. למחרת תוכל כבר לומר לו "בוקר טוב" ולהמשיך הלאה לדרכך וכן לעשות פעולות מסוג זה עד שיום אחד כשתרגיש שהגיעה העת, תוכל לבקש ממנו שיבוא איתך לכמה רגעים משום שיש לך כמה דברים חשובים לומר לו. ואז תחמיא לו, תגביה אותו, תקשיב לו. ובכך – תבנה אצלו אמון לגביך.
למרבה הצער לא מעט הורים הפקירו את ילדיהם. כמעט ואין להם שום שיחה איתם, הילדים בקושי רואים אותם וכשכבר הם נפגשים זה מסתיים באיזו מריבה. ומאחר והילדים הללו הופקרו ואינם מעניינים כל כך את הוריהם, עלינו המחנכים להגביה אותם במחמאות, מילים טובות, הקשבה, הבנה, אמון. שהרי חכמינו הקדושים אומרים שהפקר נקנה בהגבהה. כלומר – מי שנעשה הפקר, אין דרך לזכות בו כי אם בהגבהה שצריך להגביה אותו במחמאות וקירוב כנ"ל.
רבי נחמן מברסלב זי"ע סיפר את המעשה הנפלא מהתרנגול הודו. הצדיק הצליח לרפא את בן המלך ולהוציא ממנו את השגעון רק על ידי שיצר קירוב. הוא ישב איתו על הארץ, התנהג כמוהו ואכל כמוהו. ברגע שבן המלך הרגיש שיש ביניהם קשר, הוא כבר היה מוכן לשמוע ולקבל ממנו. וזו כל החכמה – לפני שמחנכים, לפני שמטיפים מוסר, יש לוודא שהילד אכן מרגיש קשור וקרוב אלי, אחרת הוא לא יחפוץ לקבל את דברי.
היה לי תלמיד שלא ממש הלך בדרך שהשתדלתי להחדיר בו. כמה שרק דיברתי איתו על חשיבותן של מצוות מסוימות ועל שאיפות גדולות לחיים, עדיין לא ראיתי שיפור של ממש. בחנתי את הדברים והבנתי שעלי לחזק את הקשר איתו על מנת שישמח וישתוקק לקבל את דברי. ברגע שאהפוך לאדם בעל ערך עליון עבורו, למילים שלי יהיה משקל רב בעיניו. כי צריך "לעשות לרוח משקל" (איוב כ"ח), ורוח הוא הדיבור כמו שתרגם אונקלוס על הפסוק (בראשית ב) : "ויהי האדם לנפש חיה" – 'לרוח ממללא'.
נמצא שצריך לעשות לדיבור משקל. שיהיה שווה ערך וישקול משהו בעיני התלמיד אשר אצלו אני מבקש לפעול.
בשיחות הבאות שלי איתו ביררתי במה הוא עוסק בזמנו הפנוי והתברר שהוא מגדל תרנגולים… שאלתי האם כבר הטילו ביצים? כמה ביצים כבר יש לו? האם כבר היו לו אפרוחים בעבר? מי בנה לו את הלול? וכו' וכו'.
והנה, ככל שהתעניינתי בו ובדברים שמעניינים אותו, הבחנתי שהוא יותר מכבד אותי ואת הבקשות שלי. אותו דבר ארע עם תלמיד שהתברר שאוהב לאסוף בולים. התחלתי לגלות עניין בבולים… (אגב, יש המון סוגים וזה מאד מעניין כמה ילדים).
האם שמת לב לעובדה שכששני בני אדם שונים שאינם מכירים זה את זה נפגשים למקום אחד, אם הם מדברים את אותה השפה הם יתחברו מהר מאד? כמה פעמים נתקלת באדם ששמו כשמך וכשציינת בפניו את העובדה הזאת זה גרם לו לחייך? אולי עוד יזדמן לך לראות מפגש בין שני אנשים שיודעים לנגן. למרות שהם לא מכירים מלפני כן, אך ברגע שיתברר להם ששניהם עוסקים בניגון – זו תהיה השיחה העיקרית שלהם. שני למדנים שנפגשים מתחילים לדבר בלימוד : "באיזו מסכת אתה אוחז?".
הרי שבני אדם מחפשים ליצור קשרים באמצעות משהו משותף (וזהו לימוד עמוק בסודות התורה ומובא בפרד"ס לרמ"ק שהחיבור בין הספירות נעשה על ידי המשותף שבהן. לדוגמא : הבינה תוכל להתחבר עם המלכות על ידי המלכות שבבינה).
חשוב מאד לדעת שגם אם באופן כללי הקשר בין המבוגר לילד הוא קשר טוב וחזק, אך יש פעמים בהם הילד פועל בצורה לא רגילה. כלומר משתולל יותר, מציק לאחיו וכן שאר התנהגויות המגלות לנו שרוח שובבות נכנסה בו. אם בימים כתיקונם היה המבוגר יכול לבקש מהילד הזה בקשה פשוטה והיא תמולא על ידו בשמחה, הרי שברגעים הללו יקשה לו לקבל ולציית למרות הקשר הבריא שקיים ביניהם.
יהיה חכם ומועיל לשוב ולהתחבר אליו, ליצור קשר מחודש לפני שמתחילים לנסות ולהשפיע עליו שיירגע. בדומה לציווי התורה הקדושה (דברים כ') :"כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" ופרש"י : 'במלחמת הרשות הכתוב מדבר'. כלומר, כשיש ניגוד רצונות בינינו לבין הילד הרי זו מעין "מלחמה" שבין הרצונות. הילד מבקש להשתולל ולהשפריץ על כולם ואנו רוצים שיחדל. כמובן שזו "מלחמת רשות" ולא מלחמת חובה לעקור אותו חלילה…
ועל כך אומרת התורה שהדבר הראשון שיש לעשות הוא "וקראת אליה לשלום". יש לנסות ולהתחבר עם אנשי העיר, לדבר אליהם בצורה מנומסת שתביא לשלום. והרי ידוע ששלום הוא חיבור בין שני הפכים, שהרי "המלאך הזה מאש והמלאך הזה ממים וה' יתברך עושה שלום ביניהם".
לכן כדאי ללכת בדרך זו ולמצוא את הדרך לקרוא אל הילד לשלום ולהתחבר איתו. אפשר לומר לו עם חיוך : "זה נראה שאתה ממש נהנה מכל רגע". אפשר לקרוא לו :"מויש'לה! מתוק שלי! אני רואה שאתה משמח את עצמך…".
כשהוא יחייך, יהנהן בראשו, ישיב מילה למבוגר, הרי שהקשר ביניהם חודש וזה הזמן לבקש ממנו : "אני רוצה שתיגש לכאן לכמה רגעים, חשוב לי לומר לך משהו". ואז יהיה ניתן לבקש ממנו מה שצריך.
למעשה, כבר כתבתי על העניין הזה בקצרה בספרי "הכיתה אתגר למורים" (בפרק הראשון) שתמיד כדאי להתחיל שיחה עם דבר טוב וכפי שהסביר רש"י הקדוש על הפסוק (ויקרא א) : ויקרא אל משה", עיי"ש.
וחשוב להדגיש – מאחר שהמדובר הוא בבני אדם אשר ה' יתברך העניק להם את יכולת הבחירה. ישנה גם האפשרות שלמרות הכל ואחרי הכל, הילד ימשיך להתעקש ולא יציית. ולמרות שיש דרכים נפלאות ומועילות לגרום לילד לשתף פעולה, אך סוף סוף הוא יכול גם לסרב וחשוב לקחת את זה בחשבון. בכל מקרה, תמיד חשוב לזכור שהשמירה על הקשר איתו היא למעשה מה שחשוב יותר מכל דבר אחר. וגם אם הקשר קצת נותק מסיבות שונות, חשוב למהר ולחדש אותו.
ואספר לך גם על פעמים בהם הרגשתי צורך לאסוף את כל ילדי לשיחת חינוך. חשתי שהם קצת "השתחררו" והשתוללו באופן מוגזם. ברוך ה' היה לנו קשר טוב ובכל זאת העדפתי לאסוף אותם סביב השולחן ("ילדים חמודים ומתוקים שלי! אני רוצה לדבר איתכם על כמה דברים חשובים. בואו נשב"), ועוד בטרם גיליתי להם מה הטריד אותי, אמרתי להם שקודם כל אני רוצה שנשיר יחד כמה שירים (וכמו שאומרת הגמרא בפסחים קי"ז על רבה שקודם שלמד עם תלמידיו, היה אומר מילי דבדיחותא שהם דברים מבדחים ומשמחים והתלמידים היו מתבדחים. רק אחר כך היה רבה לומד איתם).
הם הצטרפו בשמחה ולאחר ששרנו שניים, שלושה שירים שמחים, הלב נפתח והקשר התהדק וזה היה בדיוק הזמן לומר להם ממה לא הייתי כל כך מרוצה ומה אני מצפה מהיום והלאה.
הם קיבלו את הדברים בשמחה (*).
למעשה, הילדים שלי כבר ידעו שלא הייתי מרוצה מהתנהגותם השובבה ויתכן שזה גרם להם ריחוק מסויים. אם הייתי מטיף להם מוסר מבלי לקרבם לפני כן, מן הסתם זה היה פחות יעיל. השירה ששרנו יחד שוב קשרה אותנו ולכן המסר שבא אחריה הועבר ונקלט כראוי.
בהצלחה…
______________
(*) למעשה, כך נהגו הצדיקים במשך כל הדורות וכך נהוג עד היום בחצרות החסידים שקודם הדרשה שרים יחד, הלבבות נפתחים ורק אז אומר הרבי דברי תורה והדברים נכנסים. אמת, היו פעמים בהם שוחחתי עם ילדי והוכחתי אותם על פניהם על התנהגותם (כמובן מבלי להשתמש במילים פוגעות אלא שוחחתי על מה שהטריד אותי בצורה גלויה וברורה). הם הקשיבו ולפי אופי השיחה היה טבעי שלא נראו חיוכים על פניהם… בודאי שיש גם עתים כאלו והכל כפי צורך השעה וכפי "ראות עיני הדיינים". מאוחר יותר, שעה שכבר ישבתי בחדרי ללמוד, קראתי לאחד מהם באופן אישי, התעניינתי בשלומו ובמעשיו וקירבתי אותו. כעת כבר היתה השיחה ידידותית הרבה יותר. לאחר מכן במרווחים שונים של זמן עשיתי זאת גם עם שאר אחיו והכל היה בכדי לשמר ולחזק את הקשר הטוב שאף לאחר גערה ותוכחה לא ינתק. הקירוב פעל את פעולתו והדברים הופנמו.
