שאלה :
הבן שלי (בן שבע וחצי) מסרב לבוא איתי לבית הכנסת. ניסיתי פרסים, ניסיתי צעקות, ניסיתי שיחות ושום דבר לא עוזר. הוא פשוט מסרב להגיע. אשתי כבר אומרת שאולי לא כדאי ללחוץ עליו ושישאר בבית עד שיגדל וירצה לבוא מעצמו. מה דעתך?
תשובה :
חכמינו הקדושים אומרים (ירושלמי חלה פ"א ה"א) שאותן הנשים שאומרות לא נכריח את בנינו ללכת לבית הכנסת. אם הילד ראוי ללכת לשם הוא כבר ילך לבד מעצמו, אינן עושות טוב אלא יש להכריחו ולהרגילו.
וכן אמרו (במדרש משלי) על הפסוק "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה" אם חנכת בנך בתורה עד שהוא נער הוא מתגדל והולך בה. שנאמר "גם כי יזקין לא יסור ממנה". כהדא תורתא דלא יליפא רדיא ומתקשה עלה בסופא (כמו אותה עגלה שלא לימדו אותה לחרוש בשדה, לבסוף היא תגדל ויהיה לה קשה להתרגל לחרישה). וכהדא עוברתא דכרמא דאית לה איתכפיאית עד דהיא תאיבה כדקשיא לית את יכיל (וכמו ענף של גפן שאם אין אתה כופף אותה כשהיא עדיין רכה ולחה, אחר כך כשהיא מתקשה אין אתה יכול לה).
הדברים הללו מבטלים את הטענה שאולי כדאי להניח לילד כשהוא קטן כי כשיגדל הוא כבר ירצה ללכת לבית הכנסת מעצמו. כי האמת מורה להיפך – ככל שיגדל כבר יהיה קשה להרגילו לדברים הטובים. וכעין זה כתב המגיד הקדוש מקאזניץ זי"ע (על מסכת אבות פ"ג) :'יש כמה פתאים בעולם שאין משגיחים על בניהם ביראת ה' ועבודתו בימי הבחרות, ומניחים לבניהם לעשות כל הרעות שבעולם, ועיקר מגמתם הוא רק בענין לימודם שיהיו למדנים, ואומרים שלעת זקנותם ועומדם על דעתם יחזיקו אז ביראת ה' ועבודתו. והם עניי הדעת חסרי לב, כי מה תועלת יבוא להם בלימודם, כי אף אם יזקינו ישגו באוולתם ובעיוורונם רח"ל'.
ומצד שני אי אפשר להכחיש החוש, וכבר נכתב ודובר על כך רבות שבפרט בדורינו אם מכריחים את הילד והולכים איתו בכח, אזי הוא מתמרד ולבסוף פורק עול לגמרי וכמובא בדברינו כמה פעמים בשם ה"בית אברהם" מסלונים זי"ע שפירש את המשנה "יראי חטא ימאסו" שלפני ביאת המשיח, הכוח המניע את בני האדם לא יהיה של יראה אלא של אהבה. אנשים מחפשים שיאהבו אותם ויקרבו אותם וכמובן שכך הדבר גם לגבי ילדים. לעומת זאת כשהולכים עם ילדים בדרך של יראה, ביקורת, הפחדה וענישה – זה ממאיס ומרחק. "יראי חטא ימאסו".
ולכן צריך לדעת איך "להכריח" את הילד באופן שלא יהיה נבזה בעיניו נמאס ולשלב בין הדברים.
ראשית חכמה יש לשוחח איתו בבית שיחות נעימות ולהסביר לו את המעלה של המגיע לבית הכנסת ומתפלל בתוכו. היום ישנם ספרים רבים עם ציורים מרהיבים העוסקים בקדושת בית הכנסת. תוכל גם לספר סיפורים על עצמך – כמה שאתה אוהב להגיע לבית ה' ולהתפלל שם ואיך שה' יתברך כבר הראה לך ישועות גדולות.
וכמו בכל דבר אחר יש לתפוס את הדרך הממוצעת – מצד אחד לדבר בצורה סמכותית ולומר לילד שהולכים לבית הכנסת, ומצד שני לדאוג שהוא יאהב להגיע לשם ולהנעים לו את השהות שם.
ובאמת, עיקר הבעיה של להביא את הילד לבית הכנסת היא בעיה של חוסר סמכותיות. לצערנו הרב הורים רבים בדורינו איבדו את הסמכות ההורית שלהם והם חוששים מהתגובות של הילדים (אפילו שעדיין מדובר בילדים קטנים מאד). כפי שכתבת בשאלתך, ניסית פרסים, ניסית שיחות, ניסית גם עונשים.
למעשה, בכדי לגרום לילד להגיע לבית הכנסת אין צורך בשום אחד מאלו. פשוט צריך שתהיה להורה סמכות גדולה בעיני הילד ואז כשהאב פונה לבנו בצורה נחושה המעבירה מסר ברור של הרבה בטחון עצמי :"משה, אנחנו הולכים", הוא ממילא ילך איתו ובלבד שישנו קשר טוב וחם ביניהם שאז המילה של ההורה שווה הרבה אצל הילד. גם אם הילד יגלה סימני סרבנות, יוכל האב להתכופף קצת ולדבר עם הקטן בגובה העיניים, ללטף את פניו, להסביר לו כמה חשוב להצטרף ולהגיע לבית הכנסת, לקרוץ לו, להושיט לו יד וכו' וכו'.
אלו דברים שראוי לטפח אצל הילד עוד מקטנותו. וככל שהוא קטן יותר ורך יותר, כן הוא מקבל מרות יותר. ההורה צריך להצטייר בעיני בנו כמי שדואג לו, כמי שמתעניין בו וגם כמי שמשתעשע עמו מפעם לפעם. אך יחד עם זאת גם כמי שמחליט וכסמכות העליונה שבבית. ילד זקוק לדעת שאביו יודע מה הוא רוצה ומה הם הגבולות. זה גורם לו לחוש בטוח ולחפוץ בקרבת האב הנפלא הזה שמקרין סמכות.
טבען של הבריות להתבטל למנהיג וכמו שכתוב (איוב כ"ט) : "ראוני נערים ונחבאו". כלומר – כשהנערים רואים דמות סמכותית, הדבר משפיע וגורם להם להתבטל ולציית מצד ההערכה והכבוד שהם רוחשים אליו.
ושוב – עוד כשהילדים קטנים ראוי להוריהם לדבר מגדולת וקדושת בית הכנסת : כמה חשוב לשבת שם בדרך ארץ, לענות לקדיש, קדושה, ברכו, אמן וכו' וכו'. ואיך שעל ידי כל הדברים הללו נבראים אלפים ורבבות מלאכים אשר שומרים עלינו וכן נזכה להינצל מעונשים קשים ומכל מיני גיהנם.
לכן עצתי שתראה לחזק אצלך את העניין הזה. עליך להכין את בנך כבר מהלילה ולומר לו שמחר אתם הולכים לבית הכנסת ויהיה לו כל כך נעים ונחמד. ראוי לתאר ולצייר לו בדמיונו כמה טוב ונעים יהיה שם, איך יפתחו את ההיכל (במידה ומדובר ביום שיש בו פתיחת היכל…) ויהיה ניתן לבקש כל מה שצריכים, איך יגביהו את ספר התורה וכל המתפללים יכוונו עם האצבע שלהם כלפי הספר הקדוש!
הוא הדבר שאמרו חכמים (ב"ב כא.) שהתקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים. והסבירו התוספות לפי שכך היה רואה הילד קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודתם והדבר היה מכוון לבו ליראת שמים וללמוד תורה. כן הדבר לגבי בית הכנסת אשר נקרא "מקדש מעט" – בכך שהילד מגיע לשם הוא כבר רואה דברים גדולים כמו הגבהת ספר תורה, קריאת התורה, קדיש, קדושה וברכו. שירת ההלל וכו' וכו'. חשוב לספר לו על כך ולהלהיב את לבבו ובפרט בשעת מעשה שהוא כבר שם ורואה את כל הדברים אשר הוסברו לו בבית. "הנה! הנה! עכשיו פותחים את ההיכל! זה הזמן שלנו לבקש מה' יתברך!".
מאחר ובנך כבר בן שבע וחצי וכבר לא מעוניין להגיע לבית הכנסת, על כן בודאי שבפעמים הראשונות מחמת ההרגל יהיה לו קשה והוא יפגין עקשנות ומרדנות. אינך צריך להתפעל אלא להשתדל לגרום לו להבין שכדאי לו להגיע לשם. ישנו איזה פרס מאד מיוחד שאתה מעוניין להעניק לילד שיגיע איתך לבית הכנסת…אכן בגילאים קטנים הפרסים הם חומריים יותר וכדאי לעיין בפרק "על פרסים ומבצעים" שבספרי 'הכיתה אתגר למורים'.
כמובן שגם ראוי לחשוב על דרכים להנעים לו את השהות שם (שקית עם עוגיות, מיני מתיקה וכיוצא, וכן ספרים עם ציורים וסיפורים יפים שתשמור עבור בנך רק לזמנים שהוא יושב לידך בבית הכנסת. וראוי שתעיין בפרק "מקדש מעט" שבספרי הנ"ל) וכן לשוחח איתו בדרך הלוך וחזור על מנת לחזק ולטפח את הקשר שביניכם. זוהי הזדמנות נפלאה למה שרגילים לקרוא היום "זמן איכות". וכך, במשך הזמן ההרגל יהפך לטבע ובנך יתרגל להגיע לבית הכנסת. וככל שתהיה נחמד אליו ותתעניין בו, הוא גם יאהב להיות שם.
הכלל העולה הוא שעליך למצוא את הדרך שתנעם לו ותגרום לו לרצות להגיע. הדרך הזאת נמצאת עמוק בלב שלך – חשוב היטב וחפש שם! אך הישמר לך מאד שלא להכריחו ולהתעקש עמו כי אז הוא אמנם יגיע אך בלבו תתפתח שנאה למקום הקדוש הזה ולכשיגדיל הוא כבר לא יבוא לשם (*). אכן – עדיף שלא להביא את הילד בכח, בהכרח ובכעס לבית הכנסת כי אז הוא ישנא את המקום חלילה. וכמו בכל דבר אחר – צריך סבלנות.
הוכפל הדבר – לא לכפות ולהכריח! לדבר מגדולת העניין, לדבר הרבה דיבורי אמונה בבית, להרבות בתפלה ולקוות לטוב.
בהצלחה…
_______________
(*) ראוי להעיר שיש הסוברים שהטלת אימה באופן תמידי על הילד היא כלי חינוכי. והנה אמרו חז"ל (גיטין ו:) : 'לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו'. כלומר שאימה 'יתרה' אל לנו להטיל. אך אימה כלשהי יש פעמים שכן ראוי להטיל וההבדל מובן ממילא. אך ראוי לקחת בחשבון גם את דברי הגמרא (פסחים קי"ג) : שבשלושה אין מתקנאין (מתגרים) בהן ואחד מהם תלמיד קטן. ופרש"י : 'עתידין לגדל ותגדל אימתן וינקמו ממך'. כלומר – הקטן נוטר ושומר את האיבה בלבו וכשתגיע העת הוא יבקש לנקום. ואפשר לי להעיד על בחור שהושפל וסבל הרבה בביתו וכשגדל ביקש לנקום מהוריו וממש ראיתי בחוש את הדברים אשר אמרו חז"ל וכל ערום יעשה בדעת.
