שאלה :
יש לי ילדים מאד מוזרים. כמה שאני רק משוחח איתם, הולך איתם בדרך טובה (אנחנו לא מרביצים ולא צועקים בבית), שומר איתם על קשר טוב, אך עדיין יש דברים שהם לא עושים. כל כך הרבה דיברתי איתם על החשיבות של הכנת קערה ונטלה ליד המיטה, לברך לפני שאוכלים ושותים, לשבת יפה וכו' וכו' ושוב אני מוצא את עצמי באותו מקום – הם לא מכינים קערה, שוכחים לברך וכו'. כמה כבר אפשר לדבר? אין עוד איזה משהו לעשות שיגרום להם לתפקד כראוי?
תשובה :
ראשית, איני חושב שילדיך מוזרים. זהו טבע אצל הרבה מאד ילדים שהם לא מקפידים על כל הדברים שהוריהם מקפידים ומהסיבה הפשוטה שהם פשוט לא מבינים את חשיבותם. ילד לא נולד עם הבנה שעל ידי כל מצוה שהוא זוכה לקיים נבראים כל כך הרבה מלאכים שעוד יעזרו לו, והוא ניצול מהרבה צרות וכו' זהו למעשה תפקידם של ההורים להסביר ולהחדיר בילד בדרכי נועם. אכן, ישנם ילדים שמצד עצמם נמשכים לדברים שהיית רוצה לראות אצל ילדיך אך אל תערוך השוואות משום שהילדים שאתה קיבלת הם הילדים שה' שלח לך ורק הם שייכים אליך ולכן שמח בהם והסתכל עליהם בעין טובה.
לפעמים מתוך כוונה טובה אנו מרבים לשוחח ולהסביר לילדים שוב ושוב. באיזה שלב השיחות הללו כבר משעממות אותם ומכבידות עליהם אלא שמתוך כבוד אלינו ההורים, הילדים שומעים את הדברים אך לא מפנימים אותם. הם פשוט עומדים ושומעים ולא מתחצפים מתוך כבוד אלינו אך הדברים לא ממש חודרים ללבם.
במצב כזה כדאי למעט בשיחות ולהרבות בפעולות. כלומר לעסוק בתיקון עצמי ולהראות לילדים עד כמה חשובה כל מצוה מבלי להטיף מוסר. במשך תקופה ארוכה מאד הייתי מכין בעצמי את הקערה והנטלה לילדי ולא ראיתי בכך שום חסרון או פגם. היו גם פעמים שלמרות שהכנתי עבורם את הקערה והנטלה, אך הנה כשהם קמו בבוקר הם עברו לידה מבלי ליטול…
המשכתי במנהגי והכנתי להם מדי לילה. בין כך, לעתים רחוקות, גם שוחחתי קצת מהחשיבות של הדבר. ומדי פעם גם הענקתי איזו מתנה קטנה לילד שכן הכין או נטל. גם פתקים נחמדים נהגתי להניח ליד הקערות לאחר שהנחתי אותם בסמוך למיטת ילדי הרדומים. "מצוה גדולה ליטול ידיים ליד המיטה! באהבה – אבא". כך כתבתי.
(האמת היא שבנוגע לכל מצוה, במקום לשוחח עדיף להרבות בתיאורי השכר והזכות הגדולה :"אין לתאר ואין לשער את ריבוי המלאכים שנבראים מהמצוה הנפלאה הזאת!", "הרבה מאד עונשים וצרות יסתלקו מאתנו אם נקפיד היטב על המצוה היקרה הזאת!").
אחרי הכל הילדים אינם עיוורים. הם רואים עד כמה חשוב הדבר לאבא ויום אחד מתחולל השינוי (וכמובן – עם הרבה תפלות).
ראוי לספר כאן את הסיפור על השמש של העיר טשעכוב שהיה ממונה להעיר את היהודים לתפלה. לילה אחד ארע שחתונה חשובה התארכה והתאחרה מאד ואותו שמש היה אף הוא בין המוזמנים ששימחו את החתן והכלה. כאשר שב לביתו, בקושי שנותר לו זמן לישון עד לשעה בה עליו לקום ולהעיר את היהודים לתפלה.
תוך זמן קצר הוא נרדם וישן שנת ישרים עמוקה… אלא שלפתע – דפיקות על חלונו! היו אלו מספר משכימי קום שבאו בטענה "מפני מה לא הערת אותנו היום?!".
השמש המבוהל מיהר לקום, יצא לרחובה של עיר והחל להעיר את היהודים לתפלה. יהודי אחד היה ער בשעה ההיא גם ללא עזרתו של השמש. היה זה החוזה הקדוש מלובלין זי"ע. והנה, רץ החוזה לעבר השמש כשבידו קערה ונטלה תוך כדי שהוא קורא לעברו :"עצור! אל תמשיך ללכת!". כשהגיע אליו הפטיר :"טול את ידך תחילה!".
אכן, מתוך הבהלה והבלבול, שכח השמש ליטול את ידיו… החוזה ראה זאת ברוח קודשו ורץ לעומתו עם קערה ונטלה.
והדברים קל וחומר – אם החוזה הקדוש ידע להטריח את עצמו בכדי לזכות את השמש בנטילת ידיים, האם לא נוכל להטריח את עצמנו בעבור ילדינו?…
ומכאן תקיש לשאר הדברים שחשובים לך ואתה חפץ לראות בבנך. וכמובן – דוגמא אישית. ככל שתברך בקול רם ליד ילדיך, וככל שתקפיד להפגין וותרנות, תכין קערה ונטלה, תשמח בקיום המצוות וכן הלאה, כן רבים הסיכויים שתשפיע עליהם לטובה. ואילו את כל הדברים שאתה חפץ לתקן בילדיך תשאיר לעיתים נעימות וקבועות כגון סביב שולחן שבת אשר בו תלמד הלכות ברכות וכמה חשוב לברך בקול רם, וכן תסביר על החשיבות של נטילת ידיים מבלי לתקוף שום ילד אלא כמדבר בכלליות כחלק משיעור קבוע סביב השולחן. כמו כן תוכל להזכיר לילדיך אפילו שעה או שתיים קודם שהם הולכים לישון שיכינו קערה ונטלה שהרי הנסיון לימד שאם מחכים לרגע האחרון נעשים עייפים ושוכחים…
על כל פנים, זוהי ההשתדלות שלנו כהורים במצוות החינוך – להנעים להם את המצוות, לעזור להם לקיים אותן. הישמר מאד שלא להתחיל לצעוק או להעליב אותם על כך שהם "מתרשלים", "מזלזלים" או "כמה כבר אפשר לדבר איתכם?!".
ובודאי שיש גם מקום גדול לדון את הילדים לכף זכות בשתי דרכים : האחת היא שאם תעקוב אחריהם תמצא שפעמים רבות גם בדברים החשובים להם (כגון חפצים, משחקים, ממתקים וכו') הם לא תמיד נזהרים לשמור עליהם כראוי אלא משאירים אותם באיזה מקום שממש מזמין את האח הקטן שרק לאחרונה החל לזחול לקחת ולהזיק.כמו כן לא חסרים מקרים בהם הילד שוכח להביא למקום לימודיו תשלום עבור פעילות נפלאה שצריכה להתקיים היום ואז הוא מבקש להתקשר להוריו בכדי שידברו עם המלמד ויראו מה ניתן לעשות בשביל שלא יפסיד את הפעילות.
נמצינו למדים שהשכחה היא דבר מצוי אצל ילדים (*) ואין להיפגע אם הם שוכחים גם את המצוות. זה לא מתוך כוונה רעה ורמז לדבר מובא במדרש (תנחומא פרשת נח) : 'אמר שלמה אם תכתוש את האויל במכתש בתוך הריפות בעלי לא תסור מעליו אולתו (משלי כז). מי שהוא מכה את האויל עד שהוא מעלה את השבט לשנות לו שוכח את הראשונות. בתוך הריפות בעלי – עד שהוא עולה הוא שוכח את השניה אף עלפי כן לא תסור מעליו אולתו. נחמן בנו של רבי שמואל בר נחמני אמר למה הדבר דומה? לצנצנת מליאה חגבים עלה הראשון ונפל. עלה השני ונפל והשלישי ונפל. שלישי לא למד מן השני, השני לא למד מן הראשון'. ולא שהילד הוא 'אויל' אך מחו עדיין קטן ומצומצם והמדרש הזה בהחלט יכול ללמד עליו שאינו לומד מטעויות ומתקשה לזכור דברים.
דרך שנייה לדונם לכף זכות היא על ידי הסתכלות עליך עצמך :כמה פעמים אשתך העירה לך על איזה דבר שעדיין לא תיקנת? בכמה הזדמנויות מצאת את עצמך שומע אותה מעירה לך על אותו הדבר? האם זה הופך אותך ל"אדם מוזר"?…
לא פעם ולא פעמיים סיפרו לי אברכים שבילדותם לא ממש הקפידו על נטילת ידיים ליד המיטה, אך ההתמדה של הוריהם להכין להם, והיחס החם שקיבלו מהם גרם להם להקפיד להכין קערה ונטלה דוקא לאחר שהתחתנו וכך לחנך גם את ילדיהם.
אודות השאלה :"כמה כבר אפשר לדבר איתם וכמה כבר אפשר להסביר להם", ראוי לך לעיין בדברי חכמינו הקדושים (ויק"ר פכ"ו סי' ה') שאמרו :'העליונים (מלאכי השרת) שאין יצר הרע מצוי בהם אמירה אחת דייה להם. אבל התחתונים שיש בהם יצר הרע הלואי לשתי אמירות יעמדו'.
הרי בפירוש שאמירה אחת מספיקה למלאכי השרת והם כבר מבינים מחמת שאין בהם יצר הרע. אך אצל בני אדם שיש להם יצר הרע והרבה נסיונות וקשיים בחיים, הלואי שיספיקו שתי אמירות כדי שיעשו את מה שצריך. כל שכן לגבי ילדים שטרם מלאו להם שלוש עשרה שנים ויש בהם רק יצר הרע. הלואי והלואי שיספיקו להם שתי אמירות…
בהצלחה…
_____________
(*) ובפרט אצל בנות, שהשכחה מצויה אצל נשים. ומובא (זוהר ויחי רלג) : "ה' זכרנו יברך – אלין גוברין, יברך את בית ישראל – אלין נשין" (כלומר שדרשו את הפסוק "ה' זכרנו יברך" על הגברים ואת ההמשך "יברך את בית ישראל" על הנשים". והרי ש"זכרנו" שייך יותר לגברים ואצל הנשים מצויה יותר השכחה ושמם מורה על כך וכמ"ש "כי נשני אלקים" – לשון שכחה. על כן יש להתחשב בזה ולא להיפגע או לכעוס.
