שיחות מוהרא"ש • איני יודע

מוהרא"ש נ"י אמר: שאדם צריך להרגיל את עצמו לומר על כל דבר איני יודע, כמו שאמרו חכמינו הקדושים (ברכות ד.) למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז, על כן על כל שאלה ששואלים את האדם, ובפרט כשתלמיד שואל את רבו, קודם כל שיאמר "איני יודע", ומה התועלת בזה? זה מכניס באדם מדת הענוה והשפלות, כי אם האדם אומר על כל דבר "אני יודע" זה סימן שיש בו גאוה וגדלות וישות, וכאילו רוצה להראות שיודע את הכל, אבל כשאומר "איני יודע" זה שובר את הגאוה והגדלות שלו לגמרי ומכניס בו ענוה ושפלות.

ואמר מוהרא"ש נ"י, שדבר זה מרומז בדברי רש"י בפרשת תולדות שכותב על הפסוק (בראשית כ"ז פסוק ה') אם יעקב ועשיו, "איני יודע מה מלמדינו", ולכאורה אם רש"י הקדוש לא ידע פירוש בפסוק, לא היה צריך לכתוב כלום, כמו בכמה מקומות בתורה שאין על זה פירוש רש"י, אבל רש"י כותב כאן "איני יודע" דווקא, ללמד אותנו מדת הענווה והשפלות, וכמאמר חכמינו הקדושים הנ"ל, למד לשונך לומר איני יודע, וזהו "מה מלמדינו" שמלמד אותנו מדת מ"ה ושפלות, כי כשאדם עונה תמיד בכל פעם "איני יודע", זה סימן שאוחז במדת השפלות באמת, והוא מוכן לקבל דעת וחכמה חדשה שיתנו לו מן השמים. 

וכן מועיל אמירת "איני יודע" להבין רצון האדם ששואל אותו, אם כוונתו באמת או לא, כי אם ההוא מתעקש ושואל אותי עוד פעם ועוד פעם, זה סימן שהוא באמת רוצה לקבל ממני, ואז אני אומר לו חוות דעתי, אבל אם סתם רוצה לגזול ממני את הזמן, וכשאמרתי לו "איני יודע" הוא בורח, זהו סימן שאין כוונתו באמת, וטוב לו שילך לדרכו, כי מי שמתכוון באמת להתקרב אל צדיק, ולקבל ממנו עצה, אפילו שהצדיק ידחוף אותו פעם ופעמיים ושלש, לא יעזוב את הצדיק, ואפילו שהצדיק יאמר "איני יודע", יתעקש וישאל, "אנא רבי, תגידו נא לי", ויתעקש ולא ילך ממנו, וזהו סימן שכוונתו באמת, ובשביל זה מעלה לומר לתלמיד "איני יודע", כדי לשים לו איזה מניעה לראות אם הוא באמת רוצה לקבל עצה, או סתם רוצה לגזול ממנו מאת הזמן, כי אולי אין לו מה לעשות עם הזמן, ולכן הוא בא לבזבז את הזמן אצל רבו, אבל אם הרב אומר לו "איני יודע", והתלמיד מתעקש ונשאר אצל הרב, זהו סימן שכוונתו באמת, ואז בוודאי הרב יאמר לו חוות דעתו ויתן לו עצה נכונה באמת.

למד לשונך לומר איני יודע

נמצא שהענין של "איני יודע" יש בו כמה מעלות, ראשון שנחקק בו מדת הענווה והשיפלות, כי לא מוכרחים לומר על כל דבר "כן, אני יודע", שזה בונה אצלו ישות, ושנית, שהוא ניצל מתלמיד שאינו הגון, והרי חכמינו הקדושים אומרים (חולין קל"ג.) כל המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון כאילו זורק אבן למרקוליס, היינו בחינת עבודה זרה רחמנא ליצלן, ולכן כשהרב אומר "איני יודע" והתלמיד בורח ממנו, הרי הוא ניצל מתלמיד שאינו הגון, אבל אם התלמיד מתעקש והוא בא עוד פעם, ועוד פעם, וחוזר ושואל את הרב עד שעונה לו, אזי הוא נעשה תלמיד הגון, ויהיה כלי מוכשר לקבל מה שילמדו איתו, וזה היה הדרך של רבינו ז"ל, שתמיד התחמק ואמר "איני יודע", וכשלא עזבו אותו אז הוא למד עם התלמיד, וזה היה סימן שהוא תלמדי אמיתי.

ואמר מוהרא"ש נ"י: שהוא ידיעה חשובה לדעת שלא מוכחרים לבלות ולבזבז זמן לדבר עם בן אדם שאינו מוכן לקבל ממך, כי מיד שרואים שהאיש הזה אינו שייך אליך למה לך לבזבז זמן עמו, הלא ממילא לא יקבל ממך, ולכן כשאומרים לאחד "איני יודע", והוא עוזב אותך, סימן שאין אתה צריך לדבר עמו כלל, רק אם אף על פי כן הוא מתעקש, והוא כן רוצה לקבל ממך עצה, סימן שהוא בא לשמוע באמת, אם כן בוודאי תצליח כשדבר איתו, וכן אם אין האדם בא לדבר עמך כלל, רק בא לדבר עם אחר, אין אתה צריך להתערב בענין, כי הלא לא בא אליך כלל, וסימן שאינו מוכן לקבל ממך.

וסיפר מוהרא"ש נ"י: שלרבינו ז"ל היה תלמיד בשם ר' יודיל, והוא היה לפני כן תלמיד של הרב הקדוש רבי פנחס מקאריץ זכותו יגן עלינו, והוא היה בעל מקובל גדול מאד, ותמיד הסתובב בדביקות עצומה, והיה מיחד ייחודים, והיה יותר מבוגר מרבינו ז"ל, אף על פי כן לבסוף התקרב לרבינו ז"ל בצורה נפלאה, ואחר הסתלקות רביז"ל בכל פעם כשנסע לציון רבינו ז"ל  עבר דרך העיר ברסלב, כי הוא היה גר בעיר דאשיב, ובכדי להגיע לאומין הוצרך לעבור דרך עיר ברסלב, והיה מתאכסן אצל מוהרנ"ת ז"ל, ומוהרנ"ת ז"ל כיבדו אותו מאד, כי ידע שרבינו ז"ל הפליג במעלתו, ופעם באו שני אברכים וחיפשו את ר' יודיל בבית מוהרנ"ת ז"ל, כי רצו לדבר איתו בעבודת השם יתברך, כדרכו של תלמידי רבינו ז"ל, אבל ר' יודיל כבר נסע, וכששאלו את מוהרנ"ת ז"ל איפה ר' יודיל, ומוהרנ"ת ז"ל אמר שהוא כבר נסע, הלכו להם.

ואמר מוהרא"ש נ"י: שאמר לו ר' לוי יצחק ז"ל, שמהסיפור הזה יכולים ללמוד דבר פלא, כי הרי ידוע שמוהרנ"ת ז"ל דיבר עם כל אדם, ומי שרק בא אליו היה מדבר איתו בעבודת השם יתברך, ואצלו הדלת תמיד היתה פתוחה, ואם כן כשבאו שני אברכים וחיפשו את ר' יודיל, והוא כבר הלך, היה מוהרנ"ת ז"ל  צריך לומר להם, בואו ונדבר ביחד בעבודת ה', ולמה הניח אותם ללכת לדרכם?, אבל רואים מזה, שאם אין אדם בא אליך לדבר עמך, סימן שלא יקבל ממך, כי הרי אינו מחפש אותך רק מחפש אחר, אם כן עכשיו אינו נחשב התלמיד שלך.

וסיים מוהרא"ש נ"י, שכך נהג רבינו ז"ל עם מוהרנ"ת ז"ל, שהוא שם לו כל כך הרבה מניעות עד שמוהרנ"ת ז"ל אמר, את כל המניעות שברתי כבר, אבל זה היה המניעה הכי קשה, כי היה לו באמת הרבה מניעות בהתקרבותו, כי חמיו היה נגדו שהיה הולך לרבינו ז"ל, ואביו היה נגדו שהולך אל רבינו ז"ל, ואשתו היתה נגדו שהולך אל רביז"ל, אבל לא שאל אותם וברח ונסע אל רבינו ז"ל במסירות נפש הכי גדולה, והרבה פעמים הלך רגלי מעיר נעמרוב עד עיר ברסלב, אבל המניעה הכי גדולה היתה כשבא לרבינו ז"ל ורבינו ז"ל הקפיד עליו ושאל, על מה באת? וזה היה המניעה הכי גדולה אצלו, שרבינו ז"ל הראה כאילו הוא מקפיד שבא אליו, ואמר מוהרנ"ת ז"ל שזאת הייתה המניעה יותר גדולה מכל המניעות, כי כבר שבר את הכל ורבינו ז"ל דוחה אותו, אף על פי כן עשה מוהרנ"ת ז"ל את עצמו כאסקופה הנדרסת ולא הסתכל על שום דבר, ודייקא מחמת זה זכה מוהרנ"ת ז"ל יותר מכל התלמידים, כי התעקש להתקרב אל רביז"ל באמת, ועל כן כשאדם שומע מהרבי "איני יודע", לא יהיה לו חלישות הדעת, אלא אדרבה יתעקש וירצה לדעת, כי תלמיד אמיתי רוצה לדעת, ואם הוא מתעקש ואומר "אני רוצה לדעת", ואף שהרבי "אומר איני יודע" ודוחף עליו ודוחק אותו, אזי הרבי יראה שבאמת הוא רוצה ואז יגלה לו דעתו באמת, אשרי מי שאינו מטעה עצמו כלל.

(שיחות מוהרא"ש, חלק ט"ו)