ימי בין המצרים אור בית המקדש חסר:
אנחנו נמצאים עכשיו בבין המצרים, ירמיה הנביא מקונן ואומר (איכה א' ג') "כל רודפיה השיגוה בין המצרים", אומר רש"י (מדרש אגדה) בין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, הימים שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, נקראים בין המצרים, זה ימים ימי אבל, שאנחנו מתאבלים על חורבן בית המקדש שנחרב לנו הבית המקדש, כי בזמן שבית המקדש היה קיים, אפילו אם אדם היה חוטא כל הלילה, בבוקר הקריבו קרבן התמיד ומחלו את כל העוונות של כל עם ישראל, אם אדם חטא כל היום, הקריבו קרבן תמיד בין הערבים, מחלו מה שעשו כל היום, הקדוש ברוך הוא אב הרחמן מוחל לנו, אבל מאז שנחרב בית המקדש, נסתר כל האור, מה זאת אומרת? חכמינו הקדושים אומרים שכל האור בא ויוצא מבית המקדש, משמה יצא האור לכל העולם כולו, האור אין סוף כל אחד שירגיש שיש הקדוש ברוך הוא, זה הרגישו בבית המקדש, הרגישו את השכינה שמה, הרגישו שהקדוש ברוך הוא נמצא איתנו.
כשבית המקדש היה קיים, היה מקריב קורבן ומתכפר לו ומה בימינו?
כשאדם חוטא רחמנא ליצלן נעלם ונסתר ממנו הקדוש ברוך הוא, כמו שרבנו ז"ל אומר (ספר המדות אות אמונה סימן כ"ב) הפשע של אדם מכניס כפירה באדם, כשאדם חוטא בר מינן נכנס בו כפירות ואפיקורסות ולא מרגיש את הקדוש ברוך הוא, אז הוא בבעיה רצינית, כי כשיש לאדם אמונה בהקדוש ברוך הוא, ויודע שהקדוש ברוך הוא נמצא ואין בלעדיו נמצא, ורק הוא האבא שלנו, רק אליו אנחנו יכולים לבקש ולפנות, אז אדם הוא הכי בטוח, אין עוד מקום בטוח כמו להיות אצל הקדוש ברוך הוא, שהוא אבינו שבשמים, אבל הרגע שאדם אין לו אמונה, הרגע שאדם לא מרגיש את הקדוש ברוך הוא, הוא מסכן גדול מאוד, הוא לא מוצא את המקום שלו.
ולכן בזמן שבית המקדש היה קיים, אם אדם חטא היה נעלם ונסתר ממנו האור, כי על ידי שאדם חוטא, מאבד גם את האמונה, כי אם היה לו אמונה לא היה חוטא, היה יודע שהקדוש ברוך הוא פה ומסתכל עליו, למה אדם חוטא? כי נעלם ממנו הקדוש ברוך הוא, אם היה יודע שהקדוש ברוך הוא פה לא היה חוטא היה מתבייש, ולכן כשאדם היה חוטא בר מינן, נעלם ממנו האור של הקדוש ברוך הוא, והיה לו מר מאוד החיים, אז הביא קורבן לבית המקדש, והתוודה על הקורבן הקריב את הקורבן, ואז התחיל להאיר לו האור של הקדוש ברוך הוא, אבל עכשיו שאין לנו בית המקדש, כתוב (הושע י"ד ג') "ונשלמה פרים שפתינו", בזה שאדם מדבר אל הקדוש ברוך הוא, בזה שאדם מתוודה להקדוש ברוך הוא, כאילו הוא הקריב קורבן.
ולכן כשיהודי מרגיל את עצמו לדבר אל הקדוש ברוך הוא, וכל מה שהוא צריך הוא מבקש רק את הקדוש ברוך הוא, אז מתחיל להאיר לו המוח, אבל כדי שיוכל לדבר אל הקדוש ברוך הוא, הוא צריך להיות מקורב אל הצדיק האמת, כי רבנו ז"ל אומר (לקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ס') שהצדיק מעורר מהשנה, כי יש בני אדם שישנים את ימיהם, הם יושנים, אפילו שהוא מניח תפילין וציצית ושומר שבת מתפלל ולומד, אבל המוח שלו יושן, אם אדם לא מדבר להקדוש ברוך הוא, אז הכל זה בחינת שינה, הוא כבר רגיל לזה, מתי אני יודע שאני מקורב אל הצדיק האמת, כשאני מדבר אל הקדוש ברוך הוא, סימן ששמעתי כבר את קול הצדיק, הרגע שאדם מרגיל את עצמו לדבר אל הקדוש ברוך הוא, כל החיים שלו חיים אחרים לגמרי, בשביל זה צריכים להתקרב אל הצדיק האמת.
אנשים שואלים למה צריכים להתקרב אל הצדיק האמת, יכולים ללכת ישר אל הקדוש ברוך הוא, אתה צודק אבל אתה שוכח כדי להגיע אל הקדוש ברוך הוא, צריכים אחד שידריך אותי איך מתקרבים אל הקדוש ברוך הוא, אחד שיעורר אותי איך מדברים אל הקדוש ברוך הוא, את זה צריכים את הצדיק האמת.
אבלות על חורבן בית המקדש:
עכשיו בימים האלו בין שבעה עשר בתמוז ובין תשעה באב, אלו העשרים ואחד יום הם ימי אבל, שאנחנו מתאבלים שי"ז בתמוז עברו על חטא העגל ונשברו הלוחות, שברו את החומות הגויים יוכלו להיכנס בתוך עם ישראל בר מינן, ובתשעה באב נחרב בית המקדש, בשביל זה הימים אלו ימי אבל, אבל דיקא בימי אבל האלו אם אדם באמת בא וחוזר בתשובה אל הקדוש ברוך הוא, בימים האלו כשהחושך מתגבר ומתפשט יותר ויותר על האדם, ואם הוא בא אל הקדוש ברוך הוא, אז הוא יכול למצוא את הקדוש ברוך הוא.
זמן חצות, הפדיון העליון:
מוהרנ"ת ז"ל אומר מה כל כך גדול נקודת חצות, הרי רבנו ז"ל אומר (לקוטי מוהר"ן חלק א' סימן קמ"ט) שאמירת חצות זה מסוגל לפדיון, זאת אומרת בעת חצות אז הוא הפדיון העליון, מה זאת אומרת, יש כ"ד בתי דינים, אומר רבנו ז"ל (לקוטי מוהר"ן חלק א' סימן רט"ו) שיש כ"ד בתי דינים שדנים את האדם בהם, בדרך כלל אנחנו רואים בית משפט דן את האדם על כל מיני משפטים שיש לאדם, ואם המשפט לא נראה לי, אני חושב ואני אומר שהמשפט הזה מה ששפטת אותי זה לא בצדק, מפני שהשוטר הביא עדות לא נכונה להשופט, והשופט שפט אותי כמו שהוא רוצה, ואני יודע שזה שקר, אז מה עושים, זה לא הפקר, הולכים אל בית דין צדק יותר גבוה ומערערים, בית משפט המחוזי פסק עלי כך וכך, אני חולק על זה ואני מביא ראיות שהם טעו, ופונים אל הבית דין הגדול, ושמה זה כבר ענין אחר, אז רבנו ז"ל אומר (לקוטי מוהר"ן חלק א' סימן רט"ו) יש עשרים וארבע בתי דינים, ודנים את האדם בכל בית דין, אבל יש בית דין שזה כלול כל העשרים וארבע בתי דינים, מסביר מוהרנ"ת ז"ל איפה זה הבית דין שכלול מכל העשרים וארבע בתי דינים, זה בעת חצות, כשנקודת חצות אומר רבנו ז"ל (לקוטי מוהר"ן חלק א' סימן קמ"ט) אז זה המתקת הדינים, ולכן אם דנים את האדם בעת חצות אז הוא הזמן הכי טוב לפעול אצל הקדוש ברוך הוא מה שרוצים.
מסביר מוהרנ"ת ז"ל מה זה חצות, החצי לילה הראשונה זה חושך לגמרי לגמרי, איך שנעשה שקיעה מתחיל להחשיך להחשיך עד חצות נעשה חשוך לגמרי, ומי חצות מתחיל לאט לאט להאיר, בסוף העולם מתחיל להאיר ולהאיר עד עלות השחר מאיר, נקודת חצות אז זה תכלית החושך, איך יכול להיות בתכלית החושך חצי לילה הראשונה חצי לילה השניה בדיוק באמצע חצות, אז שיהיה הכי חשוך ואז יהיה המתקת הדינים, אלא בעת שהולך לאדם צר ומר צרות צרורות מרירות ומכאובים, שמרגיש שאני הכי גרוע בעולם, אני נקלעתי בצרה כזו שאני לא יכול לצאת מזה, אני נפלתי בחושך כזה שאני לא יכול לצאת מזה, אז באותו רגע דע לך שזה עת רצון, כי כשאדם מחזיק ממנו כן אני אני אני, השם ישמר הגאווה הסרוחה שמסריח בך מראה שאתה פגום בברית, כי רבנו ז"ל אומר (לקוטי מוהר"ן חלק א' סימן י"א) גאות וניאוף תלוי זה בזה, אם רואים אדם תמיד אני אני, רק אני ואני, הניאוף מסרחת ממך, אדם צריך לדעת אין דבר כזה אני, א'נ'י' זה אותיות א'י'ן'.
אני אומר רבנו ז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן כ"ב) זה הנשמה זה הקדוש ברוך הוא, זה חלק אלוקי ממעל, אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלוקים, רק הקדוש ברוך הוא נקרא אני, לא שייך להגיד על עצמו אני אני, עכשיו כשאדם בא לביטול אמת, ויודע את האמת מי אני, אני כלום, אני מלא חטאים ועוונות, אני נקלעתי בצרה כזו שאני לא יכול לצאת מזה, אותו דקה שאתה מרגיש שאתה לא כלום, אז הוא נקודת חצות, ואז אתה יכול לפועל אצל הקדוש ברוך הוא כל מה שאתה רוצה, ולכן בבין המצרים אלו הם הימים שאנחנו רואים שזה מאוד מר לעם ישראל, אין סוף לכל הצרות.
גדולת חצות – התפילה בזמנים הקשים של האדם:
מי"ז בתמוז עד תשעה באב עבר על עם ישראל כל הצרות והיסורים והמרירות בעולם, אז דייקא בימים אלו הם גם עת רצון גדול מאוד, עכשיו בואו נבין מה זה הכ"ד בתי דינים שדנים את האדם, חכמינו הקדושים אומרים (ראש השנה טז.) אדם נידון בכל ומחצות שעה ושעה, כל שעה דנים את האדם, כמה שעות יש ביממה, עשרים וארבע שעות, איך כותבים את השם א'ד'נ'י' אדין, דנים את האדם, השם א'ד'נ'י' יכולים לכתוב בעשרים וארבע צירופים, יכולים להפוך את התיבה הזו בעשרים וארבע צרופים, כל שעה ושעה יש צירוף של א'ד'נ'י' אחר, דיקא בעת חצות אז יוצא השם א'ד'נ'י' זה גם כן א'ד'נ'י, שדנים את האדם בבית דין העליון, כל שעה ושעה דנים את האדם, אדם חושב שהכל הפקר, מסתובב עושה מה שהוא רוצה, הוא לא יודע שכל שעה ושעה דנים אותך, מה איתך, עכשיו מה לעשות כל היום עבר לי שעה אחר שעה שעה אחר שעה עשיתי כל מיני שטויות בחיים, אבל נשאר לך נקודת חצות, אז אם אדם ער בחצות ובוכה להקדוש ברוך הוא ריבונו של עולם עשיתי את זה, עשיתי את זה, ומתוודה להקדוש ברוך הוא, אז הקדוש ברוך הוא מוחל לו על כל עוונותיו, כי עשרים וארבע בתי דינים דנים את האדם, כל שעה יש בית דין אחר, אבל בעת חצות, אז מאיר הבית דין הגדול בית דין גבוה לצדק, ושמה אני יכול לשבור את כל הבתי דינים.
מה כל כך גדול חצות, אלא הרגע שאדם מרגיש שאני נמצא במצב הכי קשה בחיים שלי, לי מר מאוד יותר מכולם, ואני אף פעם לא אוכל לצאת מהצרה הזאת, אותו דקה שניה שאתה חושב ככה, אז זה הישועה שלך, כי כל זמן שאדם חושב הנה אני אני, אני לא חטאתי, לי לא חסר שום דבר, אתה בבעיה גדולה מאוד, אבל הרגע שאתה רואה את האמת שחטאת, עשית כל מיני שטויות בהחיים, ואתה רואה באמת שאתה בצרה גדולה מאוד שאתה לא יכול לצאת, כולם אחרייך, כולם נגדך, אז דעו לכם זה הנקודה שיכולים לצאת מכל הצרות, ואלו הם הימים האלו שנקראים בין המצרים, כל רודפיה השיגוה בין המצרים, בימים האלו דיקא אם יהיה לנו שכל, נזכה לצאת מכל הצרות, כשאדם מתפלל להקדוש ברוך הוא שום תפילה לא הולך לריק.
אשר בנחל חלק רח מכתב בתשעג
שלושה דברים שנצטוו בהם עם ישראל בכניסתם לארץ ישראל:
נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ישראל (עיין סנהדרין כ: ובתנחומא תצא יא, סוד ה"מלכות" – "כסא") שלש מצוות:
א. להכרית זרעו של עמלק וכנ"ל, כי קליפת עמלק היא ההפוך מזה, המסתירה אורו יתברך ומכניסה ספקות והרהורים רעים, רחמנא ליצלן, להרהר אחריו יתברך על-כן המצווה הראשונה בכניסת המלכות לארץ ישראל, צריך להכרית זרעו של עמלק.
ב. ולבנות להם בית הבחירה (עין לקוטי-מוהר"ן, חלק א', סימן יג), שהוא סוד הדעה כאילו נבנה בית-המקדש בימיו וכו'.
ג.למנות מלך (עין שם, סימן נו), שהוא סוד המלכות, שיש בכל אחד ואחד שצריך להתפשט ולהתגדל להיכנע אליו יתברך, שיקים (עובדיה א, כא): "והיתה לה' המלוכה", הינו כשמכניעים קודם את עמלק שהוא הספקות והקרירות בעבודת השם יתברך, על-ידי-זה נבנית הדעת דקדושה שהוא בנין הבית, ועל-ידי-זה זוכה להתגלות מלך הכבוד, ויקים (ירמיה יז, יב): "כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו", וזה עיקר עבודת המלך, שמוטל עליו להזהיר ולהוכיח את האנשים שיש לו בחינת מלכות עליהם, שיתקרבו אליו יתברך, ומגלה להם אור אלקותו יתברך מתכלית ההסתרה שבתוך ההסתרה בחינת כס"א, ועל-כן נאמר בו (דברים יז, קמ יח): "והיה כשבתו על 'כסא' ממלכתו" וגו', כי זה עיקר מלכותו – לגלות אלקותו יתברך גם בעולם בחינת כסא כנ"ל.
אשר בנחל חלק ד' מכתב תקמה
משיח יפסוק בהלכות בנין בית המקדש כמו הרמב"ם:
אמר רבנו ז"ל: משיח וועט פסק'נען אין הלכות בנין בית-המקדש אזוי ווי דער רמב"ם (משיח יפסק בהלכות השייכות לבנין בית-המקדש כמו הרמב"ם).
(אשר בנחל חלק לז מכתב ו' רלה)
עבודת הכהן הגדול בבית המקדש:
עיקר עבודת הכהן הגדול מאחיו, שהוא הצדיק האמת, איש החסד, ותלמידיו הכהנים בבית-המקדש, כי שם בבית-המקדש היה עיקר האור והתגלות אלקותו יתברך, כמו שאמרו חכמינו ז"ל (שמות רבה לו, ב): כשם שהשמן מאיר, כך בית-המקדש מאיר לכל העולם וכו', עין שם; וכן הוא (בראשית רבה ג, ד): מהיכן נבראת האורה?… ממקום בית-המקדש וכו' עין שם; וכן הוא (תנחומא בהעלותך ב): כשאדם בונה בית, עושה לו חלונות צרות מבחוץ ורחבות מבפנים, וכשבנה שלמה בית-המקדש, עשה חלונות צרות מבפנים ורחבות מבחוץ, כדי שיצא האור מבית-המקדש ומאיר מבחוץ וכו', עין שם; וכן הוא (בראשית רבה ב, ז): בית-המקדש קרוי אור וכו', עין שם; כי שם הייתה התגלות אורו יתברך בחינת פנים אל פנים וכו', בחינת (דברי הימים-ב ז, טז): "והיו עיני ולבי שם כל הימים", כי התגלות אלוקות פנים אל פנים נקרא התגלות העין, כמו שכתוב (במדבר יד, יד): "כי אתה ה' בקרב העם הזה אשר עין בעין נראה אתה ה' ועננך עומד עליהם" וגו', וזה בחינת (דברים יא, יב): "תמיד עיני ה' אלקיך בה" וגו', ועל-כן שם היה משכן הצדיקים, בחינת הסנהדרין שהם עיני העדה כנ"ל, כי הם גילו ופרסמו אורו יתברך לכל ישראל.
רוח הבהמיות:
וכשאחד מישראל חוטא, חס ושלום, אשר על-ידי-זה נסתלק ממנו מאור עיניו, רחמנא ליצלן, ואינו רואה אור השכינה, כי הפשע של האדם מכניס כפירה לאדם (עין ספר המידות, אות אמונה, סימן כב), כי על-ידי החטאים נמשכת על האדם רוח הבהמיות, שהוא כח המדמה, ונחשך ממנו האור לגמרי, בחינת (תהלים לח, יא): "לבי סחרחר עזבני כחי ואור עיני גם הם אין איתי", בחינת (שם פח, י): "עיני דאבה מני עני" וגו', בחינת (שם סט, כד): "תחשכנה עיניהם מראות" וגו', בחינת (איוב יא, כ): "ועיני רשעים תכלינה" וגו', אז בא אל בית-המקדש והביא קורבנו, וסמך ידו על קורבנו, והתוודה את חטאתו אשר חטא ושבר לבו לפניו יתברך ועל-ידי-זה נמשכו כל החטאים והכוח המדמה על הבהמה, ונכנע ונשבר המדמה שלו (עיין לקוטי-מוהר"ן, חלק א', סימן כה), ויצא שכלו מהכוח אל הפועל, כי הכהן שהקריב קורבנו לימדו וגלה לו עצות והתחזקות והנהגות ישרות, עד שהאיר השם עיניו, וחזר וראה מה שנסתר ממנו עד עכשיו, ונתגלה לו אורו יתברך.
הכהן איש החסד:
ועל-כן נקרא הכהן "איש החסד", כמו שכתוב (דברים לג, ח): "תומיך ואוריך לאיש חסידך" וגו', כי הם מטים כלפי חסד תמיד, ומוצאים רק הטוב אצל כל אחד ואחד, ודנים אותו לכף זכות, ועל-ידי-זה מעלים אותו באמת מכף חובה לכף זכות, כי אפילו מי שנפל כבר בעומקא דתהומא רבא, ושב אליו יתברך, עדיין יש לו תקווה טובה שיתכפרו כל עוונותיו, ובפרטיות כשהתוודה והתבודד אליו יתברך ופירש כל שיחתו לפניו יתברך וגילה לו יתברך כל מצפוני ליבו בפרטי פרטיות וכל מה שעבר עליו, וכל ההשתלשלות איך בא לחטא הזה, ובכה והתחנן אליו יתברך, שימחל לו ויכפר לו כל מה שפגם, אז אינו חוזר ריקם, עד שמתכפר לו, וחוזר ורואה אור השכינה, שהוא בחינת ברור וזכוך האמונה, כי על-ידי תוקף האמונה, זוכה להתגלות אור השכינה, וזוכה לראות מראות אלוקים כאשר גלה לנו מוהרנ"ת, זכותו יגן עלינו, אשר "נפתחו השמים ואראה מראות אלוקים" (יחזקאל א, א), ראשי תיבות צרוף א'מ'ו'נ'ה', כי על-ידי תוקף האמונה, אז פתוחים לפניו כל העולמות וכו'.
לעלות לרגל לבית המקדש:
וזה שהייתה מצווה לעלות בכל רגל אל בית-המקדש, ולקבל פניו יתברך, ולהמשיך על עצמו התחדשות בעבודת השם יתברך, ולהאיר עצמו באורו יתברך, ועל-כן נקראת מצוה זו בלשון ראיה, כמו שכתוב (שמות לד, כג): "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון ה"' וגו', "ולא יראו פני ריקם" וגו' (שם לד, כ) "בהעלותך לראות את פני ה' אלקיך" וגו' (שם כד), וכן התנא נקט (חגיגה ב.): הכל חייבין בראיה וכו', עיין שם; כי שם היו יכולים לראות התגלות אלקותו יתברך פנים אל פנים, וכעין שאמרו חכמינו ז"ל
(סוכה נ: עין תוספות שם, דיבור המתחיל: "חד תני" בשם הירושלמי): מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו, כי משם שאבו רוח-הקודש; וכן הוא במדרש (בראשית רבה ע, ח): היו קוראים אותו בית השואבה שמשם היו שואבים רוח-הקודש, שהוא בחינת אור התגלות אלקותו יתברך;
וזה בחינת (בראשית כב, יד): "אשר יאמר היום בהר ה' יראה" וגו' כי שם היו יכולים לראות אורו יתברך כי כשיש התגלות אלוקות, זה נקרא ראיה, כמו שכתוב (ישעיה ס, ב): "ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה" וגו', וכמו שכתוב (זכריה ט, יד): "וה' עליהם יראה" וגו'; ועין בלקוטי-מוהר"ן (חלק ב', סימן סז), אשר בית-המקדש בעצמו הוא גם-כן בחינת עינים, כמו שכתוב (יחזקאל כד, כא): "גאון עזכם ומחמד עיניכם", ועל-כן כשבא לשם נפתחות עיניו.
אך, בעוונותינו הרבים, הוה מה דהווה, ונחרב בית מקדשנו, ועל-ידי-זה נחשכו עינינו, ונסתר האור מאיתנו, כמו שכתוב (איכה ה, יז): "על זה היה דוה לבנו על אלה חשכו עינינו" וגו', וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (ילקוט וילך, רמז תתקמ): "כי אשב בחושך" (מיכה ז, ח) – בחורבן בית ראשון ובית שני וכו'; וזה שאמר הנביא (עמוס ה, יח-כ): "הוי המתאוים את יום ה"' וגו' "הוא חושך ולא אור" וגו' "הלא חושך יום ה' ולא אור ואפל ולא נגה לו"; כי נתעלם האור שהוא עצם השגחתו, בחינת מאורי אור, ונדמה לו שהכל טבע, חס ושלום, בחינת מאורי אש, שהוא בחינת עבדין דחלא "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז), ומזה באה כבדות השעבוד והגלות (עין לקוטי-מוהר"ן, חלק א', סימן רנ), כי נתעלמה הדעת לגמרי.
ועיקר מרירות צרות אורך הגלות והחורבן הוא – שנסתלקו ונסתרו הצדיקים האמיתיים, אשר היה בכוחם לעלות ולהגביה אפילו השפלים והניבזים והפחותים ביותר במעשיהם הרעים, ולגלות להם אשר אין שום יאוש בעולם כלל ואפילו המונחים בעשרה כתרין דמסאבותא, גם-כן יכולים לצאת ולהגיע למה שצריכים להגיע בעולם, ועל-כן אמרו חכמינו ז"ל (איכה רבה א, לט): קשה סילוקן של צדיקים כפליים כחורבן-בית-המקדש; ואמרו (ירושלמי יומא, פרק א', הלכה א): ללמדך שמיתתן של צדיקים קשה לפני הקדוש-ברוך-הוא כשבירת לוחות וכו', עין שם; וכן אמרו (ראש השנה יח :): ללמדך ששקולה מיתתן של הצדיקים כשריפת בית אלוקינו; כי כשנתעלם
ונסתלק הצדיק האמת שהוא בחינת ראש בית, שמלקט ומקבץ כל הנשמות הנדחות בעוונותיהן, ומכניסן ומחזירן לתוך הבית, אז נתפרסמים מפורסמים של שקר אשר אין בהם ממש להעלות ולתקן הנפשות הרחוקות, ואדרבה עוד מחלישים דעתן ומרחקים אותן כאילו אין להן כבר שום תקוה, והן אינן יכולות לשוב, ומכל שכן להגיע לאיזו מעלה ודרגה בעבודת השם יתברך, ועל-כן אין להם שום בית, והנפשות מתגלגלות בחוצות, חס ושלום, כמו שכתוב (איכה ד, א): "תשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות בני ציון היקרים המסולאים בפז" וגו', דהיינו מחמת שנסתר הצדיק האמת במחלוקת ובקטרוגים ובמניעות עצומות, על-ידי-זה הנשמות מתגלגלות בראש כל חוצות כי נסתר הראש בית ואין בית לכנס לשם.
אשר בנחל חלק ד מכתב תקנ
אמירת תיקון חצות על חורבן בית המקדש:
ראה לומר בכל לילה את סדר תיקון חצות, אשר אין למעלה מזה, ורבנו ז"ל אמר (לקוטי-מוהר"ן, חלק א', סימן קמט): חצות מסוגל כמו פדיון; ולכן אשרי מי שזוכה לומר בכל לילה סדר תיקון חצות, ויאמר כמו שיאמר, העיקר שלא יחסר לילה אחד מבלי לומר את התיקון. ולבכות על חורבן בית-המקדש, כי פן ואולי אנחנו גורמים עכשיו שלא יבנה, כמובא בדברי רבנו ז"ל (לקוטי-מוהר"ן, חלק ב', סימן סז): העבר אין, העיקר מעכשיו פן ואולי עכשיו אנו המונעים לבנין-בית-המקדש. וכבר אמרו חכמינו הקדושים (עין ירושלמי יומא א, א): כל דור ודור שלא נבנה בית-המקדש בימיו, כאילו חרב בימיו.
לכן צריכים עכשיו לבקש על צרות ישראל, אשר עובר על כל עם ישראל צרות משנות, יש כל מיני מחלות וחלאים רעים, ומי שמתבונן בספרי היסטוריה מה שעבר על עם ישראל אלפים שנה בגלות, מהנוצרים, ימח שמם וזכרם, ואלף שנים מהמוסלמים, ימח שמם וזכרם, איך שהרגו ורצחו וטבחו ושרפו במיתות משנות, מיתות אכזריות את נשמות ישראל, על זה דוה לבנו, ועל זה אנו צריכים לבקש רחמים ממנו יתברך, שיחוס וירחם על עם ישראל על שה פזורה בין הגויים, ויקבץ נדחינו מארבע כנפות הארץ לארצנו הקדושה בביאת גואל צדק, במהרה בימינו, אמן.
ר' אברהם בר' נחמן ז"ל (בעל מחבר ספר "באור הלקוטים"), היה רגיל לומר: "כל חצות שאני חוטף בזה העולם, זה החיות שלי, זה העתיד שלי, זה הגן-עדן שלי". ולכן אשרי מי שאומר בכל לילה סדר תקון חצות. ור' מיכל ז"ל, נכדו של מוהרנ"ת ז"ל, היה רגיל לומר: כמו שרצען אינו יכול לעבוד בלי המרצע שלו, כן אי אפשר להיות איש כשר בלי אמירת תיקון חצות. ואמר את זה בתמימות ובפשיטות גמורה. וכל אנשי שלומנו אשר אינם מטעים את עצמם בלי יוצא מן הכלל, נוהגים לומר בכל לילה סדר תיקון חצות.
ועל-כן ראה גם אתה להצטרף, כי סוף כל סוף לא ישאר מאיתנו רק הדמעות ששפכנו בעת חצות, שאז הוא הפדיון הכולל, כמובא בדברי רבנו ז"ל (לקוטי-מוהר"ן, חלק א', סימן רטו); אשרי מי שאינו מטעה את עצמו כלל, ואז טוב לו כל הימים.
אשר בנחל חלק כ מכתב ב' תתקנט
להדליק בתוכנו את אור בית המקדש:
אחי ורעי היקרים חכמינו הקדושים אומרים (תענית כט.): משנכנס אב – ממעטים בשמחה. אומרים בשם צדיקים: תכף- ומיד כשנכנס חודש אב, ממעטים את הטמאה על-ידי שמחה; הינו גם עכשיו בימים אלו, שרע ומר לנו במאוד מאוד, שחרב בית- המקדש, ונחשך מאיתנו האור, ולא רואים ולא מרגישים את הקדוש-ברוך-הוא, שזו הצרה הכי גדולה, כי כך אומרים חכמינו הקדושים, (מדרש תהלים קמו) אין לך צער כצער עיוורון עיניים; אם אדם אינו רואה, הוא המסכן הכי גדול, עד כדי כך שאומרים חכמינו הקדושים (נדרים סד :): סומא חשוב למת; מי שאינו רואה, מסכן הוא נחשב כמת, שחייו אינם שווים מאומה. ואומר רבנו ז"ל (לקוטי-מוהר"ן, חלק א', סימן סו) על מאמרם ז"ל (עין יומא עד :): הסומא אין לו שובע; מי שהוא עיוור בר מינן, איננו שבע, הוא תמיד מרגיש רעבון. מסביר רבנו ז"ל: מי שאינו רואה את הקדוש-ברוך-הוא, הוא תמיד מרגיש שחסר לו משהו. ברגע שאדם רואה את השם יתברך, מרגיש את השם יתברך, אין חסר לו מאומה, יש לו היכן להתחבא. כי המקום הכי בטוח להתחבא זה אצלו יתברך.
חכמינו הקדושים אומרים (עין ילקוט תהלים תתסב): מהיכן נבראת האורה? ממקום בית-המקדש, משם יצא האור לכל העולם כולו. ומשנחרב בית-המקדש, נעלם ונסתר האור.
תתארו לעצמכם כשהיה בית-המקדש קיים, אם אדם חטא, בר מינן, עלה לבית-המקדש והביא קרבן, והתוודה להקדוש-ברוך-הוא ובכה, והרגיש את השם יתברך, ודבר עמו יתברך כמו שני חברים המשוחחים ביניהם, כי האיר לו האור, הרגיש את הבורא יתברך שמו.
כיוון שחרב בית-המקדש – נעלם ונסתר האור מאיתנו, ואז באות כל הצרות והבעיות. כי הנה בעת חשיכה, כשישנם הרבה אנשים, וכולם רוצים ללכת, מה קורה אז? אחד דוחף את השני, כי מפאת החשכה אין רואים איש את רעהו, ורבים זה עם זה. אבל כשיש אור, אז יש מקום לכולם, כל אחד יכול ללכת ואינו נתקל בזולתו. כשיש לאדם אמונה בהקדוש-ברוך–הוא, חייו חיים אחרים לגמרי, הוא תמיד שמח.
הן אמת, שמן השמים מנסים אותו לראות אל מי יברח, ומסבכים אותו בסיבוכים, שוברים אותו, מוסרים אותו למלכות, אנשים בוגדים בו, מרכלים עליו, כדי לראות אל מי יפנה בעת צרה.
כל אחד בזה העולם יש לו צרותיו הוא, זה בקטן וזה בגדול, אבל אצל כל אחד הבעיה שלו היא אצלו גדולה במאוד מאוד, כי מה שאתה חושב שאצל פלוני הבעיה קטנה, אצלו זו הבעיה הכי גדולה.
ולהפך – מה שאתה חושב שאצלך זו בעיה גדולה אלמוני חושב שזה צחוק בעלמא. נמצא מכל זה, שלכל אחד יש הניסיון שלו, שאומרים חכמינו הקדושים (עבודה זרה ג.): אין הקדוש-ברוך-הוא בא בטרוניה עם בריותיו, הקדוש-ברוך-הוא אינו שולח מניעות לאדם, שאינו יכול להתגבר עליהן.
ומה עלינו לעשות בימים אלו ימי אב, שכל-כך מר לנו, אין לנו בית-המקדש, לנו בית-המקדש, אין לנו אור, רק חשך לנו? עלינו להדליק גפרור, אור קטן, וכבר נראה אור גדול, בחושך העב ביותר, אם מדליקים גפרור אחד קטן, כבר נעשה אור גדול, ואם מהגפרור מדליקים נר – נעשה אור גדול יותר, ואם מדליקים אבוקה – נעשה אור הרבה יותר גדול.
וזאת עלינו לעשות עכשיו. ראשית, שכל אחד ואחד מאיתנו יקבל על עצמו להיות בשמחה, ואם תשאלו: איך אפשר להיות בשמחה? הלא חרב בית-המקדש, וחושך ומר לנו, וכמו שהנביא אומר: "הצדיק אבד, ואין איש שם לב, כי מפני הרעה נאסף הצדיק" (ישעיה נז, א), איך יכולים להיות בשמחה? אלא עלינו לעשות חשבון – ממה אנחנו מדברים, מה השיחה שלנו, מה שלימד אותנו הצדיק, אם נדבר מהקדוש-ברוך-הוא, סימן שקיבלנו היטב מהצדיק אור כזה, שבמצבים הכי קשים שלנו, אנו יכולים להאיר לעצמנו אור, וגם לשני ולשלישי להאיר אור, וגם לעשרים איש ולמאה איש – להדליקם וללהבם.
אשר בנחל נג י' קפה