והיה בחג השבועות בעיר חרסון. ובלילה היה ער כל הלילה כנהוג. וקודם אור היום הלך עם האיש שלו ר' יצחק למקוה. ובכל הדרך שהלך עמו למקוה, שאלו רבנו ז"ל בכל פעם: "האם אתה שומע קולות?" והשיב לרבנו ז"ל, שאינו שומע שום דבר, ונתפלא מאוד רבנו ז"ל, על שאינו שומע, ואמר לו: "איך אפשר לבלי לשמוע קולות כעת". והלכו יחד למקוה, ענה ואמר לו רבנו ז"ל: "אפשר הוא קול הקאפעליע, (המקהלה) שאני שומע?", והשיב לו האיש שהלך עמו ר' יצחק: "איני שומע שום קול קאפעליע ולא שום קול כלל". ותמה רבנו ז"ל מאוד. והבין ר' יצחק, שהוא שומע עכשיו קולות וברקים של קבלת התורה.
וכשהגיעו למקוה, טבל רבנו ז"ל הרבה טבילות מאוד. וכשיצא מהמקוה, אמר לו רבנו ז"ל: "שנודע לי עכשיו בעת קבלת התורה בעניין שנאמר בזוהר הקדוש (תיקוני זוהר, תיקון לג): אית יראה ואית יראה (יש יראה ויש יראה) וכו', ועכשיו נודע לי, שיש עוד יראה, שהיא גם כן עוד יותר ויותר אפילו מיראה עלאה (יראה עליונה) הנזכר שם, כי נודע לי עכשיו יראת אלוקות, שהיא יראה ופחד גבוה ועצום ומרומם ומנושא מאוד מאוד.
ואמר אז (הנאמר בליקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן קמח): "מידת היראה בעצמה היא יראה מהשם יתברך, ואם כן יש לה גם כן יראה, וזאת היראה נכללת היא גם כן יראה מהשם יתברך, ואם כן יש לה גם כן יראה. וכן נכללת יראה אחת בחברתה, למעלה למעלה עד אין סוף וכו'" (עיין שם בפנים).