ואמרו לו שקודם שיבוא לארץ ישראל, תהיה שם אגרת בארץ ישראל, שהוא מהחולקים ומהמרגלים לבל יוכל להטעות אותם.
אחר כך הלכו להסרסור מהספינות, והוא היה אחד מאנשי פולין ונשא אישה מהספרדים (מתושבי המקום בני עדות המזרח), וחמותו הייתה יוצאת ונכנסת בבית התוגר (המושל), והאיש ההוא הוא איש גדול שם – ועל כן הלכו אלו שני האנשים אל זה הסרסור וביקשו אותו ואמרו לו: "למען השם, לבל תניח את האיש הזה לנסוע להתם, כי הוא מהחולקים ורוצה לעשות שם גירוש, חס וחלילה, ואם תוכל לעשות לו איזו רעה, שכרך יהיה כפול מן השמים". ורבנו ז"ל והאיש ר' יצחק שהיה עמו לא ידעו מזה, שהלכו שני האנשים אל הסרסור ודיברו רעה וכו'.
ושני האנשים ביזו את רבנו ז"ל כל הזמן בכל מיני ביזיונות וכו'. ורבנו ז"ל סבל הכל ולא רצה לגלות להם בשום אופן, מי הוא, ורימה אותם בכוונה ובלבל דעתם מאוד מאוד, עד שהיו מבזים אותו בכל פעם, על שבכל פעם הוא משנה ענייניו. פעם אחת דיבר עמהם, עד שנדמה להם בברור, שהוא מלאגורנא וכו'. ואחר כך ראו, שלא כן הוא, וביזו אותו מאוד מאוד. ופעם אחת דיבר עמהם, ונדמה להם, שהוא בן הקומארנער, דהיינו בן המגיד מקומארנא (הכוונה לרבי משה יוסף ליק-וורניק, שהיה מגיד בקומראנא, ואחר כך בעיר סדיגורה) שהייתה אז עליו מחלוקת גדולה עליו כמפורסם. ואחר כך בתוך הדברים התחיל רבנו ז"ל לקלל את הקומארנער. וגערו בו: "והלא הוא אביך!" וראו, שעדיין לא עמדו עליו. ובכל פעם היה לו שם אחר. ובכל שם שקראו אותו, נענה להם ובא אליהם. פתאום יצא מפיהם, וקראו ישעיה כדי לנסותו, אם הוא בן הקומארנער, ששמו ישעיה. ובא רבנו ז"ל תכף ומיד אליהם. ונדמה להם בוודאי, שהוא בן הקומארנער. ואמרו לו: "אתה הוא בוודאי בן הקומארנער", והשיב להם והוכיח להם, שאינו בנו.
בתוך כך החלו לדבר מהמתנה, שששלח הקומארנער לבנו, והתחיל רבנו ז"ל תכף לבקשם ולהפציר בם, שיהיו מראין לו את המתנה שלו, וראו שוב שהוא בנו. ואחר כך דיברו עמו עוד, וקלל את הקומארנער עוד פעם. ונבהלו מאוד מאוד ובאו בכעס גדול וביזו אותו מאוד מאוד. וכששאלו אותו: "למה אתה אומר עכשיו ששמך כך, ואחר כך שם אחר. וכן בשם מקומך, אתה משנה בכל פעם?" והשיב להם רבנו ז"ל: "היות שכל שם ושם הוא כפי המידה והספירה שנאחזות בו וכו', ואני ברוך השם, כלול מכולן". (עיין פרדס רימונים, שיעור-קומה ה').