להודות ולהלל:
רבנו ז"ל אמר (לקוטי מוהר"ן חלק ב' סימן ב') ימי חנכה הם ימי הודאה, ותודה והודאה שמודים ומשבחים את הקדוש ברוך הוא זה שעשוע עולם הבא, הינו בזה העולם עובר על כל אחד משברים וגלים צרות ויסורים ומרירות ומכאובים ומה לא? וכל הבעיה זה רק מחמת שתמיד אדם מסתכל על הצד השלילי שבחייו וכו', כי אם אדם היה תמיד רק מסתכל על הטובות שהקדוש ברוך הוא עושה איתו, היה נותן תודה להקדוש ברוך הוא, שזה סוד ימי חנוכה שהם ימי נסים, שהקדוש ברוך הוא עשה ניסים לעם ישראל למעלה מדרך הטבע שרבים נפלו ביד מעטים, האור שהדליקו החשמונאים אף שהיה אור קטן, אבל זה האיר ושרף את כל החושך של היונים שגזרו חושך על עם ישראל, כמאמרם ז"ל (בראשית רבה פרשה ב' סימן ד') "וחשך" זה גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל;
אף על פי כן נס חנוכה היה שמצאו פך שמן קטן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול ודלק שמונה ימים כנגד שמונת ימי הבינה, לתת הזדמנות לעם ישראל להתבונן את גדולת הקדוש ברוך הוא ולראות את הניסים והנפלאות שעושה איתנו, שבזה אנחנו מתחילים להתבונן שהקדוש ברוך הוא מנהיג את עולמו בחסד וברחמים בצדק ובמשפט, ואף שיש דברים שאנחנו לא מבינים ולא נקלט לנו בשכל אנושי וכו', עם כל זאת נס זה למעלה מדרך הטבע, ואומרים חכמינו הקדושים (שוחר טוב תהילים י"ח) לא כל מי שהוא אומר שירה אומר, אלא כל מי שנעשה לו נס ואומר שירה בידוע שמוחלין לו על כל עוונותיו, זאת אומרת אם האדם מתבונן על הניסים שהקדוש ברוך הוא עושה איתו בכל יום ובכל שעה ובכל רגע ממש, ונותן תודה והודאה להקדוש ברוך הוא, על ידי זה מוחלין לו על כל עוונותיו, ולכן דיקא בימי חנכה האלו עלינו רק לתת תודה והודאה להקדוש ברוך הוא, ומעט מן האור של הפח שמן שזה הדעת האמת של הצדיק, יאיר בנו את אורו יתברך, ונזכה לגרש את כל החשך שמתגבר עלינו, ונזכה להודות ולהלל ולשבח את הקדוש ברוך הוא על הניסים והנפלאות שעשה ועושה ויעשה עמנו, שזה הניסים והנפלאות שהקדוש ברוך הוא עושה עם כל אחד ואחד מאיתנו.
ידוע שהיונים רצו לעקור מעם ישראל את התורה שבעל פה, שזה האמונת חכמים, וזה לעומת זה יש ל"ו מסכתות כנגד הל"ו נרות שאנחנו מדליקים במשך שמונת ימי חנוכה, ולכן דיקא עכשיו בימי חנוכה הקדושים אנחנו צריכים לקבל על עצמנו ללמוד גמרא שהוא תורה שבעל פה, ועל ידי זה אנחנו ממשיכים על עצמנו הד' מלאכי השמירה שהם ראשי תיבות ג'מ'ר'א' ג'בריאל מ'יכאל ר'פאל א'וריאל, ולכן אשרי מי שמקבל על עצמו ללמוד בכל יום את הדף היומי אפילו בגירסא, אבל שיהיה אצלו חק קבוע ללמוד בכל יום דף גמרא, ועל ידי זה ינצל מכל צרה וצוקה ומכל נגע ומחלה, ויאיר עליו האור הגנוז של הקדוש ברוך הוא, ואתה צריך לזכור אשר אין עוד הצלת העולם כמו לימוד תורה הקדושה, כמאמרם ז"ל (תנחומא נח) על הפסוק (ירמיה ל"ג) "אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי" איזהו ברית שנוהג ביום ובלילה? זו תלמוד, וכן הוא אומר (שם) "כה אמר הוי"ה אם תפרו את בריתי היום ואת בריתי הלילה גם בריתי תפר את דוד עבדי" וגו', ואומר (תהלים א') "כי אם בתורת הוי"ה חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה" ואף הקדוש ברוך הוא כרת ברית עם ישראל שלא תשכח תורה שבעל פה מפיהם ומפי זרעם עד סוף כל הדורות, שנאמר (ישעוה נ"ט) "ואני זאת בריתי אותם אמר הוי"ה רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו" וגו' ולא כתיב ממך אלא מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך;
אשר בנחל חלק ער עמ' פד
להאיר את הדיבור עם נר חנוכה:
אחי ורעי היקרים! הנה אנו עומדים עכשיו לפני ימי החנוכה הקדושים, אשר אומר רבנו ז"ל (לקוטי-מוהר"ן, חלק א', סימן יד), שלכן שמים את נר חנוכה בפתח ביתו, אשר זה מרמז, שצריכים להאיר את הדיבור עם נר חנוכה, כי פתח האדם זהו הפה, וצריכים לשומרו מאד לא לדבר רע: לשון-הרע, רכילות וליצנות. וזהו שנר חנוכה מאיר על הפתח דיקא, על פתח האדם שהוא הפה, שיהיה שמור מאוד לא לדבר, רחמנא ליצלן, כל דבר אסור העולה על רוחו ודעתו.
חכמינו הקדושים אומרים (עין ראש השנה יח:), שאחת מן הגזרות שגזרו היונים היתה, שלא להזכיר שם שמים על פיהם, וכשגברה מלכות חשמונאי וניצחום, התקינו שיהיו מזכירים שם שמים אפילו בשטרות; הינו אחת מגזרות היוונים הייתה, שלא לדבר מהקדוש-ברוך-הוא, תדברו מהכל, אבל לא מהשם יתברך. למדים מכאן מהי קליפת הטומאה, טומאת היוונים, שלא להזכיר שם שמים בפה, רחמנא לצלן. אומרים חכמינו הקדושים (תנחומא נשא טז): מיום שברא הקדוש-ברוך-הוא עולמו, נתאוה שיהיה לו דירה בתחתונים;
תאותו של הקדוש-ברוך-הוא, כביכול, שנגור עמו ביחד, וכיצד? כשתמיד נדבר ממנו ונשיח אליו. שני אנשים גרים יחד, ומכירים זה את זה, וכיצד? על-ידי שמדברים ומשיחים זה עם זה, אבל אם גרים בצוותא ואינם מדברים זה לזה, ומכל שכן ששונאים זה את זה, הרי כאינם דרים יחד, כמאמרם ז"ל (יבמות קיב:): אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת; לא ימלט לגור ביחד ולא לדבר. וזה בין אדם לחברו בין איש לאשתו על אחת כמה וכמה באין ערך כלל כשאדם מדבר להקדוש-ברוך-הוא תמיד, סימן שהבורא יתברך שמו שורה בו ודר אצלו, כי הוא מדבר תמיד רק ממנו יתברך. וזהו שמצינו אצל יוסף הצדיק (בראשית לט, ג): "וירא אדוניו כי הוי"ה איתו, וכל אשר הוא עושה הוי"ה מצליח בידו". נשאלת השאלה, איך גוי ארור טמא, מצרי מזוהם, ראה שהקדוש-ברוך-הוא נמצא עם יוסף, כיצד ראה וכיצד ידע, וכי הכיר את הקדוש-ברוך-הוא, שידע שהשם יתברך גר עם יוסף? אומר רש"י: 'שם שמים שגור בפיו', יוסף הצדיק תמיד דבר מהקדוש-ברוך-הוא, ובמה שאדם מדבר – בזה הוא אוחז.
ולכן בימי החנוכה צריכים להדליק את נר החנוכה בפתח הבית, אומר רבנו ז"ל: פתח הבית – זהו הפה, שם תאיר את אור האמת.
ולכן הדבר הראשון ראו לקבל על עצמכם – לדבר תמיד מהבורא יתברך שמו. הבעל עם האשה, ההורים עם הילדים, לשיח ולספר רק מהקדוש-ברוך-הוא, עם הידידים והחברים – לדבר רק מהקדוש-ברוך-הוא, היכן שתלכו תהיו מזכירים שם שמים תמיד, וכך תזכו להוריד את השכינה בעולם.
ודבר זה צריך להיות בראש מעינכם. כי ברגע שאדם מדבר רק מהבורא יתברך שמו, זה סימן שנעשה מרכבה לשכינה, כי הוא בטל ומבוטל לאין סוף ברוך הוא.
וכן אמר רבנו ז"ל (לקוטי-מוהר"ן, חלק ב', סימן ב'), שימי חנוכה הם ימי הודאה, כל שמונת ימי החנוכה ראוי ליתן תודה והודאה להקדוש-ברוך-הוא על הניסים והנפלאות, על התשועות והנחמות, שעשה עמנו בימים ההם בזמן הזה. אומר האר"י ז"ל, אשר כל חג וחג שהיה בעבר, חוזרת מהות החג ונעשית גם עכשיו בהווה, אין זה שהיו פעם יוונים, ועכשיו אנו חוגגים את ימי החנוכה ומדליקים נרות רק זכר לנס שהיה לפני אלפיים שנה, בודאי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, ונקבע חנוכה לדורות, על שלא מצאו החשמונאים שמן טהור להדליק בו את המנורה, כי היונים טמאו את כל השמנים, ולבסוף נמצא פך שמן קטן חתום בחותמת הכהן הגדול, והיה בו מספיק ליום אחד, ונעשה נס והאיר לשמונה ימים – זה עיקר הנס. אך מלבד זאת, כל שנה ושנה יש לנו אותו הנס, הכיצד?
אלא היונים שהיו לפני אלפים שנה, נמצאים גם היום, אלא שבכל דור ודור יש להם שם אחר. הערב-רב בארץ ישראל, שרוצים להשכיח שם הוי"ה מפיהם של ישראל, שלא יזכירו שם ה', וכן רוצים לעקור את השבת, את החודש, המילה, המקווה, טהרת המשפחה ושאר גזרות רעות, עד שמליון ילדים אינם יודעים מה זה "שמע ישראל הוי"ה אלקינו הוי"ה אחד", וטמאו כל השמנים, כל המוחות טמאים, רחמנא ליצלן, וכמו שאומר רבנו ז"ל (לקוטי- מוהר"ן, חלק א', סימן לו), שהנואף – מחו מתייבש. וכן אומר רבנו ז"ל (שם, סימן ס'), שהמוח יונק מהשמנים שבגוף, נמצא, שהמוח זה השמן.
ואם-כן טמאו כל השמנים, כל המוחות, רחמנא ליצלן, קלקלו אותם, אנשים מרותקים אל כלי התקשורת, ויכולים לשבת שעות לצפות ולהאזין לכלי המשחית, ולבלות זמן יקר בקריאת עיתונים.
ומי הם אלו הכתבים, מי הם אלו השדרנים והקרינים? אנשים נואפים, קלים וריקים ופוחזים. ומה אנו רואים? שאנשים אינם מסתכלים על המציאות, אינם מנסים להבין אמיתותם של דברים וישרותם, אלא משפיעים משטיפת המוח של אותם קריינים ושדרנים נואפים, ליצנים וריקנים, ופעמים אף גנבים, גזלנים ועבריינים, ואיך
יתכן – אדם, שעשה כל העברות שבעולם, היום יכניס דעות בקרב בני-אדם ? וממנו ומדעותיו הכוזבות צריכים להיות מושפעים? אין זאת אלא טומאת קליפת היונים שבדור הזה, אשר טמאו כל השמנים, זיהמו כל המחות של בני-האדם וכו', אשר הם משפעים מהעיתונים וכלי התקשורת, המלאים שקר ורעות רוח, הכלולים מעבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים.
אבל הקדוש-ברוך-הוא אב הרחמן, ושולח לנו צדיקים בכל דור ודור ומוצאים פך שמן של כהן גדול החתום בחותמו ואיש אינו יכול להכחישו, אשר זו דעת הצדיק האמת, ומהי? "אתה הראת לדעת, כי הוי"ה הוא אלוקים, אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה);
המגלה ומפרסם לעם ה': "תדעו לכם, שאנו תלויים ועומדים רק בידי הקדוש-ברוך-הוא, ואין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, ודבר גדול ודבר קטן אינו נעשה מעצמו, אלא בהשגחת המאציל העליון, הכל זה אלוקות ואלוקות זה הכל". אבל האור כל-כך גדול, עד שאי אפשר לקבלו, ולכן יש הרבה מתנגדים לאור הזה, כי ריבוי האור גורם ריבוי החושך, כי מרב אור מסתנוורים, ואין יכולים לראות, פנס המאיר סמוך לעיניים, אינו מאפשר לראות מאומה.
ולכן על גדולי מובחרי הצדיקים יש הרבה מחלוקת, כי הם מגלים גלוי אור כזה – "תדעו לכם, שהכל זה אלוקות, ואל תחיו באשליות, שיש טבע, מקרה ומזל", מוח הצדיקים קדוש וטהור כל-כך, שישנם רק מעטים המסוגלים לקבל מהם את האור הזך הזה, ואילו שאר המוחות הפגומים, אינם יכולים לקבל אור נפלא כזה, ובמקום שהחוטאים והפגומים יודו בחסרונם ובמגרעתם ובפגמם, אשר עקב חטאתם כי רבה, אינם יכולים לקבל את דברי הצדיק, אשר הם סולת נקיה ומבררת היטב, עוד משליכים הם את הקולר ותולים אותו בצוואר הצדיק, ומעיזים פניהם לחלק עליו. ואף-על- פי-כן הצדיק, בחינת מתתיהו ובניו, אינו מתפעל מכל זאת, וממשיך לגלות ולפרסם את האור לכל העולם כולו.
ואיך תדעו, אחי ורעי היקרים, שאתם כן זכיתם לגילוי האור הזה? וזה לכם האות – אם תרגילו עצמכם לתת תודה והודאה להקדוש-ברוך-הוא על כל החסדים והרחמים שעשה ועושה עמכם, ותשיחו תמיד בינכם לבין קונכם, ושם שמים שגור יהיה על פיכם, שתשיחו בין הבריות ממנו יתברך, מגודלו וטובו וחסדיו הגמורים.
כי ימי חנוכה, אומר רבנו ז"ל (לקוטי-מוהר"ן, חלק ב', סימן ב'), הם ימי הודאה, שצריכים להודות ולהלל ולשבח את הבורא יתברך שמו. הקדוש-ברוך-הוא עושה עמנו הרבה נסים, עד שאומרים חכמינו הקדושים (נדה לא.): לעולם, אפילו בעל הנס אינו מכיר בניסו; כולנו מלאים ניסים ונפלאות, אבל איננו מודים בהנסים, רב רבם של בני-אדם הולכים ממרמרים, מרים חייהם כלענה, הם שבורים ורצוצים, אין להם כלום, והם מלאי טענות ומענות, עניות ודחקות, מריבות ומחלוקות, מר להם מאוד. ומאין זה נובע? מחמת שאינם מרגישים את הקדוש-ברוך-הוא. עד שיש בני-אדם, שהם בכעס עליו יתברך רחמנא ליצלן וישנם שנפלו כל-כך בחושך ואפלה
שנכנסה בהם כפירות ואפיקורסות, וישנם אף שמתלוצצים מכל הענין של לדבר אל הקדוש-ברוך-הוא, ושואלים: "למה צריכים לדבר אליו יתברך?!" ואינם קולטים שהשאלה הזו היא בכלל כפירות ומינות. ובטוחים הם בעצמם, וחושבים: "מהי פשר ההתבודדות אליו יתברך ומה הענין בזה?!" ואינם שמים על לב שהם מושפעים מהדעות הנפסדות של אלו היונים, היונקים מקלפת יון הארורה שטמאו כל השמנים. כי אם אינם מדברים אל הקדוש-ברוך-הוא, אם אינם נותנים תודה והלל ושבח לפניו יתברך, סימן שחסר אצלם האור האלוקי, אשר זה משי"ח יכניס בעולם, לשי"ח ולספר, ולדבר ולהתבודד, ולהודות ולהלל להקדוש-ברוך-הוא.
ומובא בספרים: מ'זוזה י'מין ח'נכה ש'מאל – ראשי תיבות: משי"ח. בימי חנכה הקדושים מתחיל להאיר ולהתנוצץ אורו של משיח, שיזכה כל אחד להרגיש את הבורא יתברך שמו. וברגע שזוכים להרגישו יתברך, כל החיים חיים אחרים לגמרי; כי כל הצרות שעוברות על בני-אדם, הן רק מפני שהוציאו את הקדוש- ברוך-הוא מחייהם, כי אם היו חיים עם השם יתברך, ומדברים תמיד רק ממנו יתברך, אף פעם לא היו חסרים דבר. מתי ישנן צרות? בעת הסתרת פנים, כמו שכתוב (דברים לא, יז): "והסתרתי פני מהם ומצאהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא, הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה";
ברגע שמוציאים את הקדוש-ברוך-הוא מהחיים הפרטיים, אזי מרגישים את כאב הצרות וצער היסורים, בעת שאין נותנים תודה לפניו יתברך, ויש רק טענות כלפי שמיא, חס ושלום, אז החיים מרורים מאוד, וחשים ממש ייסורי תופת.
ולכן, אחי ורעי היקרים! הנה ממשמשים ובאים ימי חנוכה הקדושים, ראו להודות ולהלל ולשבח לבורא יתברך שמו על כל החסד חינם שעושה עמכם, תנו תודה לפניו על שאתם בריאים ואיתנים, יש לכם עינים לראות – תודו לפניו, כמה אנשים אינם רואים?! יש לכם אוזניים לשמוע, פה לדבר – שבחו לפניו, כמה בריות אינן שומעות, חרשים ואלמים?! יש לכם איברים מתפקדים – הללו עזו ותפארתו; כמה בני-אדם משותקים, ואינם יכולים ללכת בכוחות עצמם, וצמודים, רחמנא לישזבן, לכסא גלגלים?! למה תהלכו מדכדכים, ממרמרים ומדכאים?! תנו שבח ושירה לקל הנורא, שיש לכם אשה בריאה, ילדים בריאים, אשר אין צער ועונש גדול יותר מזה, שיש לאדם ילדים סובלי חלאים.
ואם אינכם רגילים בתודה והודאה על כל החסד חינם שעשה עמכם הבורא יתברך, אין זאת אלא מהכפירות שחדרה ללבכם.
ולכן דיקא בחנוכה, שמאיר בו האור אין סוף ברוך הוא, ראוי לכל אחד ואחד לומר תודה לפניו יתברך, ולשבח ולהלל על העבר וההוה, ואזי יתרחב לבו ויזכה לבקש על להבא, ולשאל כל צרכיו ומבוקשו לעתיד, וידבר וישיח בינו לבין קונו, כאשר ידבר איש אל רעהו והבן אל אביו.
ואם תהיו חזקים בדבר זה, בתפילה והתבודדות, תהיו הכי מאושרים. כי כשאין לאדם עם מי לדבר – אין לך אמלל ובודד ממנו והעונש הגדול ביותר שיכולים להעניש את האדם – שמכניסים אותו בבית-סהר, אבל גם שם יש לו עוד אסירים, שיכול לנהל עמהם שיחה, אבל כשמכניסים אדם לצינוק, מסכן הוא עד מאד, לבד, בודד וגלמוד, וממש יוצא מדעתו, כי השיעמום, אומרים חכמינו הקדושים (כתבות נט.) זה שיגעון, שנובע מהבטלה, שמביאה לידי חוסר מעש וזימה.
אבל אם אדם חזק באמונה בהקדוש-ברוך-הוא, הוא אף פעם אינו לבד, כי תמיד מדבר אליו יתברך ואינו צריך מאומה אדרבה ככל שעובר עליו יותר צער ומכאוב, יש לו אל מי לפנות. וזו המתנה הגדולה והיקרה ביותר, שקבלנו מרבנו ז"ל. וסוד זה יגלה משיח צדקנו. ולכן משי"ח נקרא על שם משי"ח אלמים, כי עד בא משיח, אין יודעים מהעצה הנוראה – לדבר אל הקדוש-ברוך-הוא, ושוחקים מהעניין הזה, ושוכחים שהוא היסוד והעיקר – לשיח בינו לבין קונו;
כי על-ידי שאדם מדבר עמו יתברך, סימן שהוא חזק באמונה פשוטה בו יתברך, ומרגיש את שכינת עזו יתברך. ודבר זה יכניס משיח בשלמות אצל כל בר ישראל.
ועל-כן בימי חנוכה הקדושים ראו לקבל על עצמכם מחדש להתחיל לדבר אליו יתברך. ואמר רבנו ז"ל: לעולם, הייתם צריכים להתבודד כל היום, אלא מחמת שאני רואה שזה קשה לכם, אזי תתבודדו לכל הפחות שעה אחת ביום; ובאמת מה זאת אומרת לדבר כל היום אליו יתברך, הלא אדם מוגבל בזמנו, הוא קם בבוקר, וצריך ללכת למקווה, אחר-כך לילך לבית-הכנסת להתפלל שחרית, אחר-כך לאכול פת שחרית, אחר-כך ללמוד תורה, או לעסק לצרכי פרנסה ובעת מנחה – תפילת מנחה ואחר-כך שב – זה לתלמודו וזה לעסקיו וכו', אחר-כך תפילת ערבית וכו', אחר-כך שב לביתו לאכול, ומי שלא למד כל היום, צריך עכשיו לקבוע עיתים לתורה, ואחר-כך להתפנות לילדיו ולחנכם, להתעניין בשלומם, איך עבר עליהם היום וכו', ואחר-כך תיקון חצות, עוד לימוד תורה, קריאת שמע שעל המיטה ושנה, ואם-כן איך מובנת שיחת רבנו ז"ל שאמר שיהיה לכם כל היום התבודדות ומחמת שאין לכם זמן אזי רק שעה אחת תתבודדו? אלא אדם צריך להרגיל עצמו מהרגע שפוקח עיניו בבוקר, עד שעוצמן בלילה – להזכיר עצמו מהקדוש-ברוך-הוא, כמובא (לקוטי-מוהר"ן, חלק א', סימן נד), שכך מנהג יראי ה', שתכף-ומיד כשמתעוררים, מזכירים עצמם, אשר מלא כל הארץ כבודו, והקדוש-ברוך-הוא איתנו, עמנו ואצלנו, ונמצא בזה היום, וצריך לקבל הרמזים מזה היום. וכך מתלבשים ומדברים אל הקדוש-ברוך-הוא, הולכים למקווה ומשיחים בדרך אליו יתברך, הולכים לתפילה ומדברים עמו יתברך, עושים קניות – מדברים אל הקדוש-ברוך-הוא, הולכים לכולל, מדברים בדרך אליו יתברך, או בעת העבודה כשטרוד בעסקיו – יזכיר עצמו ממנו יתברך וכו' וכו' וכן הלאה בכל שעות היום, זה נקרא כל היום התבודדות.
אבל לזכות להגיע לזה, אדם צריך להיות דבוק באין סוף ברוך הוא, עד שאצלו מוחלט בהחלטה גמורה, שאין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל ובמדרגה זו עדיין איננו אוחז על-כן אמר רבנו ז"ל: תחיו עם שעה אחת ביום התבודדות, שעה אחת ביום תערכו לכם חשבון הנפש – "איך אנו מתנהגים בינינו לבין המקום ברוך הוא, בינינו לבין הבריות, האם אנו מקיימים את המצוות כראוי? האם איננו עוברים על זדונות, רחמנא לצלן?! האם העינים שלנו קדושות וטהורות?!" וכדומה שאר מצוות עשה ולא תעשה שצונו הבורא יתברך שמו;
אדם צריך ולחפש איך הוא מתנהג בינו לבין קונו, וכן צריך תמיד לבקש ולחפש איך מתנהג עם בשר ודם, בינו לבין חברו, אם אינו גונב וגוזל, אם פורע חובותיו, אם אינו גורם עול לזולת וכו'. ומפאת פגעי ומקרי הזמן, וטרדות הפרנסה והכלכלה, בני-אדם כהיום כל-כך שבורים ורצוצים, עד שאינם יכולים לצמצם עצמם אפילו שעה אחת ביום, ולעסק בחשבון הנפש ובהתבודדות, כי על כל אחד עובר משבר זה או אחר עד ששוכח ממנו יתברך.
ולכן לכל הפחות ראו 'לגנב' כמה וכמה פעמים ביום 'חמש' דקות בלבד של התבודדות, בבוקר לתפוס חמש דקות ולשיח עם הקדוש-ברוך-הוא; קמים בבוקר ומתלבשים, תדברו אז חמש דקות עמו יתברך. ומה תבקשו? שהיום הזה תזכו לקשר עצמכם אליו יתברך, היום הזה לא תדברו לשון-הרע, רכילות וליצנות, היום הזה לא תהיה לכם מחלוקת עם אף אחד, היום הזה לא תעברו על איסור גזל, היום הזה לא יתקרבו אליכם המשחיתים, היום הזה לא יתקרב אליכם איזה רע וכו', אחר-כך תאמרו ברכות התורה, ותלכו למקווה, וכן לתפילה, ואחר-כך 'תגנבו' עוד חמש דקות התבודדות, אשר הן חולפות ביעף וכו', אחר-כך במשך היום תמצאו עוד חמש דקות פנויות לשיח עמו יתברך, וכן הלאה בצהרים ואחר הצהרים ובערב וכו' אט אט נצטרפות ונצטברות כל חמש הדקות לשעה שלמה.
אשר בנחל חלק לד מכתב ה' תקלה
ימי חנוכה הם ימי הודאה – ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ב'
א
יְמֵי חֲנֻכָּה הֵם יְמֵי הוֹדָאָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חַנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל וְכוּ'. וִימֵי הוֹדָאָה זֶה בְּחִינַת שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא, כִּי זֶה עִקָּר שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא – לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל יִתְבָּרַךְ וּלְהַכִּיר אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה סְמוּכִים וּקְרוֹבִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, כִּי כָל מַה שֶּׁיּוֹדְעִין וּמַכִּירִין אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ בְּיוֹתֵר, סְמוּכִין אֵלָיו בְּיוֹתֵר, כִּי שְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים יִתְבַּטְּלוּ לֶעָתִיד כֻּלָּם, בִּבְחִינַת: כָּל הַקָּרְבָּנוֹת בְּטֵלִין, חוּץ מִקָּרְבַּן תּוֹדָה (מ"ר צו פ"ט, אמור פ' כ"ז ע"ש), שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר לֶעָתִיד, רַק בְּחִינַת תּוֹדָה וְהוֹדָאָה, לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל וְלָדַעַת אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (ישעיה יא): כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים, שֶׁזֶּה כָּל שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא:
ב
וּבְחִינַת תּוֹדָה, שֶׁהוּא שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא, זֶה בְּחִינַת הֲלָכוֹת, כִּי הַהֲלָכוֹת שֶׁזּוֹכִין לִלְמֹד, בִּפְרָט מִי שֶׁזּוֹכֶה לְחַדֵּשׁ בָּהֶם, זֶה בְּחִינַת שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא, בִּבְחִינַת (נדה עג): כָּל הַשּׁוֹנֶה הֲלָכוֹת בְּכָל יוֹם, מֻבְטָח לוֹ שֶׁהוּא בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא. כִּי כְּשֶׁנִּתְחַדֵּשׁ הֲלָכָה, נִתְחַדֵּשׁ שֵׂכֶל וִידִיעָה, וְהַדַּעַת הוּא עִקָּר שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת (ברכות נד:): אַרְבָּעָה צְרִיכִין לְהוֹדוֹת, דְּהַיְנוּ תּוֹדָה, שֶׁהֵם מְפֹרָשִׁין בְּמִזְּמוֹר ק"ז, שֶׁסִּיֵּם בְּסוֹפָם: מִי חָכָם וְיִשְׁמָר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵּי ה'. חַסְדֵּי ה' זֶה בְּחִינַת הֲלָכוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כתובות צו): כָּל הַמּוֹנֵעַ תַּלְמִידוֹ מִלְּשַׁמְּשׁוֹ, כְּאִלּוּ מוֹנֵעַ מִמֶּנּוּ חֶסֶד, שֶׁנֶּאֱמַר: לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד; וְשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים זֶה בְּחִינַת הֲלָכוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת (ישעיה נה): חַסְדֵּי דָּוִד – שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין צג:): וַה' עִמּוֹ – שֶׁהֲלָכָה כְּמוֹתוֹ. וְזֶהוּ: וַה' עִמּוֹ, הַיְנוּ שֶׁסָּמוּךְ וְקָרוֹב לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, בְּחִינַת שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא, שֶׁהוּא בְּחִינַת הֲלָכוֹת כַּנַּ"ל:
וּבִשְׁבִיל זֶה מְכֻנָּה הַתּוֹדָה בְּשֵׁם הֲלָכָה, כִּי תּוֹדָה מְבִיאִין כְּשֶׁיוֹצְאִין מִצָּרָה, כִּי כְּשֶׁנוֹפְלִין לְאֵיזֶהוּ צָרָה, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי עִקָּר הַצָּרָה בַּלֵּב, כִּי הַלֵּב יוֹדֵעַ וּמַרְגִּישׁ הַצָּרָה בְּיוֹתֵר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (משלי יד): לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ; כִּי הַלֵּב מֵבִין (ברכות סא) , וְעַל כֵּן הוּא מַרְגִּישׁ הַצָּרָה בְּיוֹתֵר. וַאֲזַי, בִּשְׁעַת הַצָּרָה, מִתְכַּנְּסִים כָּל הַדָּמִים וְעוֹלִים־אֶל הַלֵּב, כְּמוֹ כְּשֶׁיֵּשׁ צָרָה בְּאֵיזֶהוּ מָקוֹם, חַס וְשָׁלוֹם, אֲזַי מִתְכַּנְּסִים כֻּלָּם אֶל הֶחָכָם שֶׁיֵּשׁ שָׁם, לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ עֵצָה. כְּמוֹ־כֵן נִתְקַבְּצִים כָּל הַדָּמִים וְעוֹלִים־אֶל הַלֵּב, לְבַקֵּשׁ עֵצָה וְתַחְבּוּלָה כְּנֶגֶד הַצָּרָה. וַאֲזַי הֵם שׁוֹטְפִים עַל הַלֵּב, וְאָז הַלֵּב בְּצָרָה וּבְדֹחַק גָּדוֹל, כִּי לֹא דַי שֶׁהַלֵּב דּוֹאֵג בְּעַצְמוֹ, כִּי הוּא מַרְגִּישׁ הַצָּרָה יוֹתֵר מִכֻּלָּם, אַף גַּם הַדָּמִים שׁוֹטְפִין עָלָיו וּמְצֵרִין לוֹ מְאֹד. וְעַל כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ, חַס וְשָׁלוֹם, צָרָה לָאָדָם, הַלֵּב דּוֹפֵק בִּדְפִיקוֹת גְּדוֹלוֹת, כִּי הוּא מְבַקֵּשׁ לְנַעֲנֵעַ מֵעַצְמוֹ וּלְהַשְׁלִיכָם מֵעָלָיו, וְעַל כֵּן הוּא דּוֹפֵק בִּדְפִיקוֹת גְּדוֹלוֹת בִּשְׁעַת הַצָּרָה, חַס וְשָׁלוֹם, וְאַחַר כָּךְ כְּשֶׁיוֹצְאִין מֵהַצָּרָה, אֲזַי חוֹזְרִין תַּהֲלוּכוֹת הַדָּמִים לֵילֵךְ כַּסֵּדֶר בְּתוֹךְ שְׁבִילֵי הַגּוּף. וְעַל כֵּן הַתּוֹדָה, שֶׁהִיא בָּאָה כְּשֶׁיוֹצְאִין מֵהַצָּרָה, הִיא מְכֻנָּה בְּשֵׁם הֲלָכָה, עַל שֵׁם תַּהֲלוּכוֹת הַדָּמִים, שֶׁהוֹלְכִין כַּסֵּדֶר כְּשֶׁיוֹצְאִין מֵהַצָּרָה כַּנַּ"ל:
ג
וּמִזֶּה בָּאָה הוֹלָדָה בְּנָקֵל. כִּי בְּשָׁעָה שֶׁאִשָּׁה כּוֹרַעַת לֵילֵד יַרְכוֹתֶיהָ מִצְטַנְּנוֹת כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (סוטה יא:), וְעַל־יְדֵי־זֶה נַעֲשֶׂה הַהוֹלָדָה, כִּי הַדָּמִים עוֹלִין לְמַעְלָה, וַאֲזַי נִדְחָק הַמָּקוֹם שָׁם, וַאֲזַי הֵם דּוֹחִים אֶת הַוָּלָד לַחוּץ, וְאַחֲר־כָּךְ חוֹזְרִים הַדָּמִים לִמְקוֹמָם, שֶׁזֶּה בְּחִינַת תּוֹדָה הֲלָכָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת תַּהֲלוּכוֹת הַדָּמִים, שֶׁחוֹזְרִים לֵילֵךְ כַּסֵּדֶר כַּנַּ"ל. כִּי גַּם הַהֲלָכָה הִיא בְּחִינַת הוֹלָדָה, כִּי יֵשׁ תַּמְכֵי אוֹרַיְתָא, שֶׁנּוֹתְנִים מָמוֹן לְלוֹמְדֵי תּוֹרָה, וּבִתְחִלָּה הֵם מְחַסְּרִים מָמוֹנָם מֵעַצְמָם, כִּי כְּשֶׁנּוֹתְנִים הַמָּמוֹן לְהַתַּלְמִיד חָכָם, נֶחְסָר אֶצְלָם, שֶׁזֶּה בְּחִינַת יַרְכוֹתֶיהָ מִצְטַנְּנוֹת, כִּי דָּמִים תַּרְתֵּי מַשְׁמַע; אֲבָל אַחַר כָּךְ, עַל־יְדֵי מָמוֹנָם שֶׁמַּחֲזִיקִין הַתַּלְמִיד־חָכָם, וְנוֹלָד הֲלָכוֹת שֶׁהֵם בְּחִינַת חֶסֶד, אֲזַי עַל־יְדֵי הַשְׁפָּעַת הַחֶסֶד חוֹזֵר וְנִתְמַלֵּא הַחִסָּרוֹן. וְזֶה בְּחִינַת שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא, בִּבְחִינַת (ישעיה ל): וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, הַנֶּאֱמָר לֶעָתִיד, כִּי הַלְּבָנָה טִבְעָהּ קַר, בְּחִינַת חִסָּרוֹן וּקְרִירוּת, וַעֲתִידָה לְהִתְמַלֹּאת כְּאוֹר הַחַמָּה, בְּחִינַת מִלּוּי הַחִסָּרוֹן, שֶׁזֶּה בְּחִינַת הוֹלָדָה, בְּחִינַת הֲלָכוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת (בראשית ב): אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם – בְּאַבְרָהָ"ם (ב"ר פ' יב), הַיְנוּ חֶסֶד, כִּי הַהוֹלָדָה – עַל־יְדֵי בְּחִינַת הֲלָכוֹת, שֶׁהֵם בְּחִינַת חֶסֶד כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת (תהלים ק): מִזְמוֹר לְתוֹדָה הָרִיעוּ לַייָ כָּל הָאָרֶץ. לְתוֹדָה – אוֹתִיּוֹת תּוֹלָדָה. הָרִיעוּ לַייָ כָּל הָאָרֶץ – רָאשֵׁי תֵבוֹת "הֲלָכָה", כַּמּוּבָא. כִּי הַהֲלָכוֹת, בְּחִינַת תּוֹדָה, הֵם בְּחִינַת תּוֹלָדָה כַּנַּ"ל:
וְזֶה שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סוטה י): אָסָא חָלָה אֶת רַגְלָיו, עַל שֶׁעָשָׂה אַנְגַּרְיָא בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים. כִּי עַל־יְדֵי שֶׁעָשָׂה אַנְגַּרְיָא בְּתַלְמִידֵי חֲכָמִים וּבִטֵּל אוֹתָם מִן הַהֲלָכוֹת, עַל־יְדֵי־זֶה חָלָה אֶת רַגְלָיו, כִּי הַהֲלָכוֹת הֵם בְּחִינַת תִּקּוּן וְקִיּוּם הָרַגְלִין, כִּי הַהֲלָכוֹת הֵם בְּחִינַת תַּהֲלוּכוֹת הַדָּמִים, שֶׁחוֹזְרִין וְהוֹלְכִין כַּסֵּדֶר כַּנַּ"ל, וְאָסָא שֶׁפָּגַם בָּזֶה וּבִטֵּל אֶת הַתַּלְמִידֵי חֲכָמִים מִן הַהֲלָכוֹת, עַל־כֵּן חָלָה אֶת רַגְלָיו:
ד
וּכְשֶׁזּוֹכִין לִבְחִינַת תּוֹדָה הֲלָכָה, עַל־יְדֵי־זֶה נִתְגַלֶּה אוֹר הָאֱמֶת וּמֵאִיר בְּהַדִּבּוּר, כִּי מִתְּחִלָּה כְּשֶׁהַדָּמִים שׁוֹטְפִין עַל הַלֵּב הוּא בְּחִינַת פְּגַם הָאֱמֶת, בִּבְחִינַת (משלי כט): אַנְשֵׁי דָּמִים יִשְׂנְאוּ תָם, אֲבָל אַחַר כָּךְ כְּשֶׁיּוֹצְאִין מֵהַצָּרָה, שֶׁזֶּה בְּחִינַת תּוֹדָה הֲלָכָה, אֲזַי מֵאִיר הָאֱמֶת, בִּבְחִינַת (מיכה ז): תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב, חֶסֶד לְאַבְרָהָם. חֶסֶד לְאַבְרָהָם – הַיְנוּ הֲלָכוֹת כַּנַּ"ל – עַל־יְדֵי־זֶה מֵאִיר הָאֱמֶת וּמַשְׁלִים הַדִּבּוּר, כִּי עִקָּר שְׁלֵמוּת הַדִּבּוּר – עַל־יְדֵי אֱמֶת, כִּי קוּשְׁטָא קָאֵי וְכוּ' (שבת קד), וַאֲפִלּוּ שֶׁקֶר אֵין לוֹ קִיּוּם רַק עַל־יְדֵי אֱמֶת (כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י (במדבר יג) עַל פָּסוּק: וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ וְכוּ'). נִמְצָא שֶׁעִקָּר קִיּוּם וּשְׁלֵמוּת הַדִּבּוּר הוּא עַל־יְדֵי הָאֱמֶת, שֶׁהוּא מֵאִיר בְּהַדִּבּוּר עַל־יְדֵי שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת, בִּבְחִינַת (תהלים נ): אֵל־אֱלֹהִים ה' דִּבֶּר. כִּי אֵלּוּ שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת הֵם מְקוֹר הָאֱמֶת, וְעַל יָדָם מֵאִיר הָאֱמֶת בְּהַדִּבּוּר, דְּהַיְנוּ בְּרִבּוּעַ הַדִּבּוּר, הַיְנוּ בְּחִינַת אַרְבָּעָה חֶלְקֵי הַדִּבּוּר. כִּי יֵשׁ רִבּוּעַ הַדִּבּוּר, וְעַל כֵּן כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בַּגָּלוּת, וְהָיָה הַדִּבּוּר בַּגָּלוּת, נֶאֱמַר בְּמֹשֶׁה (שמות ד): לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשׁוֹם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ וְכוּ', זֶה בְּחִינַת רִבּוּעַ הַדִּבּוּר, אַרְבָּעָה חֶלְקֵי הַדִּבּוּר. כִּי יֵשׁ דִּבּוּר שֶׁל צְדָקָה, בִּבְחִינַת (ישעיה ס"ג): מְדַבֵּר בִּצְדָקָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת הַיִּתְרוֹן שֶׁיֵּשׁ לָאָדָם עַל הַחַי, שֶׁהוּא הַדִּבּוּר, שֶׁהוּא גֶּדֶר הָאָדָם, וְהוּא בְּחִינַת צְדָקָה, שֶׁהוּא גּוֹמֵל חֶסֶד עִם הַבְּרִיּוֹת, שֶׁזֶּה גֶּדֶר הָאָדָם, שֶׁדַּרְכּוֹ לִגְמֹל חֶסֶד, מַה שֶׁאֵין כֵּן הַחַי. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר: נַעֲשֶׂה אָדָם, וּכְתִיב: וְשֵׁם הָאִישׁ אֲשֶׁר עָשִׂיתִי עִמּוֹ הַיּוֹם וְכוּ'. מָה הָתָם צְדָקָה אַף כָּאן צְדָקָה (הקדמת הזוהר דף יג:), שֶׁעַל יְדֵי צְדָקָה נִקְרָא אָדָם, כִּי הַצְּדָקָה, שֶׁמִּשָּׁם הַדִּבּוּר, הוּא גֶּדֶר הָאָדָם כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת: לֹא אִישׁ דְּבָרִים־אָנֹכִי, הַיְנוּ הַדִּבּוּר שֶׁל צְדָקָה, בְּחִינַת (תהלים קיב): טוֹב אִישׁ חוֹנֵן וּמַלְוֶה יְכַלְכֵּל דְּבָרָיו, דְּהַיְנוּ גְּמִילוּת חֶסֶד וּצְדָקָה. וְיֵשׁ דִּבּוּר שֶׁל תְּשׁוּבָה, בְּחִינַת (הושע יד): קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה'. וְזֶה בְּחִינַת: גַם מִתְּמוֹל, בְּחִינַת דִּבּוּר שֶׁל תְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים צ): וַתֹּאמֶר שׁוּבוּ בְנֵי אָדָם כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל. וְיֵשׁ דִּבּוּר שֶׁל עֲשִׁירוּת, דְּהַיְנוּ עֲשִׁירִים קְרוֹבִים לַמַּלְכוּת, שֶׁהֵם בְּחִינַת (בראשית מ): שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִיגִים, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חולין צב): שְׁלֹשָׁה שָׂרֵי גֵּאִים, דְּהַיְנוּ עֲשִׁירִים קְרוֹבִים לַמַּלְכוּת (כְּמוֹ שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י שָׁם), שֶׁיֵּשׁ לָהֶם בְּחִינַת דִּבּוּר, בִּבְחִינַת (משלי כב): חֵן שְׂפָתָיו רֵעֵהוּ מֶלֶךְ, הַיְנוּ הַדִּבּוּר שֶׁל קְרוֹבִים לַמַּלְכוּת. וְזֶה בְּחִינַת: גַם מִשִּׁלְשֹׁם, בְּחִינַת שְׁלֹשֶׁת הַשָּׂרִיגִים הַנַּ"ל, הַיְנוּ הַדִּבּוּר שֶׁל עֲשִׁירִים קְרוֹבִים לַמַּלְכוּת. וְיֵשׁ דִּבּוּר שֶׁל מַלְכוּת, בְּחִינַת מַלְכוּת פֶּה. וְזֶה בְּחִינַת: גַם מֵאָז דַּבֶּרְךָ, בְּחִינַת (תהלים צג): נָכוֹן כִּסְאַךָ מֵאָז:
וְהָאֱמֶת מֵאִיר בְּרִבּוּעַ הַדִּבּוּר הַנַּ"ל עַל־יְדֵי שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת הַנַּ"ל שֶׁהֵם: אֵל אֱלֹקִים ה', שֶׁהֵם בְּחִינַת: תְּפִלָּה וְתוֹרָה וְשִׁדּוּכִים וְזִוּוּגִים. אֵל זֶה בְּחִינַת תְּפִלָּה, כִּי "אֵל" עַל שֵׁם הַכֹּחַ, שֶׁהוּא תַּקִּיף וּבַעַל הַיְכֹלֶת, וְעַל־יְדֵי הַתְּפִלָּה נִקְרָאִין יִשְׂרָאֵל בְּשֵׁם אֵל, בִּבְחִינַת (מגילה יח): מִנַּיִן שֶׁקְּרָאוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיַעֲקֹב אֵל שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא לוֹ אֵל וְכוּ'. כִּי עַל־יְדֵי הַתְּפִלָּה, כִּבְיָכוֹל, אָנוּ לוֹקְחִין לְעַצְמֵנוּ הַכֹּחַ מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, כִּי אָנוּ מְבַטְּלִין גְּזֵרוֹתָיו, נִמְצָא שֶׁיֵּשׁ לָנוּ הַכֹּחַ, וְעַל כֵּן נִקְרָאִין יִשְׂרָאֵל "אֵל" עַל־יְדֵי הַתְּפִלָּה עַל שֵׁם הַכֹּחַ כַּנַּ"ל. וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ירושלמי תענית): לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב – לֹא אִישׁ הוּא, שֶׁעָשָׂה דִּבְרֵי אֵל כְּכָזָב. כִּי עַל־יְדֵי הַתְּפִלָּה מְבַטְּלִין גְּזֵרוֹתָיו יִתְבָּרַךְ, וַאֲזַי יִשְׂרָאֵל נִקְרָאִין אֵל. וּמִשָׁם מֵאִיר הַדִּבּוּר, בִּבְחִינַת (תהלים קמה): וּגְבוּרָתְךָ יְדַבֵּרוּ; דְּהַיְנוּ עַל־יְדֵי הַכֹּחַ וּגְבוּרָה, שֶׁזֶּה בְּחִינַת אֵל עַל שֵׁם הַכֹּחַ, מֵאִיר הַדִּבּוּר עַל־יְדֵי הָאֱמֶת, כִּי הַתְּפִלָּה הִיא רַק עַל־יְדֵי אֱמֶת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שם): קָרוֹב ה' וְכוּ' לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת. אֱלֹקִים זֶה בְּחִינַת תּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (שמות ד): וְאַתָּה תִּהְיֶה לוֹ לֵאלֹקִים, וְתַרְגּוּמוֹ: לְרַב. וְזֶהוּ: הוּא יִהְיֶה לְךָ לְפֶה – שֶׁבְּחִינַת אֱלֹקִים, בְּחִינַת תּוֹרָה הוּא מֵאִיר לַפֶּה, דְּהַיְנוּ לְהַדִּבּוּר, כִּי הָרַב מוֹרֶה דֶּרֶךְ יָשָׁר לְתַלְמִידָיו בְּתוֹרָתוֹ, שֶׁזֶּה בְּחִינַת (ירמיה ט"ו): אִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה, וְהוּא בְּחִינַת אֱמֶת, בִּבְחִינַת (מלאכי ב): תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ. ה' זֶה בְּחִינַת שִׁדּוּכִים, בִּבְחִינַת (בראשית כד): מֵה' יָצָא הַדָּבָר, בְּחִינַת (משלי יט): וּמֵה' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת. וְהוּא בְּחִינַת אֱמֶת, בִּבְחִינַת (בראשית שם): אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת. וְעַל־יְדֵי־זֶה נִשְׁלָם הַדִּבּוּר, כִּי עֲשָׂרָה קַבִּין שִׂיחָה יָרְדוּ לָעוֹלָם, תִּשְׁעָה נָטְלוּ נָשִׁים, וְאֶחָד כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ (כשארז"ל קידושין מט:) וְכָל זְמַן שֶׁאֵין הִתְקַשְּׁרוּת, אֵין לְהַדִּבּוּר שְׁלֵמוּת, אֲבָל כְּשֶׁנִּתְקַשְּׁרִין, נִתְחַבְּרִים וְנִשְׁלָמִים חֶלְקֵי הַדִּבּוּר. נִמְצָא שֶׁעַל־יְדֵי שְׁלֹשָׁה שֵׁמוֹת הַנַּ"ל שֶׁהֵם: אֵל אֱלֹקִים ה', שֶׁהֵם בְּחִינַת: תְּפִלָּה, תּוֹרָה, שִׁדּוּכִים – נִשְׁלָם הַדִּבּוּר עַל־יְדֵי הָאֱמֶת, הַיְנוּ רִבּוּעַ הַדִּבּוּר, שֶׁנִּשְׁלָם עַל יְדֵי הָאֱמֶת כַּנַּ"ל:
ה
וּשְׁלֵמוּת הַדִּבּוּר הוּא בְּחִינַת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כִּי כָל לְשׁוֹנוֹת הָעַמִּים הֵם חֲסֵרִים, וְאֵין לָהֶם שְׁלֵמוּת, כִּי נִקְרָאִין לְשׁוֹן עִלְּגִים (ישעיה לב), וְאֵין שְׁלֵמוּת רַק לִלְשׁוֹן־הַקֹּדֶשׁ. וּלְשׁוֹן־ הַקֹּדֶשׁ הוּא מְקֻשָּׁר לְשַׁבָּת, בִּבְחִינַת (שם נח): וְדַבֵּר דָּבָר – שֶׁלֹּא יְהֵא דִּבּוּרְךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּדִבּוּרְךָ שֶׁל חֹל (שבת קיג). בִּבְחִינַת (במדבר ו): כֹּה תְבָרְכוּ – בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ (סוטה לח) שֶׁבִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ נִכְלָל בְּרָכָה וּקְדֻשָּׁה, כִּי הַלְּשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ מְקֻשָּׁר לְשַׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ בְּרָכָה וּקְדֻשָּׁה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בראשית ב): וַיְבָרֶךְ וַיְקַדֵּשׁ וְכוּ'. וְעַל־כֵּן עַל־יְדֵי שֶׁלְּשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ מְקֻשָּׁר לְשַׁבָּת, עַל־כֵּן עַל־יְדֵי שְׁלֵמוּת הַדִּבּוּר שֶׁהוּא בְּחִינַת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, עַל־יְדֵי־זֶה מַמְשִׁיכִין הַשִּׂמְחָה שֶׁל שַׁבָּת לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל. כִּי יְמֵי הַחֹל הֵם בְּחִינַת עַצְבוּת, וַאֲפִלּוּ הַמִּצְווֹת שֶׁעוֹשִׂין בִּימֵי הַחֹל הֵם בְּחִינַת עַצְבוּת, כִּי מְטַ"ט שָׁלְטְנוּתֵהּ בִּימֵי הַחֹל (ת"ז תי' י"ח דף לג:), וּמְטַ"ט הוּא בְּחִינַת עֶבֶד, בְּחִינַת עַצְבוּת, אֲבָל שַׁבָּת הוּא בְּחִינַת בֵּן, וְאָז נַיְחָא לְעִלָּאִין וְתַתָּאִין, וְנִתְעוֹרֵר שִׂמְחָה, וַאֲזַי נִתְרוֹמְמִין וְנִתְעַלִּין כָּל הַמִּצְווֹת שֶׁל שֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל מִן הָעַצְבוּת, וְנִמְשָׁךְ עֲלֵיהֶם מְנוּחָה וְשִׂמְחָה, בִּבְחִינַת (בראשית ה): וַיּוֹלֶד בֵּן וַיִּקְרָא שְׁמוֹ נֹחַ לֵאמֹר, זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂנוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ, הַיְנוּ בְּחִינַת שַׁבָּת שֶׁהִיא בְּחִינַת בֵּן, בְּחִינַת נֹחַ, נַיְחָא דְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין (ע' תיקון ע' בסופו ובזוהר בראשית נח נט), שֶׁהוּא מְנַחֵם וּמְשַׂמֵּחַ הַכֹּל מִן הָעַצְבוּת, בְּחִינַת: זֶה יְנַחֲמֵנוּ וְכוּ'. וּכְשֶׁזוֹכִין לִבְחִינַת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהוּא מְקֻשָּׁר לְשַׁבָּת, אֲזַי מַמְשִׁיכִין עַל יָדוֹ אֶת הַקְּדֻשָּׁה וְהַשִּׂמְחָה שֶׁל שַׁבָּת לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל, כִּי מֵחֲמַת שֶׁהַלְּשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ מְקֻשָּׁר לְשַׁבָּת, עַל־כֵּן נִמְשָׁךְ עַל יָדוֹ הַשִּׂמְחָה שֶׁל שַׁבָּת לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל. וְזֶה: אֵל אֱלֹקִים ה' דִּבֶּר (עִם הַתֵּבוֹת) מִסְפַּר שִׂמְחָה, כִּי עַל־יְדֵי שְׁלֵמוּת הַדִּבּוּר, שֶׁהוּא לְשׁוֹן־הַקֹּדֶשׁ, נִמְשָׁךְ שִׂמְחָה כַּנַּ"ל:
ו
וְעַל־יְדֵי־זֶה שֶׁמַּמְשִׁיכִין קְדֻשָּׁה שֶׁל שַׁבָּת לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל, עַל־יְדֵי־זֶה נִתְגַלֶּה הָאַחְדוּת הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ. כִּי בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל הֵם פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת, שֶׁבְּכָל יוֹם נִבְרָא פְּעֻלָּה מְשֻׁנָּה, וְזֶה כְּנֶגֶד הַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי, לְהָבִין זֹאת בְּשֵׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי, שֶׁפְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת יִהְיוּ נִמְשָׁכִין מֵאֶחָד הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה, כִּי בַּשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי אִי אֶפְשָׁר לְהָבִין זֹאת. רַק עַל־יְדֵי שַׁבָּת שֶׁאָנוּ זוֹכִין, שֶׁנָּתַן לָנוּ הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מַתָּנָה גְּדוֹלָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שבת י:): מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי וְשַׁבָּת שְׁמָהּ, עַל־יְדֵי־זֶה נִתְגַלֶּה אַחְדוּת הַפָּשׁוּט. כִּי שַׁבָּת מוֹרָה עַל אֱמוּנַת הַיִּחוּד, שֶׁאָנוּ מַאֲמִינִים, שֶׁכָּל הַפְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת נִמְשָׁכִין מֵאֶחָד הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ, שֶׁבָּרָא כֻּלָּם בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל וְשָׁבַת בְּשַׁבָּת. נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי שַׁבָּת נִתְגַלֶּה אַחְדוּת הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ. וְהִתְגַּלּוּת אַחְדוּת הַפָּשׁוּט זֹאת הַבְּחִינָה יְקָרָה מְאֹד אֲפִלּוּ אֶצְלוֹ יִתְבָּרַךְ, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ: יָחִיד וְרַבִּים – הֲלָכָה כָּרַבִּים (ברכות ט ולז), כִּי מֵחֲמַת שֶׁהֵם רַבִּים, שֶׁכָּל אֶחָד יֵשׁ בּוֹ דֵּעָה מְשֻׁנָּה, בְּחִינַת פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת, וּכְשֶׁהֵם מַסְכִּימִים יַחַד לְדַעַת אֶחָד, נִמְצָא בְּחִינַת פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת נַעֲשֶׂה בְּחִינַת אַחְדוּת הַפָּשׁוּט, שֶׁזֶּה יָקָר מְאֹד בְּעֵינָיו יִתְבָּרַךְ, וְעַל כֵּן הֲלָכָה כְּמוֹתָם. וְגַם כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהַרְבּוֹת מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל, כִּי אִם לֹא כֵן, כָּל יָחִיד וְיָחִיד יֹאמַר כְּדַעְתּוֹ וְאֵין לַדָּבָר סוֹף, וְיִתְרַבּוּ מַחֲלֹקֶת בְּיִשְׂרָאֵל (ע' ב"מ נט:), שֶׁאֵין זֶה רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי רְצוֹנוֹ רַק בִּבְחִינַת אַחְדוּת הַפָּשׁוּט, כִּי כְּשֶׁנִּתְגַּלֶּה בְּחִינַת אַחְדוּת הַפָּשׁוּט לְמַטָּה, גַם לְמַעְלָה נִתְגַלֶּה אַחְדוּת הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ, בִּבְחִינַת: אַתָּה אֶחָד וְשִׁמְךָ אֶחָד, וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ. שֶׁעַל יְדֵי אַחְדוּת שֶׁנִּתְגַּלֶּה בְּיִשְׂרָאֵל לְמַטָּה, נִתְגַלֶּה אַחְדוּתוֹ הַפָּשׁוּט יִתְבָּרַךְ לְמַעְלָה:
וְזֶה בְּחִינַת מַעֲשֶׂה דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל בְּתַנּוּר שֶׁל עַכְנַאי (ב"מ מט), כִּי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר – הֲלָכָה כְּמוֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם (שם), וְהָיָה רוֹצֶה לְהַרְאוֹת, שֶׁזָּכָה לִשְׁלֵמוּת הַדִּבּוּר, דְּהַיְנוּ שְׁלֵמוּת רִבּוּעַ הַדִּבּוּר, שֶׁזּוֹכִין לָזֶה עַל־יְדֵי הֲלָכוֹת כַּנַּ"ל, וְעַל כֵּן אָמַר: חָרוּב יוֹכִיחַ, אַמַּת הַמַּיִם יוֹכִיחַ, כָּתְלֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ יוֹכִיחוּ, בַּת קוֹל יוֹכִיחַ. כִּי אֵלּוּ אַרְבָּעָה דְּבָרִים הֵם בְּחִינַת רִבּוּעַ הַדִּבּוּר, דְּהַיְנוּ אַרְבָּעָה חֶלְקֵי הַדִּבּוּר הַנַּ"ל. כִּי הַצַּדִּיקִים הֵם גִבּוֹרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ, כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (לך לך דף צ), שֶׁהֵם עוֹשִׂים וּמַנְהִיגִים עִם הַדִּבּוּר כִּרְצוֹנָם, וְעַל־כֵּן רָצָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְהַרְאוֹת, שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁלֵמוּת רִבּוּעַ הַדִּבּוּר, וְעַל־כֵּן יָכוֹל לַעֲשׂוֹת עִם הַדִּבּוּר כִּרְצוֹנוֹ, דְּהַיְנוּ לְשַׁנּוֹת הַטֶּבַע כִּרְצוֹנוֹ עַל־יְדֵי שְׁלֵמוּת דִּבּוּרוֹ, וְהֶרְאָה זֹאת בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, שֶׁהֵם בְּחִינַת רִבּוּעַ הַדִּבּוּר:
חָרוּב יוֹכִיחַ – זֶה בְּחִינַת הַדִּבּוּר שֶׁל צְדָקָה, כִּי חָרוּב הוּא בְּחִינַת צְדָקָה, כִּי חָרוּב נוֹטְעִין אוֹתוֹ רַק לְדוֹרוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ בַּגְּמָרָא (תענית כג): אֲנָא עָלְמָא בְּחָרוּבָא אִשְׁתַּכַּח, כִּי הֵיכִי דִּשְׁתַלִי לִי אֲבָהָתִי, אֲנָא נַמִּי שְׁתַלִי לִבְנָאִי. נִמְצָא שֶׁהֶחָרוּב הוּא רַק לְדוֹרוֹת כְּמוֹ הַצְּדָקָה שֶׁהִיא לְדוֹרוֹת, כְּמוֹ שֶׁאָמַר רַבִּי חִיָּא (שבת קנא:): כִּי אָתָא עַנְיָא אַקְדֵּם לֵהּ רִפְתָּא, כִּי הֵיכִי דְּלִקְדְמוּ לִבְנֵיךְ וְכוּ', גַּלְגַּל הוּא שֶׁחוֹזֵר בָּעוֹלָם: אַמַּת הַמַּיִם – זֶה בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, בִּבְחִינַת (איכה ב): שִׁפְכִי כַּמַּיִם לִבֵּךְ נֹכַח פְּנֵי ה':
כָּתְלֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ – זֶה בְּחִינַת עֲשִׁירִים, שֶׁהֵם כְּתֵל שֶׁהַכֹּל פּוֹנִין בּוֹ, כִּי אֹהֲבֵי עָשִׁיר רַבִּים (משלי יד), וְהַכֹּל פּוֹנִים אֶל הָעֲשִׁירִים. וְזֶהוּ: כָּתְלֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, בְּחִינַת (תהלים לד): דֹּרְשֵׁי ה' לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב, דְּהַיְנוּ הַצַּדִּיקִים דּוֹרְשֵׁי ה', שֶׁכָּל טוּב נִמְשָׁךְ מֵהֶם. אַךְ צַדִּיקִים מְהַנֵּי זְכוּתַיְהוּ אַעָלְמָא, אַדִּידְהוּ לָא (חולין פו), כִּי הַצַּדִּיקִים בְּעַצְמָן אֵין לָהֶם כְּלוּם, רַק מַמְשִׁיכִין כָּל טוּב אֶל הָעוֹלָם, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא (שם): כָּל הָעוֹלָם נִזּוֹן בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי, וַחֲנִינָא בְּנִי דַּי לוֹ בְּקַב חָרוּבִין וְכוּ'. וְעַל כֵּן הָעֲשִׁירִים נִקְרָאִין כָּתְלֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ, שֶׁהֵם כְּתֵּל שֶׁהַכֹּל פּוֹנִין אֵלָיו עַל־יְדֵי עֲשִׁירוּתָם, וְכָל טוּב שֶׁיֵּשׁ לָהֶם נִמְשָׁךְ לָהֶם מִבְּחִינַת בֵּית הַמִּדְרָשׁ, הַיְנוּ בְּחִינַת: דּוֹרְשֵׁי ה' לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב, שֶׁמֵּהֶם נִמְשָׁךְ כָּל הַהַשְׁפָּעוֹת כַּנַּ"ל: בַּת קוֹל – זֶה בְּחִינַת מַלְכוּת, כִּי הַקּוֹל יוֹצֵא מִשִּׁת עִזְקָאִין דְּקָנֶה, בְּחִינַת מַלְכוּת, בְּחִינַת (מלכים־א י'): שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא (ע' זוהר נשא קכ"א: פנחס דף רל"ה ובתיקון כ"ב). נִמְצָא שֶׁהֶרְאָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים אֵלּוּ, שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁלֵמוּת רִבּוּעַ הַדִּבּוּר, דְּהַיְנוּ בְּחִינַת אַרְבָּעָה חֶלְקֵי הַדִּבּוּר הַנַּ"ל. אֲבָל אַף־עַל־פִּי־כֵן לֹא הִשְׁגִּיחוּ עַל זֶה, כִּי יָחִיד וְרַבִּים – הֲלָכָה כָּרַבִּים, כִּי זֶה יָקָר בְּעֵינֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, שֶׁזֶּה בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת אַחְדוּת הַפָּשׁוּט מִבְּחִינַת פְּעֻלּוֹת מִשְׁתַּנּוֹת כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּה בְּחִינַת שַׁבָּת כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ־בָּרוּךְ־הוּא: נִצְּחוּנִי בָּנַי; הַיְנוּ שֶׁבְּחִינַת בֵּן שֶׁלָּהֶם נִצַּח, כִּי זֶה שֶׁרַבִּים מַסְכִּימִים לְדַעַת אֶחָד, זֶה בְּחִינַת שַׁבָּת, בְּחִינַת בֵּן כַּנַּ"ל:
וְזֶה בְּחִינַת: עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה (תהלים ק). הַיְנוּ לְהַמְשִׁיךְ שִׂמְחָה לִבְחִינַת עֶבֶד, בְּחִינַת מְטַ"ט, בְּחִינַת שֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ: דְּעוּ כִּי ה' הוּא אֱלֹקִים, בְּחִינַת אַחְדוּת הַפָּשׁוּט, שֶׁכָּל הַשִּׁנּוּיִים הֵם אֶחָד, שֶׁזֶּה נִתְגַלֶּה עַל־יְדֵי שֶׁנִּמְשָׁךְ הַשִּׂמְחָה שֶׁל שַׁבָּת לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל, שֶׁהֵם בְּחִינַת עֶבֶד כַּנַּ"ל:
וְזֶה בְּחִינַת חֲנֻכָּה. כִּי יְמֵי חֲנֻכָּה הֵם יְמֵי הוֹדָאָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא, בְּחִינַת הֲלָכוֹת, שֶׁעַל־יְדֵי־זֶה זוֹכִין לִשְׁלֵמוּת הַדִּבּוּר, עַל־יְדֵי הִתְגַּלּוּת הָאֱמֶת כַּנַּ"ל. וְזֶהוּ בְּחִינַת הַשֶּׁמֶן שֶׁל נֵר חֲנֻכָּה, בִּבְחִינַת (דברים לג): תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ; שֶׁעַל יְדֵי הַחֲסָדִים, דְּהַיְנוּ בְּחִינַת הֲלָכוֹת, נִתְגַלֶּה אוֹר הָאֱמֶת, בְּחִינַת: תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ. וְזֶה בְּחִינַת הַשֶּׁמֶן, שֶׁהוּא בְּחִינַת אוֹר הָאֱמֶת, בְּחִינַת (תהלים מג): שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ. וְצָרִיךְ לִתְּנוֹ סָמוּךְ לַפֶּתַח (שבת כא:), בְּחִינַת: פִּתְחֵי פִיךָ (מיכה ז), הַיְנוּ הַדִּבּוּר, כִּי הָאֱמֶת מֵאִיר בְּהַדִּבּוּר כַּנַּ"ל, בִּבְחִינַת (תהלים קיט): פֵּתַח דְּבָרֶיךָ יָאִיר; וַאֲזַי נִמְשָׁךְ הַשִּׂמְחָה שֶׁל שַׁבָּת לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל, עַל־יְדֵי לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהוּא שְׁלֵמוּת הַדִּבּוּר. וְזֶה בְּחִינַת: חֲנֻכָּה – חָנוּ כ"ה, בְּחִינַת שַׁבָּת, נַיְחָא, שֶׁבּוֹ מְקֻשָּׁר לְשׁוֹן־הַקֹּדֶשׁ שֶׁהוּא בְּחִינַת: כֹּה תְבָרְכוּ – בִּלְשׁוֹן־הַקֹּדֶשׁ כַּנַּ"ל. וְהַשִּׂמְחָה שֶׁל שַׁבָּת מֵאִיר לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל, שֶׁהֵם גַּם כֵּן בְּחִינַת חֲנֻכָּה, בְּחִינַת חֲנוֹךְ, מְטַ"ט, עֶבֶד, שֶׁשֻּׁלְטָנוּתֵהּ בִּימֵי הַחֹל, בִּבְחִינַת: זֶה יְנַחֲמֵנוּ מִמַּעֲשֵׂינוּ וּמֵעִצְּבוֹן יָדֵינוּ; בְּחִינַת שִׂמְחָה שֶׁל שַׁבָּת, שֶׁנִּמְשָׁךְ לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל כַּנַּ"ל:
וְזֶה: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים. מִקֵּץ – הַיְנוּ סוֹף, בְּחִינַת הֲלָכוֹת, שֶׁהֵם שַׁעֲשׁוּעַ עוֹלָם הַבָּא שֶׁהוּא בַּסּוֹף. וְזֶהוּ: שְׁנָתַיִם יָמִים, כְּמַאֲמַר רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (חגיגה ה:): עַל הַאי בַּר בֵּי רַב דְּחַד יוֹמָא שֶׁהָיָה מִצְטַעֵר, עַד שֶׁדָּרַשׁ לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן: וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן, שֶׁיּוֹם אֶחָד בְּשָׁנָה חָשׁוּב שָׁנָה, וְזֶהוּ: שְׁנָתַיִם יָמִים, בְּחִינַת הַיָּמִים שֶׁנֶּחֱשָׁבִין לְשָׁנִים עַל־יְדֵי לִמּוּד הֲלָכוֹת, בְּחִינַת יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן כַּנַּ"ל: (וּגְמַר פֵּרוּשׁ הַפָּסוּק עַל־פִּי הַתּוֹרָה הַנַּ"ל לֹא זָכִינוּ לִשְׁמֹעַ)
וּבְשָׁעָה שֶׁהַלֵּב בְּצָרָה גַּם הָרֵאָה בְּצָרָה. כִּי הָרֵאָה הִיא קִיּוּם הַגּוּף, כִּי הָרֵאָה מְקַיֶּמֶת הַלֵּחָה לְבָנָה וּמַמְשֶׁכֶת הַלַּחְלוּחִית לְהַגּוּף, כִּי הַגּוּף יֵשׁ לוֹ תְּנוּעוֹת שֶׁהֵם מְיַבְּשִׁין הַגּוּף, כִּי הַתְּנוּעוֹת מְיַבְּשִׁין, וְעַל כֵּן עִקָּר הַקִּיּוּם – עַל־יְדֵי הָרֵאָה, שֶׁמַּמְשֶׁכֶת לַחְלוּחִית. וּכְשֶׁהַלֵּב בְּצָרָה, שֶׁאָז הַדָּמִים עוֹלִין וְשׁוֹטְפִין עַל הַלֵּב, וַאֲזַי הַלֵּב דּוֹפֵק בִּדְפִיקוֹת גְדוֹלוֹת, אֲזַי הָרֵאָה מְנַשֶּׁבֶת נְשִׁיבוֹת גְּדוֹלוֹת, וַאֲזַי נִתְיַבֵּשׁ הָרֵאָה, וְעַל־יְדֵי־זֶה נִתְיַבֵּשׁ הַגּוּף, חַס וְשָׁלוֹם. וְשֶׁמֶן הוּא רְפוּאָה לְהָרֵאָה, כְּמוֹ שֶׁאוֹמְרִין הָעוֹלָם, כִּי הַשֶּׁמֶן מְלַחְלֵחַ, הַיְנוּ בְּחִינַת הַשֶּׁמֶן הַנַּ"ל, שֶׁהוּא בְּחִינַת תִּקּוּן הַצָּרָה כַּנַּ"ל. וּבַתְּחִלָּה כְּשֶׁהַצַּדִּיק בְּצַעַר וּבְצָרָה, כַּמָּה וְכַמָּה נְשָׁמוֹת שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה וְעוֹלָם הַבָּא מְקוֹנְנִין וּמִתְאַבְּלִין עַל צַעֲרוֹ, וְגַם הַשְּׁכִינָה מְקוֹנֶנֶת, כִּי אֲפִלּוּ עַל דָּמִים שֶׁל רְשָׁעִים הַשְּׁכִינָה מְקוֹנֶנֶת, קַל וָחֹמֶר עַל דָּמָן שֶׁל צַדִּיקִים, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (סנהדרין מו); אֲבָל כְּשֶׁזּוֹכֶה לִרְפוּאָה, אֲזַי מִתְנַחֲמִין כֻּלָּם, וְנִמְשָׁךְ שִׂמְחָה לְכֻלָּם, בִּבְחִינַת (ישעיה נז): וְאֶרְפָּאֵהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו, שֶׁעַל יְדֵי רְפוּאָתוֹ נִמְשָׁךְ נֶחָמָה לְכָל הָאֲבֵלִים הַנַּ"ל, הַיְנוּ שִׂמְחָה כַּנַּ"ל:
וְדַע, שֶׁמִּזְמוֹר לְתוֹדָה הוּא מְסֻגָּל לִמְקַשָּׁה לֵילֵד, דְּהַיְנוּ לוֹמַר אוֹתוֹ. כִּי מִזְמוֹר לְתוֹדָה – רָאשֵׁי תֵבוֹת מל, בְּחִינַת ע' קָלִין שֶׁל הַיּוֹלֶדֶת שֶׁצּוֹעֶקֶת קֹדֶם הַלֵּדָה, כַּמּוּבָא. וְיֵשׁ בְּמִזְמוֹר זֶה קס"ח אוֹתִיּוֹת. קס"ח הוּא חֶסֶד בְּא"ת ב"ש, שֶׁעַל יְדֵי הַחֶסֶד, בְּחִינַת הֲלָכוֹת, הַהוֹלָדָה בְּנָקֵל כַּנַּ"ל. וְיֵשׁ מ"ג תֵּבוֹת בְּזֶה הַמִּזְמוֹר, כִּי קִשּׁוּי לֵילֵד הוּא עַל־יְדֵי שֶׁיֵּשׁ קְלִפָּה שֶׁהִיא אוֹמֶרֶת: גְּזֹרוּ, גַּם לִי גַּם לָךְ לֹא וְכוּ' (מלכים־א ג'), כִּי אֵינוֹ רוֹצֶה שֶׁיֵּצֵא לַאֲוִיר הָעוֹלָם, וּכְנֶגֶד זֶה יֵשׁ מ"ג תֵּבוֹת בְּזֶה הַמִּזְמוֹר כְּנֶגֶד בְּחִינַת גַּם הַנַּ"ל, כִּי הַמִּזְמוֹר הַזֶּה הוּא סְגֻלָּה לִמְקַשָּׁה לֵילֵד כַּנַּ"ל: