אשת הטלוויזיה שחזרה בתשובה מספרת בגילוי לב על המסע הפנימי המרגש שעברה יחד עם בעלה בנסיעתם הראשונה לציונו של רבי נחמן מברסלב באוקראינה כ"א בתמוז תשע"ו, 27/07/2016 | 09:56 | עדן הראל |
||||||
|
||||||
עדן הראל ובעלה עודד (צילום: אלבום המשפחה) | ||||||
הכול התחיל לפני כמה שבועות. מחשבה נכנסה לי לראש ולא הרפתה: אני הולכת להפתיע את בעלי ולקחת אותו לאומן. הרי הוא מעצמו לא ייסע. הבנתי שאם אני רוצה לעשות את זה, זה חייב להיות הכי מפנק שאפשר במסגרת מגבלות אוקראינה. דיברתי עם חברתי נורית איילון מ'אשירה', שאני מכירה אותה כמפונקת לא קטנה, והיא באמת דאגה לנו ולהם לתנאים הכי טובים. הכול היה מוכן. יום ועוד יום עובר ועדיין לא מצאתי את השעת רצון לספר לו. האמת, קצת חששתי. מה אם הוא יחליט לבטל לי? מה אם הוא יגיד לי "סעי לבד"? אבל ידעתי שלדברים שבקדושה יש סייעתא דשמיא. התפללתי וחיכיתי. בשבת שלפני הנסיעה, אחרי סעודה שנייה, פשוט אמרתי לו: "מאמי, יש לנו כרטיסים ליום שני לאומן ליומיים. נוסעים עם רוני ונורית איילון ואי אפשר לבטל". הוא הסתכל עליי קצת בשוק ואז התחיל לצחוק. לא ידעתי אם זה טוב או רע, אז התחלתי לצחוק גם. אחרי שנרגענו מהתקף הצחוק הלא ברור, הוא אמר לי: "את רצינית?". בשארית השבת הוא היה עסוק בלעכל, ואני הקראתי לילדים סיפורים על הבעל שם טוב וסיפרתי להם שאבא ואימא נוסעים לציון שלו להתפלל עליהם. וככה טסנו ארבעתנו, עם בתנו תמרי הקטנה, לקייב. אני הייתי מרוגשת. עודדי היה ממש בלי שום ציפייה, ורק קיווה לחזור בשלום ומהר לאזור הנוחות שלנו ברמת השרון.
קשה להיות מפורסם הגענו לאומן. בעודנו צועדים לעבר הציון ניסיתי לעשות השקטה של המחשבות ולהרפות מעצמי. נכנסתי, ודבר ראשון אמרתי בלבי: שלום, רבי נחמן הצדיק. הגעתי. אבל אני לא לבד. יש לי מלא נשים, חברים וחולים ששלחו איתי את התפילות שלהם אליך, והם כולם פה. הרגשתי ממש כאילו הם מדברים מלבי, נמצאים בתוכי, ויחד אנחנו מאוחדים וחזקים. לא יודעת כמה זמן עבר ככה, טוב שתמרי הייתה איתי וקשרה אותי בחוט לכאן ועכשיו. הרפיתי מכולם, הנקתי אותה והחלפתי לה. אני מאוד אוהבת לפתוח ספרים ולראות מה יוצא ומה זה אומר עליי. פתחתי את הראשון. גאווה. התחלתי לקרוא, והיה כתוב שם כמה גאווה היא שורש המידות הרעות, כמה זה פסול ואיך אין השכינה יכולה לדור איפה שיש גאווה. הרגשתי שרבי נחמן "נותן לי בראש" וקצת התבאסתי. הנה אני באה עם כל הקדושה הזאת שאני מרגישה וכל הרצון להתחזק רוחנית, גוררת את בעלי והתינוקת שלנו בתוך כל הגועל הזה של אוקראינה – ורבנו מוריד אותי?! סליחה?! הגאווה… כמה אני מלאה בה, השם יעזור. ואז פתחתי עוד ספר וקראתי את המשפט "קשה להיות מפורסם". נו, רבנו, עכשיו אתה אומר לי? עשרים שנה אני בטלוויזיה, מכירה את הגאווה שם יחסית טוב, לא מתרגשת מזה כבר. פתחתי בליקוטי מוהר"ן כדי לקרוא בהרחבה, והבנתי כמה גאווה יש לי. רבי נחמן בכלל דיבר על רבנים שבעצם הפרסום שלהם לוקחים דינים מעם ישראל ונשמות מיוחדות בוחרות בתיקון כזה – בקיצור, ממש לא קשור אליי. תמרי התחילה לבכות וזה היה סימן מבחינתי ללכת לישון. יציאה מחדר הניתוח למחרת קמתי בתחושה קצת חבוטה. נסענו לרבי נתן ולבעל שם טוב, ואני כבר באמת לא ידעתי למה לצפות. בשלב הזה רק רציתי לשרוד רגשית.
כעשרים דקות לפני שהגענו לציון של הבעל שם טוב עשיתי קצת נשימות, קצת השקטה, כדי שאגיע מוכנה עד כמה שאני יכולה. ירדנו מהאוטו וצעדנו אל עבר הציון. היה יום חם, ומשום מקום התחילו ברקים ורעמים. השמים התמלאו באורות ואני פשוט נעמדתי, הסתכלתי וניסיתי לחשוב מה זה אומר. נהיה קריר ונכנסנו לציון, ואז זה קרה. פתאום הרגשתי טוב אין סופי ששוטף אותי מבפנים. משהו חזק ונעים מחבק אותי, אוהב אותי. אני בסדר, הכול בסדר… אם רבי נחמן היה חדר הניתוח, הבעל שם טוב היה חדר ההתאוששות. התפללתי שוב את תפילות חבריי ואת תפילותיי שלי, והרגשתי שאני לא רוצה ללכת משם. איך אפשר לעזוב את התחושה הזאת? הסתכלתי על עודדי, ועיניו מלאו דמעות של התרגשות. יש! אני נורמלית! אם גם הוא מתרגש ככה, אז הכול בסדר אצלי. ואז הבנתי כמה דברים. אחת: אני ממש מפחדת להיתפס בעיני עצמי ובעיני החברה כאיזו רוחנית הזויה (גאווה, כן?). שתיים: שאם כל הזמן אתעסק במה יחשבו עליי בשביל הרוחני שלי, אני אצעד במקום (ולמדנו כבר שברוחניות אי אפשר לעמוד במקום, או שאת הולכת קדימה או שאת חוזרת אחורה). ושלוש – שיש לי הזדמנות לקחת עכשיו את כל החוזק והאור הרוחני שאני מרגישה ולמנף אותו לקפיצה קדימה. הודיתי לבעל שם טוב הרחמן על האהבה שלו אליי והרגשתי מוכנה לחזור הביתה. המאמר פורסם במגזין 'פנימה' |