מוֹדֶה אֲנִי (האשה אומרת: מודָה) לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם שֶהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ:

ברכות השחר

(אחר שנטל ידיו, לפני שינגבן יגביהן ויאמר הברכה, (ואם היה ער כל הלילה – לא יברך אלא יטול בלא ברכה)

בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָֹה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אשֶר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו וִצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם:

(ובכל פעם שעושה צרכיו יברך ברכת אשר יצר:)

בָּרוּךְ אַתָּה יְהוָֹה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים, חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ, שֶׁאִם יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם, אוֹ אִם יִפָּתֵח אֶחָד מֵהֶם, אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם אַפִלּוּ שָׁעָה אֶחָת. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת:

(יסמוך ברכת אלהי נצור לברכת אשר יצר)

אֱלֹהַי, נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה. אַתָּה בְרָאתָהּ, אַתָּה יְצַרְתָּהּ, אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי, וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי, וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי, וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוֹא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי. רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, הַמַּחֲזִיר נְשָׁמוֹת לִפְגָרִים מֵתִים:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הַנוֹתֵן לַשֶּׂכְוִי בִינָה לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָיְלָה:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. פּוֹקֵחַ עִוְרִים:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. מַתִּיר אֲסוּרִים:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. זוֹקֵף כְּפוּפִים:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. רוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁעָשָׂה לִי כָּל צְרָכָי:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁלֹּא עָשַׂנִי גּוֹי: (האשה אומרת: גּוֹיה)

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁלֹּא עָשַׂנִי עָבֶד: (האשה אומרת: שִפְחָה)

(האיש מברך)

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. שֶׁלֹּא עָשַׂנִי אִשָּׁה:

(האשה מברכת ללא שם ומלכות)

בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצוֹנוֹ:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הַמַּעֲבִיר חֶבְלֵי שֵׁנָה מֵעֵינָי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפָּי. וִיהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ יְהֹוָה, אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שְתַרְגִילֵינִי בְּתוֹרָתֶךְ, וְתַדְבִּיקֵנִי בְּמִצְוֹתֶיךָ, וְאֶל תְּבִיאֵנִי לִידֵי חֵטְא, וְלֹא לִידֵי עֲוֹן, וְלֹא לִידֵי נִיסָיוֹן, וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן, וְתַרְחִיקֵנִי מִיֵּצֶר הָרָע, וְתַדְבִּיקֵנִי בְּיֵצֶר הַטּוֹב, וְכוֹף אֶת יִצְרִי לְהִשְׁתַּעְבֶּד לָּךְ, וּתְנֵנִי הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָּל רוֹאַי, וְגָמְלֵנִי חֲסָדִים טוֹבִים. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, גּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְהֹוָה, אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי, שֶׁתַּצִּילֵנִי הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם וְיוֹם, מֵעַזֵּי פָּנִים, וּמֵעַזּוּת פָּנִים, מֵאָדָם רָע, מִיֵּצֶר רָע, מְחַבֵר רָע, מִשָּׁכֵן רָע, מִפֶּגַע רָע, מֵעַיִן הָרָע, וּמִלָּשׁון הָרָע, מִדִּין קָשֶׁה, וּמִבַּעַל דִּין קָשֶׁה, בֵּין שֶׁהוּא בֶּן בְּרִית, וּבֵין שֶׁאֵינוֹ בֶּן בְּרִית:

ברכות התורה

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל דִּבְרֵי תוֹרָה:

וְהַעֲרֵב נָא, יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ, וְצֶאֱצָאֵינוּ, וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ, וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה נוֹתֵן הַתּוֹרָה:

וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם. יְבָרֶכְךָ יְהֹוָה וְיִשְׁמְרֶךָ. יָאֵר יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ. יִשָּׂא יְהֹוָה פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם:

חיזוק על ברכת מודה אני:

אנחנו מהרגע שפותחים את העינים, אומרים מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך, זה הדבר הראשון, ריבונו של עולם אני נותן לך תודה שהחזרת לי את הנשמה זה מתנה, עכשיו אם חיים בצורה כזו איך שפתחתי את העינים ואני רואה היום זה ברכה היום זה מבורך, אתמול הלכתי לישן ואמרתי "בידך אפקיד רוחי", אני נותן את הרוח אצלך, פדית אותי קל אמת, ריבונו של עולם עכשיו זהו זה, איך שרבי חיים ויטאל אומר כל לילה שאדם הולך לישן, חכמינו הקדושים אומרים ששנה אחד מששים במיתה, אתה הולך למות מה אתה יודע אם תקום, אומרים קריאת שמע שעל המיטה, על מנת שהנה זהו זה גמרנו גמרתי כבר את החיים, הקדוש ברוך הוא החזיר לי היום בבוקר את הנשמה, ואני אמרתי מודה אני לפניך, תכף ומיד נוטל את הידים והנה מתחיל לזרז את עצמי חבל לי על כל יום לבזבז, הנה יש לי יום מתנה, עכשיו אם תסתכל על היום הזה שזה מתנה, שרופא הלך ולקח את החולה בבוקר מוקדם ממש ובדק אותו ומוריד ממנו את מכונת ההנשמה או הוציא לו את האינפוזיה הוציא לו את הדם אתה בריא אתה יכול ללכת, מה האדם הזה היה עושה, היה רוקד: ברוך השם, יש לי כבר אני יכול לנשם בכח עצמי, ברוך השם הדם מסתובב אצלי בכח עצמי אני לא צריך מנת דם, יש לי ברוך השם רטיבות ולחות אני לא צריך אצלי יותר אינפוזיה, האדם הזה היה רץ וקם והיה אומר לכל אחד שרואה אתה יודע ברוך השם יצאתי מבית חולים אתה יודע אני יכול לנשם, הדם שלי הולך והכל עובד, למה אנחנו לא רואים את זה אצל בני אדם, קמת עם אותו בעיות מאתמול ובעיות ממחר, רוב רובם של הצרות תשעים ותשע פסיק תשעים ותשע עד כדי כך צרות שיש לאדם, הוא דואג על האתמול ודואג על המחר הוא שוכח את היום, מה היה אתמול תעזוב הכול הולך לרוח, אין אתמול יותר. 

אבל אתה לא יודע מה יהיה מחר, מחר אתה יודע יש לי משפט הכל מחר מחר, תעזוב את האתמול ותעזוב את המחר, היום. זה מאד קשה להכניס בבני אדם, אתה שבוי בתוך עצמך, הצדיק עוסק בפדיון שבויים, אם רואים שאדם עוסק לפדות בני אדם מהשבי, אתה בשבי, כי אם אתה ממרמר אדם יש בו כח עפר, מה אתה ממרמר, אל תשאל יש לי, תצא מעצמך, לא, תאוות ממש משתגע כל אשה שעוברת על הרחוב הוא מוכרח להסתכל, תגיד לי, או אוכל אדם ממש מתנפל על האוכל, או כסף עוד פעם כסף ועוד פעם כסף ועשיתי כסף, מספיק, תקציב יכולים לקבל שמה ויכולים לקבל שמה, אני מדבר על אותו תאוות, יש אחד נמשך אחר האוכל, יש אוכל מספיק לכולם, אתה אוכל עם העינים אתה לא תוכל לאוכל כמה שאתה לוקח, אבל ככה זה בני אדם, או רוח: מפטפט או אש: מתעצבן.

הצדיק לוקח אותך מהשבי מוציא אותך ומראה לך הנה יש לך יום חדש, אתה יודע מה יש ביום הזה, אנחנו לא יכולים לתאר הורידו לנו את החמצן אנחנו יכולים לנשום בכח עצמנו הוציאו לנו את מנת הדם הדם זורם בלי מנת דם, הלחות אצלי לא צריך ברוך השם שום אינפוזיה, האם אנחנו בשעה שאנחנו קמים בבוקר ונוטלים את הידים ואחר כך אומרים את הברכות כשאנחנו אומרים את הברכה אשר יצר את האדם בחוכמה האם אנחנו מכוונים פרוש המילות? או יש לנו טענות על הקדוש ברוך הוא, בוא תיתן תודה להקדוש ברוך הוא ברוך השם אני בריא, ברוך השם אני יכול לרוץ עכשיו למקווה לטבול לזרוק את הגוף שלי אני טובל ורץ לבית הכנסת ומתעטף בציצית ומניח תפילין, אתם יודעים איזה מתנה זה, זה נעשה אצלנו כל כך שגרתי, שזה כן אז מה, אתה לא מעריך אתה לא יודע מה אתה, אתה לא יכול לתאר שאתה זכית היום החזירו לך את הנשמה, וברוך השם אתה לא בבית חולים אתה ברוך השם יכול להתעטף בציצית ובתפילין, אז ברוך השם, ומכל שכן כשאדם יכול ללכת להתפלל להתחיל להגיד את הברכות להודות להקדוש ברוך הוא. 

וכך מתפלל את כל התפילה אשרי לו ואשרי חלקו, אומר השר שלום מבעלזא זי"ע שהיה הרבי הראשון מבעלזא שהיה תלמיד של החוזה מלובלין, אומר אם אדם יכוון רק פירוש המילות מה שאתה מדבר ואתה מוציא מהפה רק תחשוב מה שאתה אומר מהתחלת התפילה עד הסוף יכולים לזכות על ידי זה לרוח הקודש לגילוי אליהו הנביא ועוד עוד עוד, כך הוא אמר שלש פעמים, שהרבה יותר גדול מרוח הקודש וגילוי אליהו, ואמר כך באידיש "אט גלייב מיר", תאמינו לי, רק על ידי שתכון מה שאתה אומר.

אשר בנחל חלק קפו מכתב רמח

חיזוק על ברכת שלא עשני גוי:

אנחנו מברכים מאה ברכות בכל יום, ואיננו שמים לב אילו מתנות נתנו לנו. יש לנו ברכות השחר, שגם נשים חייבות בזה, וזה לא אורך זמן רב, ואסור לזלזל בהן כלל. ואם רק יכוונו במילות הברכה למה שמוציאים מהפה, זה בעצמו מביא ישועה, "ברוך אתה ה' אלקינו מלך העולם, שלא עשני גויה" – אומרת אשה.

וגבר מברך: "שלא עשני גוי". הצדיק הקדוש רבי משה לייב מסאסוב זי"ע, שכל עבודתו היתה כל ימי חייו בזה העולם רק לעסוק בפדיון שבויים, היכן שראה משפחה במצוקה, אסירים בכלא – הוא פדה אותם והצילם. ולא הסתכל על כסף, הוא כיתת רגליו לאסוף ולקבץ מעות, כדי לעסוק בפדיון שבויים, להוציא משפחות מכלאם. כי בימים דאז הרשעים הארורים, הפריצים העריצים, כשלא שילמו להם היהודים דמי חכירה, היו משליכים אותם וכל בני משפחתם לבור עמוק או לצינוק, בלי שום רחמנות כלל. והצדיק הקדוש הזה מסר נפשו בעבורם.

הקדוש-ברוך-הוא זכני, שהייתי פעם אחת בציונו הקדוש בסאסוב, איזו הארה מרגישים שם, אין יכולים לתאר כלל. צדיק שמסר נפשו בעבור עם ישראל, ביום ובלילה היה הולך לעשות רק חסד עם הזולת. ועיקר החסד – להוציא משפחות אומללות מבית-הסהר. הרגשתי שם אור גדול מאוד.

הוא היה רגיל לומר: "בבוקר כשאני אומר את הברכה: 'שלא עשני גוי', איני צריך כבר שום דבר יותר מזה, (וכל היום היה רוקד מרוב שמחה שלא עשני גוי), והיה רגיל לומר: די לי בזה, אם לא בראתני, רבונו של עולם, גוי וערל – זו כבר השמחה הכי גדולה'. ובאמת רבנו ז"ל אומר (לקוטי-מוהר"ן, חלק ב', סימן י'), שעם הברכה הזו יכולים לשמוח תמיד. כי על כל דבר יכול הסמ"ך-מ"ם לבוא ולשבור את האדם, לשבור את האשה: אתה צדיק?! את צדקת?! הלא אתה יודע שזה לא לשם שמים, זה לא עם אמת וכו', וכך שובר את האדם אשר באמת זה לא נכון כי כל יהודי שעושה דבר טוב לפניו יתברך, גורם שעשועים גדולים למעלה בשמים, אבל זהו תפקיד הסמ"ך-מ"ם – לשבור את האדם, שאין עבודתו שלמה וכו'. אבל הברכה "שלא עשני גוי", בזה הסמ"ך-מ"ם אינו יכול לנגוע, כי מה שרק לא יהיה אינני גוי, נולדתי אצל הורים יהודים, אם ברצוני או שלא ברצוני, "ברוך אתה ה' שלא עשני גוי", "שלא עשני גויה", וזו השמחה הכי גדולה, והסמ"ך-מ"ם איננו יכול לשבור בזה את האדם.

בחזרה פעם אחת מארץ ישראל, הייתה למטוס נחיתת חירום באנגליה, היות שנוצרו כמה תקלות וכו'. והיתה זו לי הפעם הראשונה להיותי במדינה זו, היה זה יום חמישי בערב, והוצרכתי לשבות שבת באנגליה. ולהיכן אפנה?! ברוך השם, יש לי תמיד את הקדוש-ברוך-הוא, ואני מדבר אליו ומבקש ממנו כל מה שאני צריך, ויודע שכל מה שעושה הבורא יתברך שמו הכל לטובה וכו', והנה הופיע איזה עשיר והזמינני לשבת. ותכף אחר-כך הגיעו עוד אנשים וביקשוני להתארח אצלם, וחששתי שמא תהיה קנאה ושנאה. והנה לזוגתי היה דוד שם, והלכנו לבקרו, והזמיננו לשבת, ועניתי בחיוב, וכך גרמתי שלא תהיה קפידה עלי משום אדם שהזמינני קודם לכן וכו'. הדוד הזה עסק במסחר של ספרים עתיקים, והתעשר מזה מאד.

אחר סעדת השבת הלכתי לנוח, וכמו שאומר האר"י ז"ל: ש'נה ב'שבת ת'ענוג – ראשי תבות: שב"ת. החדר שנתן לי לישן היה חדר ספרים גדול. והיות שאני אוהב ספרי קודש, נטלתי מהמדף איזה ספר, וראיתי שהיה זה סידור ישן מאוד, דפדפתי בו וראיתי בברכות במקום ברכת: "שלא עשני גוי", "שלא עשני גויה" שכתוב: "שעשני יהודי", והיה פלא גדול בעיני. ודפדפתי הלאה, וראיתי שזה סידור עתיק של לפני כמה מאות שנים, ותכף גיליתי שהסידור הזה נדפס בעת גזרות שמד, ופחדו אז מהגויים, ולכן לא יכלו לכתוב: "שלא עשני גוי" וכו', כי הכמרים הסיתו את המון העם, והצנזורה הייתה קשה מאוד. ותוך כדי דפדוף שאני קורא: "שעשני יהודי" וכו', נפלתי בשנה. וכך חלמתי באמצע השנה: למה באמת שלא נברך את הברכה בכל יום באופן חיובי: "ברוך אתה ה' שעשני יהודי", ועלה במחשבתי באמצע השנה, אם היינו מברכים: "שעשני יהודי" היה בא הסמ"ך-מ"ם ושובר אותנו: אתה יהודי?! את יהודיה! כך נראה יהודי! בוש והכלם זה נקרא לקיים מצוות? אתה לא צדיק, את לא צדקת, והיה מחליש דעתנו. ולכן תיקנו את הברכה באופן שלילי: "שלא עשני גוי". מה שרק לא יהיה, אני כן צדיק או לא צדיק, אפילו אין לי שום מצוה, אבל אין יכולים לשבור אותי, כי מה שרק לא תגידו גוי אני לא.

ונתעוררתי מן השנה. ואז ראיתי באמת שזו הכוונה הכי טובה. אדם צריך לדעת, אפילו אין לו שום דבר רק שלא עשני גוי – זו השמחה הכי גדולה, ואין עוד שמחה יותר גדולה מזו, שלא נבראתי גוי.

אשר בנחל כרך מח מכתב ח' תשעב

ברכת שעשה לי כל צרכי:

והנה הנוסח שלנו בברכות השחר "העושה לי כל צרכי" – לשון הוה, בכל רגע ודקה הקדוש–ברוך–הוא עושה לי כל צרכי.

ולכן אם אדם מתלונן שהולך לו שלא בטוב, הרי זו ברכה לבטלה. ולכן צריכים תמיד להיות בשמחה, ולקבל עליו כל מה שבא עליו בשמחה. ויזכור מאמרם ז"ל (ברכות ס:): כשם שמברך על הטובה "הטוב והמיטיב", כך מברך על הרעה "דין אמת", הינו באותה שמחה, כי בודאי ממנו יתברך לא יוצא רע וכו', כי (תהלים קמה, ט): "טוב הוי"ה לכל ורחמיו על כל מעשיו", וידוע מה שאמר פעם הרבי רבי זושא מאניפולי זי"ע, שאינו יודע פירוש הגמרא: 'כשם שמברכין על הטובה, כך מברכין על הרעה', הרי אין רעה כלל [בשעה שעברו עליו כל מיני צרות ויסורים, עניות ודחקות וכו' וכו'] .

אשר בנחל חלק סט מכתב י"ד תקמט

ברכות התורה:

והתחלת ביטול המחשבות זרות והדמיונות שהם הקליפות, זה בא על-ידי טבילת מקוה, כשקם משנתו, ואחר-כך צריכים להתבודד עמו יתברך, ולדבר לפניו יתברך, ולשפוך שיח ותפילה אליו יתברך, ולהרבות בענין זה, וזה יזכך את מחשבתו. וכן צריכים להיזהר מאוד מאוד בברכת התורה, ואסור לעשות שום דבר קודם שבירך ברכת התורה, ואפילו ללמוד אסור, וצריכים להיזהר בדבר זה מאוד מאוד כי הכל הולך כפי ההתחלה וברכות התורה הן ההתחלה, ואם אינו מברך תחלה, אזי יוצא לו קלקול עצום וכו'.

ולא כמו שנוהגים, שמתעטפים בציצית ותפילין, ואחר-כך אומרים ברכות התורה, כי היא טעות גדולה, כי ברכת התורה צריכה להיות קודם כל דבר, ואסור לעשות שום דבר קודם זה, ועל-ידי שמברך בתורה תחילה, זוכה ומקדש את איבריו ונשמתו, וזה יעזור לו כל היום כולו, כמו ברכה שאומרים קודם מצוה, או קודם שרוצים להנות מדבר גשמי, שאז נשפעת עליו ברכה מהבריכה העליונה. כמו-כן כשאדם זוכה ואומר קודם ברכות התורה, נפתח לו שפע ורוב ברכות מהבריכה העליונה. וברכת התורה מועילה על כל היום עד למחרתו, כידוע דבר זה בפוסקים, אשר צריכים לברך רק פעם אחת ביום

ברכות התורה, והטעם הוא פשוט, כי מצות לימוד התורה מחייבים בכל היום ובכל הלילה כלו, כמו שכתוב (יהושע א, ח) : "והגית בו יומם ולילה", משום הכי לא הוי הפסק שום דבר, שבכל רגע מחויב ללמוד ולדבק עצמו אליו יתברך, ועל-כן מספיק רק פעם אחת ברכות התורה – כשקם משנתו. ועל-כן תהיו נזהרים בדבר זה מאוד מאוד, לומר הדבר הראשון ברכות התורה, ולילך למקווה, ולהתבודד עמו יתברך, אשר זה יועיל מאוד לטהרת המחין ולביטול המחשבות זרות, שהם הקליפות והדמיונות המסובבים את מוח האדם, שלא ירגיש את ערבות נעימות זיו שכינת עוזו יתברך.

אשר בנחל חלק ל מכתב ד' תתקד

כוונה בברכות השחר:

עוד העיד הרבי רבי זושא זי"ע, שאמו לא יכולה היתה לקרוא מתוך הסידור. ומה שידעה בעל-פה היו אלו הברכות – ברכות-השחר וכן ברכת-המזון וזאת עשתה בכוונה גדולה מאוד ולכן זכתה לשני בנים צדיקים גדולים מאד: הרבי רבי אלימלך מליז'ענסק זי"ע, והרבי רבי זושא מאניפולי זי"ע, שהאירו את העולם באור כזה. 

ואמר בנה הרבי רבי זושא זי"ע: במקום שהאמא אמרה את הברכות, ראיתי אור גדול, וחשבתי שזה דמיון, אבל ניגשתי ונכוויתי כמעט. למדנו מכאן מהי תמימות, כשאישה מדברת אל הקדוש-ברוך-הוא, מאיר אז אור גדול, ולא סתם אור, אלא אש ממש. ולכן הבה נלמד מהי תמימות – לדבר אל הקדוש-ברוך- הוא.

אשר בנחל כרך מט מכתב ט' קפ