סעודת ליל שבת
רביז"ל אמר (ספר המידות אות דעת סימן לג'): מי שמשלמים לו רעה תחת טובה, הקדוש ברוך הוא מרחם עליו, ונותן לו שכל גדול בעבודת הבורא, כי באמת אין עוד מידה יפה כמו הכרת הטוב, כשאדם עשה לך טובה תמיד תזכור לו את זה, ולהפך אין עוד מידה מגונה כמו כפוי טובה, וזה שאמרו חכמינו הקדושים (מדרש אגדה): מפני מה ענש הכתוב ביותר לכפויי טובה, מפני שהוא כעניין כפירה בהקדוש ברוך הוא, כופה טובה, הוא, היום האדם הזה הוא כופה טובתו של חברו, למחר הוא כופה טובתו של קונו וכן הוא אומר בפרעה: (שמות א' ח') "אשר לא ידע את יוסף", והלא עד היום הזה מצרים יודעים חסדו של יוסף, אלא שהיה יודע ולא השגיח עליו, וכפה טובתו, ולבסוף כפה טובתו של הקדוש ברוך הוא, שאמר "לא ידעתי את השם" הא למדת שכפיית הטובה הוקשה לכפירה בעיקר.
וכן אמרו חכמינו הקדושים (שמות רבה פרשה א' סימן ח'): "אשר לא ידע את יוסף", וכי לא היה מכיר את יוסף, אמר רבי אבין משל לאחד שרגם אוהבו של המלך, אמר המלך התיזו את ראשו כי למחר יעשה בי כך, לכך כתב עליו המקרא כלומר היום "אשר לא ידע את יוסף", למחר הוא עתיד לומר לא ידעתי את השם, כי באמת אין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, והכל לכל אלוקות גמור הוא, ובני אדם טועים בזה שמפרידים המצוות שבין אדם לחברו, ובין המצוות שבין אדם למקום, כי אדם יכול להיות צדיק גדול בין אדם למקום, אבל בין אדם לחברו הוא יכול להיות רשע גמור, לגנוב מחברו לחרפו ולבזותו, ולעשות לו את כל העוולות שבעולם, וכאילו שום דבר לא קרה, וכבר ידוע שיום הכיפורים לא מכפר, עד שירצה את חברו.
נמצא שעבירות של בן אדם לחברו יותר חמורות מעבירות שבין אדם למקום, וחכמינו הקדושים אמרו (ברכות יט): גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה, כל כך הקדוש ברוך הוא מקפיד על כבוד הבריות, עד שאמרו חכמינו הקדושים (אבות דרבי נתן פרק ט"ו): יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך כיצד מלמד שכשם שרואה את כבודו כך יאה אדם רואה את כבוד חברו וכשאם שאין אדם רוצה שיהא שם רע על כבודו כך יהא אדם רוצה שלא להוציא שם רע על כבודו של חברו.
מכל זה רואים איך שצריכים לשמור מאוד מאוד על כבוד הבריות ולא להיות כפוי טובה, כי בזה שהוא כפוי טובה הוא מגלה שיש בו כפירות ואפיקורסות והוא מלא טענות גם על הקדוש ברוך הוא, כי אם מפרידים בין מצוות של בין אדם לחברו ולבין אדם למקום, זה מראה שיש אצלו פגם באמונה, ומכל שכן כשאדם מחרף ומבזה את הצדיק על זה הקדוש ברוך הוא לא יכול למחול, וזה שאמרו חכמינו הקדושים (בראשית רבה פרשה לט' סימן יב'): החמיר הקדוש ברוך הוא בכבודו של צדיק יותר מכבודו. ולכן אם אדם הוא כפוי טובה לחברו ומכל שכן להצדיק שיגע וטרח בשבילו, ומסר נפשו עבורו, לבסוף הוא יהיה כפוי טובה להקדוש ברוך הוא, וזה (שמות א' ח') "ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף", ופירש רש"י: "עשה עצמו כאילו לא ידע", נמצא שהיה כפוי טובה, כי הרי יוסף הציל את כל ארץ מצרים מהרעב, ומה גם שהכניס שם את כל העשירות שבעולם, כי (בראשית מא): "וכל הארץ באו מצרים לשבור אל יוסף כי חזק הרעב בכל הארץ", וכתיב (שם מז'): "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים ובארץ כנען בשבר הם שוברים ויבא יוסף את הכסף ביתה פרעה", ולבסוף הוא כפוי טובה, ואמר "אשר לא ידע את יוסף", ומה כתבו אחר כך: "לא ידעתי את הוי"ה", שהיה כפוי טובה, ומי שמשלמים לו רעה תחת טובה, הקדוש ברוך הוא מרחם עליו ונותן לו שכל גדול בעבודת הבורא, שזה מה שנאמר אחר כך (שמות יב'): "וינצלו את מצרים", ודרשו חכמינו הקדושים (מכילתא בא): מלמד שעבודה זרה שלהם נתכת ובטלה וחזרה לתחילתה. ועם ישראל זכו לשפע גשמי ולשפע רוחני, שפע גשמי של ביזת הים, שהיה יותר ממה שלקחו במצרים, שנאמר (תנחומא בא): ביזת הים גדולה מביזת מצרים, ושפע רוחני שראו את השכינה על הים, כמאמרם ז"ל (סוטה ל:) בשעה שעלו ישראל מן הים נתנו עיניהם לומר שירה, וכיצד אמרו שירה? עולל מוטל על ברכי אמו ותינוק יונק משדי אמו, כיון שראו את השכינה, עולל הגביה צווארו ותינוק שמט דד מפיו, ואמר 'זה אלי ואנווהו'.
ולכן דייקא על ידי שהיה פרעה כפוי טובה, שזה "אשר לא ידע את יוסף", ופירש רש"י: עשה עצמו כאילו לא ידע, על ידי זה אמר אחר כך: "לא ידעתי את הוי"ה" שכפר בעיקר, ועל ידי זה עם ישראל זכו לגילוי שכינה שזה גילוי שכל גדול, ולכן צריכים מאוד מאוד לשמור לא להיות כפויי טובה, ואם קבלת ממישהו טובה אל תשכח את הטובה שעשה לך, ואפילו שיהיה לך אחר כך טענות ומענות עליו, עם כל זאת אל תשכח את הטובה שעשה לך כי להיות כפוי טובה היא מידה מגונה מאוד, ובפרט רבך שלמדך תורה ועיקר חכמתך קיבלת ממנו, ראוי לך מאוד מאוד לכבדו ולייקרו, וכבר אמרו חכמינו הקדושים (סנהדרין יט:) כל המלמד את חברו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו, וכן את אביו ואמו צריכים לכבד ולייקר מאוד מלבד שהוא מצוות עשה מן התורה, שהקדוש ברוך הוא, ציווה לכבדם ולייקרם, יש בזה עניין של הכרת הטוב, כמובא ב"ספר החינוך", שהם יגעו וטרחו בשבילך עד שגידלו אותך, והבן למעשה.
סעודה שלישית של שבת
רביז"ל אמר (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן ב'): "עיקר כלי זיינו של משיח הוא התפילה, וכל מלחמתו שייעשה וכל הכיבושים שיכבוש הכל משם", היינו משיח יכניס בעולם את העניין של תפילה, להרגיל את עצמו לדבר אל הקדוש ברוך הוא, כאשר ידבר איש אל רעהו והבן אל אביו, אשר זה היסוד בחיים, כי אדם צריך להגיע לביטול אמת, לבטל את עצמו לגמרי אל האין סוף ברוך הוא, ולזה אי אפשר לזכות רק על ידי תפילה, שיחה בינו לבין קונו, כמובא בדברי רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן נב'): שיילך במקום פנוי שאין שם בני אדם וידבר אליו יתברך, כאשר ידבר איש אל רעהו והבן אל אביו, בתמימות ובפשיטות גמור, עד שיגיע לביטול אמת, להיות בטל ומבוטל אל עצם עצמיות אלוקותו יתברך שזה עיקר השלימות.
ואי אפשר להגיע לזה אלא על ידי תיקון הברית, שזה מדריגת יוסף, שעברו עליו כל מיני ניסיונות והחזיק מעמד, וזכה להקראות צדיק יסוד עולם, ולכן אם אדם לא יכול להתפלל אל הקדוש ברוך הוא סימן שהוא עדיין פגום בברית, כי אל חרב התפילה אי אפשר להגיע אלא על ידי תיקון הברית, כמו שכתוב (תהילים מה): "חגור חרבך על ירך", אם אתה רוצה לזכות לחגור את החרב של התפילה זה מוכרח להיות על ידי קדושת הירך שהוא תיקון הברית, שזה (בראשית כד'): "שים נא ידך תחת ירכי", ופירש רש"י: "לפי שהנשבע צריך שיטול בידו חפץ של מצוה, כגון ספר תורה, או תפילין (שבועות לח: ): והמילה הייתה מצוה ראשונה לו, ובאה לו על ידי צער, והייתה חביבה עליו, ונטלה".
ולכן אי אפשר להגיע אל תפילה אלא על ידי תיקון הברית, אז מתאחדים יחד נשמות ישראל, כי אי אפשר להיות באחדות אלא על ידי שלימות הדעת, כי כשאדם נכלל בו יתברך, אז הוא אוהב את כל בר ישראל, והוא מאוחד עם כולם, וזה שאמר רביז"ל (ליקוטי מוהר"ן חלק א' סימן רלט'): עיקר הדיבור הוא משלום, וכמו שכתוב (תהילים קכב'): "אדברה נא שלום". וזה "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים", ואמרו חכמינו הקדושים (ויקרא רבה פרשה ד' סימן ו): "בעשיו כתיב ביה שש נפשות וכתיב בו נפשות הרבה דכתיב (בראשית לו'): "ויקח עשיו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו", וביעקב "שבעים נפש", וכתיב ביה נפש אחת דכתיב (שמות א'): "ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב" וגו', אלא עשיו שהוא עובד לאלהות הרבה כתיב ביה נפשות הרבה אבל יעקב שהוא עובד לאלו-ה אחד, כתיב בו נפש אחת "ויהי כל נפש" וגו'. כי איך זכו להתאחד יחד רק על ידי יעקב ששמר את הברית, כמו שכתוב (בראשית מט'): "וראשית אוני", ופירש רש"י: "היא טיפה ראשונה שלו, שלא ראה קרי מימיו".
ואיך זכו להחזיק מעמד כלל נשמות ישראל במצרים שהיא ערוות הארץ, שאמרו חכמינו הקדושים (תנא דבי אליהו רבה פרק ז'): אין לך אומה בעולם שהייתה שטופה בדברים מכוערים וחשודים בכשפים ובזימה ובכל מעשים רעים, אלא המצרים בלבד. וכן אמרו (תורת כהנים אחרי): מגיד הכתוב שמעשיהם של מצרים מקולקלים מכל העממין, ואם כן איך זכו להחזיק מעמד, אלא "ויוסף היה במצרים", כי הוא הקדים והיה שם ונתנסה בכל מיני ניסיונות קשים ומרים, ועל ידי זה שהחזיק מעמד זיכה את עם ישראל שגם הם יזכו לקדושת הברית, ולכן החזיקו את עצמם ביחד, שזה מה שנאמר: "שבעים נפש", כי הם היו כולם מאוחדים באחדות אחד על ידי קדושת יעקב ויוסף, ולכן עכשיו בימי שובבי"ם עיקר התיקון לפגם הברית הוא על ידי תפילה להרבות בתפילה ותחנונים אליו יתברך, אבל אי אפשר להגיע אל שלימות התפילה רק על ידי אחדות ואהבה שצריך להיות בין נשמות ישראל וזה שאמרו חכמינו הקדושים (כלה רבתי פרק ב'): "כל הרודף שלום אין תפילתו חוזרת ריקם", וכשמתאחדים יחד על ידי זה זוכים לגאולה שלימה וכמאמרם ז"ל (דברים רבה פרשה ה' סימן יב'): "גדול השלום שאין הקדוש ברוך הוא מבשר את ישראל שיהיו נגאלים אלא בשלום, ואמרו (ויקרא רבה פרשה ט' סימן ט'): "גדול שלום כשמלך המשיח בא אינו פותח אלא בשלום".
