המשך מנסיעת הבעל שם טוב לארץ ישראל חלק ב'
יכול אתה אך אינך רוצה
ויהי כשמוע הגאון הנ"ל את דברי הבעש"ט הקדוש זי"ע קם בשצף קצף ואמר, את הכל אני יכול לקבל מכם כי כל דבר שגיליתם באמונה הקדושה הם דברים של טעם כי באמת כך הוא אשר אין בלעדיו יתברך כלל, והוא יתברך מחייה ומהווה את כל הבריאה כולה, כי בכל תנועה ותנועה שם אלופו של עולם, וכאשר גילו לנו חכמינו הקדושים (יומא לח): "בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך, אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, ואין מלכות נוגעת במלכות חברתה אפילו כמלא נימה", אבל בזה שאמרתם שאפילו גוי ערל טמא יכול להיות שליח מאת הבורא יתברך שמו, זה אני לא יכול לקבל… ענה ואמר לו הבעל שם טוב הקדוש זי"ע: "יכול, יכול אתה לקבל, אלא שאינך רוצה לקבל… תרצה ותוכל…" בדרך נסיעתו של הגאון הנ"ל, הגיע לפרשת דרכים ושם עצר את העגלה גוי אחד שבכה מאוד, וסיפר שהעגלה והסוס שלו התהפכו וכל הפירות שהיו על העגלה נשפכו, וביקש מהגאון הנ"ל שיעשה עמו חסד ומצווה ויעזור לו להרים את הסוס והעגלה, כדי שיוכל להמשיך הלאה, ענה הגאון לאותו הגוי ואמר: "אני אינני יכול לעזור לכם, אני כבר איש זקן חלש וחולה, אינני יכול!!!", אך הגוי התחיל לצעוק "יכול, יכול אתה, אך שאינך רוצה… תרצה ותוכל!!!".
ויהיה כשמוע הגאון את הדיבורים האלה יוצאים מפי הגוי, התרגש מאוד, כי הלא בדיבורים אלה נפרד מן הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, והחליט להישאר שם עד שתעבור עוד עגלה עדי שעוד אנשים יעזרו לגוי להרים את העגלה והסוס, והוא הגאון התיישב וחשב לעצמו, הלא דבר הוא, הלא הם הם דברי הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, ובוודאי יש דברים בגו, ובוודאי אני יכול לקבל את לימודו הקדוש אך איני רוצה, עלי לחזור אליו ולרצות לקבל את לימודו הקדוש… אומר ועושה, הורה הגאון לבעל העגלה לחזור ולנסוע אל הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, והנה אך הגיע לבית הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, ראה שהוא עומד בפתח ביותו, וכשירד מן העגלה פנה אליו בחיוך ואמר, אולי כבר נתגלה לכם שאתם יכולים לקבל את הלימוד שלי, אך אינכם רוצים כפי שכבר ארע לרבים מתלמידי, שלא רצו לקבל את לימודי עד שאירעו להם מעשים שכאלה… נשאר הגאון אצל הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, ולמד אצלו אשר כל העולם כולו הוא אלוקות, ואין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, עד שנעשה מגדולי תלמידיו ואחר כך גם הוא עסק בהפצת לימודו הקדוש בעולם, כמו שעשו שאר תלמידיו הקדושים.
הנסיעה לארץ ישראל
הבעל שם טוב הקדוש זי"ע ראה במקום שראה, והשיג במקום שהשיג את גדולתו של רבינו האיש האלוקי רבי חיים בן עטר בעל "האור החיים" הקדוש זי"ע, שזכה להגיע אל מדריגתו והשגתו עד שהיה מיורדי המרכבה, וזכה לשמוע בכל לילה תורה מפי הקדוש ברוך הוא, והיו מתגלות אליו נשמות והיה במדרגת רוח הקודש ברור עד מאוד, ואל כל זה זכה על ידי הביזיונות, חירופין וגידופין שסבל מאינשי דלא מעלי, שהקים עליו הסמ"ך מ"ם, והבעל שם טוב הקדוש זי"ע הפליג מאוד מאוד במעלתו, וגילה שנשמת ה"אור החיים" הקדוש היא מרוח דוד דאצילות והוא בעצמו נפש מדוד דאצילות, והיה רוצה מאוד להתוועד עמו פנים אל פנים, ועל ידי זה יתאחדו נפש ורוח דאצילות ויוכלו להמשיך אליהם את הנשמה דאצילות ולייחד גם חיה ויחידה דאצילות ועל ידי זה יכלו כל הקליפות ויהיה הגאולה, ולכן נסכם בדעתו לנסוע לארץ ישראל להתוועד עם רבנו ה"אור החיים" הקדוש, והיה דרכו של הבעל שם טוב הקדוש זי"ע לומר, בכל מקום שאני בא בעולמות העליונים אני מוצא שהספרדי הזה… (כוונתו על רבינו ה"אור החיים" הקדוש) כבר היה שם לפני, ושלח מכתב לגיסו הקדוש רבי גרשון מקיטוב זי"ע, שישאל את רבנו ה"אור החיים" הקדוש אם יסע לארץ ישראל, והיה התשובה שלא כדאי, אך מחמת גודל תשוקת הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, לנסוע לארץ ישראל, ולהתוועד יחד עם רבינו בעל ה"אור החיים" הקדוש הייתה כל כך חזקה עד שהתחיל לנסוע והמכתב עדיין לא הגיעה כי כבר היה בדרך בשעה שהגיע מכתב התשובה שלא כדאי לו לנסוע, ולסכן נפשו.
והנה הבעל שם טוב הקדוש זי"ע נסכם בדעתו שהוא נוסע לארץ ישראל בכל מחיר, ולקח עמו את בתו אדל ואת הסופר שלו ר' צבי ז"ל, והתחילו לנסוע מכפר לכפר ומעיר לעיר, עד שהגיעו לאיר אדעס ששם החוף של הים השחור ולקח ספינה ונסע עד טורקיה והגיע לאיסטנבול סמוך לחג הפסח, שם הייתה הכנסת אורחים גדולה מאוד בת שתי קומות, בקומה התחתונה היו מתאכסנים העניים והאביונים, ארחי פרחי, ובקומה העליונה התאכסנו אנשים בעלי צורה, בעלי כבוד, עשירים וכדומה, ומחבת שהבעל שם טוב הקדוש זי"ע בא לשם פתאום עם ביתו ועם תלמידו הסופר ואף אחד לא הכיר אותו, וכן לא היה להם שום דבר כי מרוב תשוקת נסיעתו ומרוב בטחונו בו יתברך לא לקח עמו שום דבר, ולכן הכניסו אותם בקומה הראשונה מקום הארחי פרחי, הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, היה דבוק בו יתברך כדרכו ושום דבר שבעולם לא בלבלו, רק הלך לבית המדרש ועסק בעבודתו כדרכו כאילו לא קרה שום דבר, ובין כך התקרב החג ואין בידם לפרוטה אפילו שווה פרוטה בשביל צרכי החג, ואת הבעל שם טוב הקדוש זי"ע זה לא בלבל כלל, אך ביתו הצדקת אדל היה לה צער גדול וחלישות הדעת, שלא רק שלא היה להם שום צרכי החג, אלא אפילו בגדים לחג לא היה להם, והנה הגיע כבר יום לפני החג, והיה לה כתנת אחת של אביה, והלכה אל הים לרחוף את הכותנת, שעל כל פנים יהיה לאביה הקדוש כותנת נקייה עבור החג, וישבה שם בחוף הים ורחצה את הכותנת ובכתה על מצבה, ובתוך כך באה רוח חזרה והוציאה את הכותנות מידה עד שכבר לא היה לה אפילו את הכותנת… בשביל אביה לכבוד החג, והתחילה לבכות מאוד מאוד, איך שבאו לעיר רחוקה ואף אחד אינו מכיר את אביה הקדוש, ומחר כבר החג ולא רק שאין לה שום דבר על צרכי החג, לא מצות ולא יין וכו', אלא אפילו הכתונת פרחה מידה…. וכך ישבה ובכתה, עד שפתאום באה עגלה עם זוג וראו איך שיושבת שם אישה ובוכה, ושאלו אותה מי את? ולמה את בוכה? אזי סיפרה שהיא ביתו של הבעל שם טוב הקדוש זי"ע והם באו לעיר רחוקה שאין מי שיכיר אותם ואין להם אפילו לצרכי החג, אז נתמלאו הזוג הנ"ל שמחה גדולה על שמצאו את ביתו של הבעל שם טוב הקדוש זי"ע, והזמינו אותה על העגלה לנסוע עמהם, והסכימה, ואמרו לה אל תדאגי יש לנו מכל טוב, מצות ויין ובשר ודגים וכל צרכי החג וכן בגדים ליום טוב, בואי עמנו, ושמחה מאוד, והם הביאו אותה אל הכנסת אורחים למקום שמארחים את העשירים ולקחו את כל חפציהם של הבעל שם טוב הקדוש זי"ע ומלוויו אל תוך חדרם למקום שמתאכסנים העשירים והכינו שולחן ערוך כיד המלך.