"דע לך! שכל מה שזכיתי להיות בכלל בן תורה וללמוד תורה בחשק רב, כל זה קרה בזכות…" • מה ששבר אותי במיוחד הייתה העובדה שלא זכיתי לסיים שום מסכת למרות כל הניסיונות שלי במשך ארבע שנות לימודיי בישיבה
כ"ט בשבט תשע"ו, 08/02/2016 | 10:45 | דן כהן
היה זה יום שני, ט"ז בשבט התשע"ו.
בית המדרש "היכל
הקודש" של חסידי ברסלב בעיר בני ברק לבש חג, ולא בכדי, שהרי ערב זה הינו ערב
ההילולה לכבוד "הצדיק מיבנאל", אשר בית מדרש זה ועוד רבים כמותו הוקמו
בזכותו ובהכוונתו.
מודעות ענק אודות ההילולה נתלו בחוצות העיר ובישרו על גדולי תלמידיו
של הצדיק שיבואו לשאת דברים מרגשים לכבודו ולזכרו. ובבית המדרש פנימה, התכונה רבה.
אברכי הכולל עסוקים בסידור השולחנות
ועריכתם לקראת המעמד המרגש. אלו פורשים מפות, אחרים מגישים סלטים לשולחנות, אברך
אחד עסוק בסידור הרמקולים ואברך שני בעיטור שולחן הכבוד.
כולם נרגשים וכולם עסוקים, איש איש בתפקידו. ורק בן תורה אחד נשאר על
מקומו. בעוד כולם מסדרים ומארגנים הוא שוקע בלימודו וצולל בים התלמוד. מנגן הוא את
לימודו במנגינה חרישית וערבה ומתעלם כליל מכל הסובב אותו.
גם אני, כותב שורות אלו, הייתי באותה השעה בבית המדרש והתפלאתי מאוד.
כיצד מצליח אברך זה – שאיני מכירו- להיות רכון על ספריו לשקוע בלימוד בעוד שכל
הסובבים עמלים לקראת ההילולה?
מיהו אותו אברך וכיצד זכה להיות שקדן בלימוד התורה? על כך נספר בהמשך.
ההילולה התקיימה באווירה מרוממת, רבנים ודרשנים ידועי שם סיפרו על
גדולתו של הצדיק מיבנאל ועל זכויותיו הרבות בהפצת תורתו של רבי נחמן בעולם.
בסיומו של הערב הרוחני, נגשו האנשים להודות למארגני הערב המוצלח שחיזק
אותם מבחינה רוחנית. גם מיודענו, האברך השקדן ניגש אלי ואמר :
"רציתי לבקש את סליחתכם על כך שבתחילת הערב לא הושטתי יד לסייע
בהכנות.."
"זה בסדר"- עניתי לו, "אינך צריך להתנצל- ראיתי אותך
לומד תורה והבנתי שאתה חס על זמנך היקר… והרי כבר נאמר: 'ותלמוד תורה כנגד
כולם…' לא? אשריך שאתה שקוע בלימוד
התורה!
– "אני רוצה לומר לך משהו אישי" – הוסיף האברך בהססנות,
"דע לך! שכל מה שזכיתי להיות בכלל בן תורה וללמוד תורה בחשק רב, כל זה קרה
בזכות קונטרס אחד שמצאתי…"
– "מה כוונתך?"- שאלתי בפליאה.
היהודי סידר את
חליפתו בקפידה, נשם קלות והחל לספר את סיפורו.
"לפני שנים מספר,
הייתי בעל תשובה טרי ולמדתי כאן בבני ברק באחת מהישיבות החשובות לבעלי תשובה.
ארבע שנים הייתי
בישיבה ועברתי משברים גדולים ועצומים, היה לי קשה לשבת על כיסא זמן רב וללמוד.
הייתי מתחיל מסכת ולא מסיים, מתחיל מסכת אחרת וגם אז מפסיק באמצע עד שהייתי מתייאש
לגמרי ועוזב את הלימוד.
לא ראיתי ברכה בעמלי,
הייתי מיואש מאוד. ראיתי את בני השיעור שלי לומדים ועושים חיל בלימודם ולי היה קשה,
קשה מאוד להישאר בישיבה…
מה ששבר אותי במיוחד
הייתה העובדה שלא זכיתי לסיים שום מסכת למרות כל הניסיונות שלי במשך ארבע שנות
לימודיי בישיבה.
ושלא נדבר על סדר
לימוד בעיון, שם לא מצאתי את עצמי בכלל, הייתי מבולבל ומיואש.
הרגשתי שכוחותיי
הרוחניים עזבו אותי ושהגיעו מים עד נפש. 'זהו'- אמרתי לעצמי- 'התורה כנראה לא
בשבילי, לפחות אצא לעבוד ולהרוויח כסף…'
ארזתי את חפציי
האישיים בתוך מזוודה, לא סיפרתי לאיש על כוונותיי לעזוב את הישיבה וגם לא נפרדתי
מהחברים. פשוט קמתי והלכתי לכיוון תחנת האוטובוס במטרה לשוב לבית הוריי.
באותו יום חשתי תחושה קשה ביותר, תחושת הפסד וחידלון. ארבע שנים של ניסיונות
ללמוד תורה ללא תוצאות מוחשיות.
ישבתי
על הספסל בתחנת האוטובוס עצוב ומדוכדך ולפתע צדו עיניי קונטרס קטן המונח על הספסל שלידי.
"היה זה קונטרס "סדר דרך הלימוד". התחלתי לעיין בו ולא יכולתי להניחו מידי"
היה זה קונטרס
"סדר דרך הלימוד". התחלתי לעיין בו ולא יכולתי להניחו מידי עד שגמרתי את
כולו, אני חושב שאפילו האוטובוס עבר ולא שמתי לב כיוון שהייתי שקוע כל כולי בקריאת
הקונטרס.
כל מילה הייתה יהלום
עבורי, היו אלו דיבורים מחזקים ומעודדים :
