לאחר כמה שעות הפצה נפלאות, נשארו בידיו של המפיץ עוד שלושה קונטרסים – שניים מהם היו "חינוך למחנכות" ועוד קונטרס בשם "בר מצווה". הוא המשיך ללכת ונתקל בשתי נשים שעמדו ושוחחו. "זה בשבילכן" הוא אמר, תוך כדי שהוא מגיש "חינוך למחנכות" לאחת מהן.
"מי גילה לך שאני מחנכת?" שאלה, שכן אותה אישה באמת מחנכת בבית ספר. המפיץ הסביר שאף אחד לא גילה לו, פשוט אלו החוברות שנשארו לו. "הנה, תראו שאין לי עוד סוגים" הפטיר. גם חברתה ביקשה קונטרס והמפיץ נתן לה "בר מצווה". למרות שלא נראה שזה שייך אליה כל כך, אך בכל זאת ניסה.
"לא, לא. גם אני מחנכת וגם אני רוצה את החוברת של המחנכות" ביקשה. כמובן שנתן לה את מבוקשה וקיבל כמה פרוטות לצדקה. עכשיו הוא המשיך בדרכו כשקונטרס אחד נשאר באמתחתו – "בר מצוה". הוא הבחין בבית כנסת בקרבת מקום והחליט להיכנס. לא בשביל להתפלל, שכן התפלל כבר מוקדם, אלא בשביל לראות למי יוכל להפיץ את הקונטרס.
כשנכנס לחדר החיצון שלפני בית הכנסת הוא ראה שיושבים שם שני בחורים ללא כיפה. הם לא ניראו שומרי תורה ומצוות וליבו אמר לו לגשת לקטן שבהם, הגיש לו את הקונטרס ואמר לו – "הנה זה בשבילך". הבחור ההמום הביט על המפיץ בתמיה: "מי גילה לך שהיום היה לי בר מצוה?". גם הפעם הוצרך המפיץ להסביר שאף אחד לא גילה לו, פשוט זו החוברת האחרונה שנשארה, "היום בבוקר עליתי לתורה בבית הכנסת הזה", הסביר הבחור. נו, לכל קונטרס יש כתובת…