התרחקות שהוא תחילת התקרבות

	"כשנופל אדם ממדרגתו ידע שמן השמים הוא"

שנופל אדם ממדרגתו ידע שמן השמים הוא, כי התרחקות תחילת התקרבות, על כן נפל שיתעורר יותר להתקרב להשם יתברך, ועצתו שיתחיל מחדש לכנס בעבודת ה', כאילו לא התחיל עדיין כלל מעולם • דברי התורה שנאמרו בשולחנו הטהור של כ"ק מוהרא"ש זי"ע ליל שבת קודש פרשת בשלח ה'תש"ע

בליל שבת קודש בסעודה ראשונה, דיבר מוהרא"ש זי"ע דיבורים נוראים ונפלאים מאד על פי דברי רביז"ל בליקוטי מוהר"ן חלק א' סי' רס"א, המדבר מהתרחקות שהוא תחילת התקרבות, עיין שם.

 ♦ ♦ ♦

פתח ואמר מוהרא"ש ז"ל, רביז"ל אומר, כשנופל אדם ממדרגתו ידע שמן השמים הוא, כי התרחקות תחילת התקרבות, על כן נפל שיתעורר יותר להתקרב להשם יתברך, ועצתו שיתחיל מחדש לכנס בעבודת ה', כאילו לא התחיל עדיין כלל מעולם, וזה כלל גדול בעבודת ה', שצריכין ממש בכל יום להתחיל מחדש, עד כאן לשון רביז"ל.

הסביר מוהרא"ש ז"ל, כי הנה זה כלל גדול בחיי האדם, שכל מה שעובר עליו הוא רק לקרב אותו לעבודת השם יתברך, כי השם יתברך רוצה רק את טובת האדם, ורוצה רק לקרב אותו לעבודתו, ואפילו מה שנראה בעיניו כהתרחקות, וכאילו דוחין אותו מעבודת ה', זהו גם כן התקרבות, כי רוצין שיתחיל עוד הפעם מחדש עם חיות והתלהבות חדשה, וכאילו לא התחיל אף פעם מעולם, כי תענוג תמידי אינו תענוג, ואלמלא היה עומד תמיד באותו מדריגה, היה העבודה נתיישן אצלו, עד שהיה עוזב עבודתו לגמרי חס ושלום, אבל עכשיו שמן השמים מראים לו התרחקות, ונדמה כאילו מרחיקים אותו מעבודתו, אזי כשחוזר ומתגבר מחדש, נעשה כבריה חדשה, וזוכה להגיע למדריגות והשגות חדשות כאלו שלא חשב עליהם מעולם, ולכן אין לאדם ליפול בדעתו מפני שום ירידה שבעולם, רק עליו לדעת שהירידה היא לצורך עלייה, כדי שיתחיל עוד פעם מחדש, ואז יהיו כל ימיו בשמחה, ויזכה להגיע אל כל טוב אמיתי ונצחי, אשרי לו.

אבל על אדם לדעת, שעיקר התחזקות זאת מקבלין מן הצדיק האמת, הבקי מאד בחכמת החיים, ויודע היטיב שכך צריך להיות, שבתחילה מקרבין אדם, ואחר כך מרחיקין אותו, וכל ההתרחקות הוא רק בשביל ההתקרבות, כי הצדיק בעצמו עבר כל זאת הרבה במשך ימי חייו, ולא הגיע אל מדריגתו רק על ידי שהיה לו מדת ההתחזקות, ולא נפל בדעתו מפני שום דבר שבעולם, רק הבין שהירידה היא צורך עלייה, ודייקא על ידי הירידה יזכה אחר כך לעלייה גדולה, ולכן כל מי שזוכה להיות מקורב אל צדיק כזה, ולקבל דבריו בתמימות ובפשיטות גמור, גם הוא זוכה להתחזקות נוראה, ויש לו כח לקבל כל מה שעובר עליו בחיים, עד שיגיע אל מה שצריך להגיע, ולכן אשרי מי שזוכה להיות מקורב אל צדיק אמיתי שיש לו מדת ההתחזקות, ולקבל ממנו מדה זאת, כי אז יזכה לכל טובת אמיתי בזה ובבא לנצח, ועולמו יראה בחייו, אשרי לו ואשרי חלקו.

וקישר מוהרא"ש ז"ל את ענין הנ"ל לפרשת השבוע בקשר נורא ונפלא מאד, כי הנה כשמתבוננים בפרשה זאת רואים שכל הפרשה מתחילתו ועד סופו מלמד לימוד זה, שצריכין להתחזק מאד בכל התרחקות שעובר על האדם, ולדעת שהכל בשביל התקרבות, ועיקר העצה לקבל דברי הצדיק האמת בתמימות ופשיטות גמור, ולהתחזק באמונת חכמים, ועל ידי זה זוכים לעבור על הכל, כי כתיב בתחילת הפרשה (שמות י"ג) ויהי בשלח פרעה את העם, ואיתא בספר הקדוש "נועם אלימלך", למה כתיב "ויהי" לשון צער, הרי יצאו ממצרים, והוא השמחה הכי גדולה, ומה שייך לשון צער, אבל מחמת שפרעה ליוה אותם, ורצה להכניס בעם ישראל מן העצבות והמרה שחורה שלו, לכן כתיב "ויהי" לשון צער, עיין שם, הרי כבר ביציאתם ממצרים היה להם נסיון של עצבות ומרה שחורה, והיו צריכין ליזהר שלא להתקרב אל ארץ פלישתים, שלא יתדבק בהם מן הרע שלהם, שזהו "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים", ולמה, "כי קרוב הוא", היינו מחמת שפרעה עם העצבות שלו "קרוב הוא" אליהם, ופן יגרום להתדבק גם בהם חס ושלום.

"כשנופל אדם ממדרגתו ידע שמן השמים הוא"

והנה עם ישראל מתרחקים ממצרים ומן הטומאה שלהם, ופתאום הקדוש ברוך הוא אומר להם "וישובו ויחנו לפי פי החירות וגו'", שיחזורו לאחוריהם, והנה זה היה להם לנסיון גדול, שהרי רוצים להתרחק ממצרים בכל מה דאפשר, אבל הנה נצטוים לחזור לאחוריהם, אבל זה היה על פי לימוד הנ"ל, שהתרחקות הוא תחילת התקרבות, שאף על פי שיצאו ממצרים, עדיין לא נפטרו מקליפת ממצרים לגמרי, ורצה עוד הפעם להתאחז בהם, ואין עצה רק לההתחזק עם דיבורים של משה רבינו, שאומר להם איפוא לנסוע על פי ה', וכפי שביטלו עצמם אל משה רבינו, כן זכו לישועה.

אבל גם זה בוודאי היה נסיון גדול, כי כשראו עצמם בצרה גדולה, שמצרים נוסע אחריהם, והים עומד בפניהם, התחילו להתרעם על משה רבינו "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר", כי אם אין לאדם אמונת חכמים בשלימות, אזי נדמה לו שהצדיק מוליך אותו בדרך לא טובה חס ושלום, ובמקום לזכור הנסים והנפלאות שעשה להם הצדיק, שהכה את מצרים בעשר מכות נוראות, והוציא אותם משיעבוד מצרים ומעבודת פרך, במקום זה התחילו להתרעם עליו, ולשאול עליו קושיות וספיקות, אבל משה רבינו לא התפעל מהם, ולימד אותם שכן הולך החיים, שהנה זוכים לראות ישועות והרווחהות גדולות, והנה עוד הפעם נעשה צר ודחוק, כי הקדוש ברוך הוא רוצה שיתקרבו אליו, ויוסיפו תפילה ובקשה מחדש לגמרי, כי התרחקות הוא תחילת התקרבות, שזהו ויאמר משה אל העם אל תיראו, התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום וגו', היינו שמשה רבינו לימד אותם דרך זאת, שכן הקדוש ברוך הוא מנהיג עם האדם, שיזכה  לראות ישועה חדשה בכל יום, וכל הסיבה שמראה התרחקות, כדי להראות אחר כך התקרבות.

והנה כמו שהיה בקריעת ים סוף, כן הוא בכל אדם בכל זמן, בענין השגת פרנסתו ובענין מציאת זיווגו, ששניהם קשים כקריעת ים סוף, כמו שאמרו חכמינו הקדושים (פסחים קי"ח.) קשה פרנסתו של אדם כקריעת ים סוף, (סוטה ב.) קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף, כי לפעמים מראין לאדם קושי והתרחקות, והוא רק נסיון מלמעלה לראות מה יעשה בעת צרה, וכשיש לאדם התחזקות אמיתי, ויודע שכל ההתרחקות הוא רק למען התקרבות, אזי אינו מתייאש כלל רק מרבה בתפילה, ואז רואה ישועה.  

והנה אחר שראו נשמות ישראל הנס הגדול של קריעת ים סוף, וראו כולם גילו שכינה, עד שאפילו שפחה על הים ראתה מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי (מכילתא בשלח), וגם עוללים ויונקים שמטו דדיהם מפיהם ואמרו "זה אלי ואנוהו" (תוספתא סוטה פרק ו'), אפילו אז לא נגמרו הנסיונות שלהם, כי רצה הקדוש ברוך הוא שיבואו למדריגות יותר גבוהות, ולכן עדיין עבר עליהם התרחקות בשביל התקרבות, שזהו (שמות ט"ו) ויסע משה את ישראל מים סוף ויצאו אל מדבר שור וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים וגו', ותכלית חוסר מים היה לעורר אותם על תפילה, שיבקשו מהקדוש ברוך הוא שיתן להם מים, אבל עדיין לא היה להם ההתחזקות הנכון, ונכנס בהם מרירות ועצבות עד שאפילו אחר שמצאו מים היה מר להם, וכמו שכתוב (פסוק כ"ג) ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים "הם", היינו שהם בעצמם היו מרים, ולכן לא הבינו ישועת ה' במים זאת, ומיד (פסוק כ"ד) וילונו העם על משה לאמר מה נשתה, והנה הדבר פלאי, משה רבינו הוציא אותם ממצרים, וקרע להם הים, וכולם ראו גילוי אלקות, ומיד שעובר עליהם צרה חדשה, יש להם תרעומת על משה רבינו, כאילו הצדיק אשם בצרה שלהם, ולכאורה יפלא, למה לא יבינו שזהו עוד הפעם התרחקות בשביל התקרבות, כי הקדוש ברוך הוא מצפה לשמוע תפילתם.

"קריעת ים סוף וטביעת מצרים בים"

ולכן משה רבינו הראה להם דרך התפילה, וכמו שכתוב (פסוק כ"ה) ויצעק אל ה', ואז, ויוריהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים, ואיתא בתיקונים (תיקון ו'), עץ דא צדיק, שהקדוש ברוך הוא הראה להם שאין עצה אחרת להמתיק המרירות של החיים כי אם על ידי הצדיק, כי הצדיק מלמד אדם דעת, שכל המרירות הוא רק מחמת עצמו, שאינו מבין שהכל נסיון מלמעלה, ואם יתחזק גם בשעת התרחקות, יראה שהכל מתוק מדבש, וזהו, שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו, ששם נתנסו בנסיון של התרחקות, כדי לנסות ולהרים אותם, שיתקרבו יותר.

והנה עברו חודש ימים במדבר, ונגמר הלחם שהוציאו ממצרים, וכבר מתלוננים על משה רבינו (שמות ט"ז) כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב, והוא פלאי פלאים, הרי כבר הראה להם משה דרך החיים, שכך הקדוש ברוך הוא מנהיג את העולם, שהנה יש שפע רב והתקרבות גדול, והנה יש צמצום נורא והתרחקות קשה, אבל כל הכוונה של התרחקות הוא רק בשביל התקרבות, שיתאמצו יותר בתפילה, ועדיין לא מקבלים דברי משה רבינו בשלימות, ועוד הפעם מתרעמים עליו ומאשימים אותו על צרותיהם, ואז אמר להם משה רבינו (פסוק ח') לא עלינו תלונותיכם כי על ה', כי התרעומות שיש לכם עלי אינן כלום, כי אני מלמד אתכם דרך ה', שכך צריך להיות, שיש התרחקות למען התקרבות, ועדיין אין אתם מבינים זאת, ואף על פי כן ממשיך משה רבינו להיטיב להם, ולהוריד להם מן ושליו, כדי שיראו במו עיניהם שהכל נסיון מלמעלה, וצריכים להתחזק באמונה ובתפילה.

אבל הנסיונות עדיין לא נגמרו, כי הקדוש ברוך הוא רוצה לראות אם כבר חזקים בלימודי החיים, ולכן עוד הפעם נתנסו (שמות י"ז) ואין מים לשתות העם, ועדיין לא קיבלו דברי משה בשלימות, (פסוק ב') וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה, ומשה רבינו מוכיח אותם, מה תריבון עמדי מה תנסון את ה', למה אין אתם מבינין שהכל נסיונות מלמעלה לראות תוקף אמונתכם, כי אי אפשר לעבור את החיים בשלום רק כשיודעין שהתרחקות הוא תחילת התקרבות, ולכן ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין, ללמד לדורות שהשם יתברך נמצא עמנו הן "בקרבנו" כשמקרב אותנו, והן "אם אין", שנראה כמו התרחקות, הכל מלמעלה, כי הקדוש ברוך הוא חפץ רק בטובתינו.

וזהו הלימוד של חמשה עשר בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, ללמד דרך החיים לבני אדם הנמשלים לאילנות, וכמו שכתוב (דברים כ') כי האדם עץ השדה, כי אילן צומח דייקא אחר שהגרעין נרקב באדמה, ונראה כאפס וכאין, אבל דייקא אז מתחיל לקחת שרשים וליגדל ולצמוח, ואחר כך כשיוצא עץ על פני האדמה, עובר עליו גשם ושלג, רוח סערה, קור וחום, ונראה כאילו יעקרו האילן לגמרי, אבל כשיש שרשים חזקים, אזי דייקא כל אלו מעמידים את האילן חזק, ועל ידיהם מוציא האילן ענפים ועלין ופירות טובים ומתוקים, ולכן חמשה עשר בשבט שהוא הזמן שהשרף עולה באילנות (ראש השנה י"ד. ובפירש"י שם), ומתחילין לצמוח עוד הפעם, הוא זמן מסוגל ביותר לבני אדם לקחת מוסר גדול מהם, שעיקר הצלחת החיים תלוי רק במדת ההתחזקות, לדעת שאין שום התרחקות בעולם, רק הכל בשביל התקרבוות, והשם יתברך יזכינו להכניס בעצמינו מדת ההתחזקות, ונזכה להתקרב אליו יתברך מכל פרטי החיים, עדי נזכה לעלות ולהכלל בו יתברך לגמרי מעתה ועד עולם אמן ואמן.

. 

לכל המאמרים במדור משולחנו של צדיק >