וכך בילה רבנו ז"ל את ימי נעוריו ביגיעות וטרחות ועבודות וסיגופים, ושקד על התורה בשקידה נוראה ונפלאה, והתמיד לצאת לשדה וליער ובילה שם בתפילות ובהתבודדות. ובין כך כלו אצלו מעות הנדן, ולא היה לו ממה להתפרנס. וסיפר שהיה עני שבוע אחד. ופעם אחת לא היה לו מה לאכול בערב, והלך בשדה כדרכו ומצא פאטשיילע (מטפחת) אחת עם גרויפין (גריסים), והביא לביתו לבשל. והיה נשמע מפיו, שזה הדבר היה יקר בעיניו, כמוצא שלל רב, על שהיה לו בטחון בהשם יתברך, והשם יתברך הזמין לו פרנסה בשדה. ואמר, שהוא יודע מבטחון, שאפילו אם היה יושב בשדה ממש, היה לו בטחון בהשם יתברך, שיזמין לו פרנסתו.
ואמר, שאם לא היה ממתין בביטחון לישועת ה', כבר היה איש נוסע ומטולטל כמו כל הנוסעים שמטלטלים עצמם בשביל פרנסה כנהוג עכשיו. ודיבר זאת לעניין הנהגת הבית בפרנסה ובמלבושים ושאר צרכי הבית, שעל פי רב חסר לאדם הרבה – כגון לזה חסר מלבוש פשוט, ויש שחסר להם מלבושים חשובים או דירה וכו' – שצריכין להמתין לישועת ה' ולבלי לדחוק את השעה למלאות החיסרון תכף ומיד, רק צריכין להמתין עד ירחם ה'. ואמר על עצמו עניין הנ"ל, שאם לא היה ממתין, כגון כשהיה חסר לו איזה דבר, אם היה דוחק את השעה, שיהיה דוקא תכף, היה צריך ללוות לעצמו ולהיות בעל חוב, עד שהיה מוכרח להיות נוסע ומטולטל כמו שאנו יודעים עניין הנוסעים, שהם מוכרחים תמיד ליסע על המדינה, מחמת שהם תמיד בעלי חובות.
