ופעם אחת באיזה חורף נסע רבנו ז"ל אל ברית מילה בכפר אלכסנדעיווקא הסמוך לאוסיאטין, שקראו לו לשם. ובא לפניו איש אחד בבכייה רבה וקבל לפניו אודות ביתו אשר פיתה אותה ערל אחד להמיר דתה, רחמנא ליצלן, ונאבדה. וכבר חיפש אותה בכל הכפרים ולא מצאה, ואינו יודע מה לעשות ומה לחשוב. והשיב לו רבנו ז"ל, שביתו נמצאת אצל הכומר, ולא עלתה על דעתו, שהכומר יעשה לו דבר כזה, כי הוא היה חי עמו טוב מאוד. ושאל את רבנו ז"ל איך הולכים לבקשה, ואיך יוכל להוציאה משם, כי מר לו מאוד על גורל ביתו.
והשיב לו רבנו ז"ל, שיסעו תכף ומיד שני אנשים עם עגלת חורף, שהיא מכוסה לגמרי, ויסעו לבית הכומר, ובתו תעמדו בחוץ. וכשתראה אותם, תכף תתרצה לנסוע עמם לביתה – וכך הוה.
ורבנו ז"ל עוד ישב בסעודת הברית מילה. וכשנודע הדבר להערלים דשם לקחו מקלות וקרדומות לילך ללחום עם היהודים, אשר לקחו את הנערה מבית הכומר ולקחתה בחזרה בחוזקה, ונפל על היהודים פחד גדול.
ואמר רבנו ז"ל להם, שלא יפחדו כלל, רק יקחו גם כן בידם מקלות ולצאת כנגדם, ויפחדו הערלים מהם וילכו להם, וכן הוה; כשראו הערלים את מעט היהודים יוצאים כנגדם גם כן במקלות, הלכו להם, אף שלא היה שום דרך הטבע לזה.
ואחר כך השתדל רבנו ז"ל תכף ומיד לשדך אותה עם בחור בעל מלאכה אחד סנדלר מאותו הכפר. והזהיר את הבחור ואמר לו: "תשמור את עצמך, אם תזדמן לך איזו קטטה עמה, שלא תביישה בביזיון הזה, שרתה להמיר דתה, ובעבור זה אני מבטיחך, שיהיו לך ממנה בנים טובים". וכן הוה, שנולדו לו ממנה בנים טובים רבנים ולומדים מופלגי תורה.
התמונה באדיבות ויקיפידה.
