ומאז התקשר הצדיק ר' יודיל יותר ויותר עם רבנו ז"ל. ורבנו ז"ל הדריכו כפי מדרגתו ועבודתו, עד שזכה בכוח עצותיו של רבנו ז"ל להתעלות יותר ויותר בעבודת השם יתברך בדבקות גדולה והיה הולך שעות שעות בדבקות ובייחודים קדושים. ובתחילת התקרבותו אמר לו רבנו ז"ל: "אני מתנה עמך, שלא תהא חסיד", והסביר לו שכוונתו בשביל הנקיות והתה בשחרית ובלולקא (עישון) וכו' וכו', אשר בדברים אלו היה ר' יודל רגיל. האיר בו אמיתת עצותיו הקדושות לעבוד אותו יתברך בתמימות ובפשיטות גמורה בלי שום חכמות כלל. ועל ידי עבודת ה' של תמימות ופשיטות להיות רגיל לדבר עמו יתברך הרבה כמו 'פארסטאק' ממש דיקא, על ידי זה יכולים להתעלות בתכלית העליה ולהיות דבוק בו יתברך בדבקות אמת, ויאירו לו כל שמותיו יתברך.
ורבנו ז"ל חיבבו מאוד מאוד ודיבר עמו הרבה וגילה לפניו ממדרגותיו הנוראות, ופעם אחת התפאר רבנו ז"ל לפניו ואמר על עצמו, שהוא חידוש גדול בעניין שבירת התאוות, שאיש רך בשנים כמותו ישבר לגמרי כל כך שבירת התאוות, זה הדבר לא נמצא כלל, כי נמצאים כמה צדיקים, שיצאו לגמרי מן התאוות, אבל לא יצאו לגמרי עד עת זקנתם, ותפס לו לדוגמא, כמה צדיקים גדולים ואמר, שידוע, שלא יצאו מן התאוות עד אשר באו בשנים, אבל איש רך כמוני – זה אין נמצא כלל. והתחיל לספר לו אז, איך הוא רחוק מכל התאוות, ואמר, שלאכול נמאס אצלו לגמרי, וכשבא עת האכילה קשה וכבד עליו מאוד. וכשנזכר מה שנעשה מן האכילה, נמאס עליו מאוד מאוד לאכול, והוא מוכרח בעת האכילה להסיח דעתו, ועל כן הוא מדבר לפעמים בשעת אכילה, כדי שיוכל בהסח הדעת לחטוף איזה מעט אכילה לתוך גופו בשביל קיום הגוף, כי קשה ונמאס מאוד עליו האכילה וכו', ובעניין תאוות המשגל הוא חידוש נפלא.
