ואמר, שפליאה בעיניו, אם מביאין לאחד פדיון ומספרין לו צערו כגון מחולה וכיוצא, כשאינו מרגיש הצער והיסורין כמו החולה בעצמו וכו'. והיה מובן מדבריו, שהוא מרגיש הצער והיסורין, כשבאין לפניו, שיתפלל על החולה וכיוצא כמו החולה בעצמו ממש. וכן שמעו מפיו כמה פעמים, ואמר על עצמו: "בתחילה הייתי מבקש מאתו יתברך, שאהיה מרגיש צער ויסורין של ישראל, כי לפעמים היה אחד בא וסיפר לי צערו, ולא הייתי מרגיש הצער. והייתי מתפלל, שארגיש צערו של ישראל. עכשיו כשאחד מספר לי צערו, אני מרגיש בעצמי הצער יותר ממנו, כי הוא יכול לחשוב מחשבות אחרות ולשכוח הצער, אבל אני מרגיש יותר".
ואמר לאחד מאנשיו, שביקש אותו, שלא ישכח אותו, ענה ואמר "איך אפשר לשכוח אחד מכם, הלא כל אחד ואחד יש לו אצלי מקום בלבי!"
גם התפאר אז, שאינו יכול לישון, מחמת שקודם השינה באים ועומדים לפניו כל השישים רבוא אותיות של התורה.
ואמר, שכל אדם קודם השינה הוא רואה כל הנשמות של המתים של קרובים שלו או אותן שהן משרשו, כמו שקודם המיתה רואין הנשמות הנ"ל כידוע. כמו כן קודם השינה, שהוא אחד משישים במיתה, רואים אותן גם כן. רק מחמת שהראיה היא בהעברה בעלמא מאוד, כי קודם המיתה ממש אזי יש גם כן חילוקים: שאדם גדול ואיש כשר רואה הנשמות הנ"ל קודם מותו בראיה גמורה, אך סתם בני אדם אפילו קודם מותם אינם רואים אותן הנשמות רק בהעברה בעמלא, כמו שעוברת זריחה והתנוצצות בעלמא לפני העיניים. וקודם השינה, שהיא רק אחד משישים במיתה. אזי גם הראיה הנ"ל של הנשמות הנ"ל היא רק אחד משישים מהתנוצצות הנ"ל. ועל כן אינה מורגשת בחוש הראות כלל ראיה הנ"ל. ואין אדם יודע מזה, מחמת שהיא התנוצצות מועטת מאוד, אחד משישים מהתנוצצות הנ"ל, אבל באמת הכל רואין קודם השינה כנ"ל.
