שאלה : 

אני גם הורה וגם מורה ולכן אני עוסק עם ילדים גם בבית וגם בכיתה. בשני המקומות אני מוצא את עצמי פעמים רבות מנהל ויכוחים סוערים עם הילדים, אני מתעקש על העמדה שלי והילד מתעקש ומתבצר בעמדה שלו. בדרך כלל הויכוחים הללו מסתיימים בצורה לא יפה ומשאירים טעם לא טוב. רק משום שאני המבוגר, אני משתמש ביכולת שלי לומר : "ככה החלטתי וזהו!" ובזה מסתיים הויכוח. אני מרגיש עם זה ממש לא טוב ולא חינוכי. מה עושים?

תשובה :

שאלת שאלה חשובה מאד וברצוני להקדים לך הקדמה שתעזור לך להבין מה בעצם מתרחש בינך ובין הילדים.

אני סבור שלא אטעה אם אומר שכל הילדים מחפשים להרגיש שליטה על משהו. אלא שיש ילדים שהרצון שלהם בשליטה הוא חזק ובולט יותר מאצל אחרים. אך הכלל הוא : ילד מבקש להרגיש שליטה וזה דחף פנימי עמוק שטבע בו הבורא (ובעזרתו ית' עוד אסביר בהמשך מהיכן זה בא).

הבעיה היא שלמעשה כמעט ואין לו על מה לשלוט. אם נערוך רשימה של הדברים בהם אנו מחליטים עבור הילדים, נגלה שאנו לא משאירים להם הרבה אפשרויות שיעניקו להם את הכבוד להחליט ולקבוע על איזה דבר.

הרי רשימה חלקית של החלטות :

• בבתים רבים ההורים (ובפרט האמא) מחליטים לילד איזה בגד ילבש היום.
• ומה ימרחו לו על הפרוסה שיאכל בהפסקה.
• עדיין לא שמעתי על הילד שהחליט באיזה תלמוד תורה הוא מעוניין ללמוד. כמעט בכל המקרים זו החלטה בלעדית של ההורים.
• במקרה שההורים מחליטים לעבור דירה, לא תמיד מתייעצים עם הילדים האם כדאי לעבור ולהיכן.
• כשההורים צריכים לנסוע לאיזה מקום והם מחליטים שהילד הבוגר ישמור על האחים הקטנים. בהרבה מקרים אין לו אפשרויות והוא פשוט מוכרח לעשות זאת.

איני שופט איש חלילה ובודאי שבחלק מההחלטות אשר הצגתי כאן, אין מקום לילדים להחליט במקום המבוגרים. אלא שרציתי להמחיש עד כמה שהילדים מרגישים שאין להם כח והם חסרי שליטה ואפשרות להחליט. הדבר הזה יוצר בעיה משום שהוא מנוגד לדחף הפנימי שבהם.

ואגלה לך שבראשית דרכי כמלמד מצאתי את עצמי מספר פעמים מנהל עם תלמידים ויכוחים סוערים ואפילו על דברים פשוטים :

• "הספר הזה צריך להיות סגור עכשיו!".
• "למה אתה אומר רק לי? יש כאן עוד תלמידים עם ספר פתוח?".
• "אותך ראיתי אז לך אני אומר!".
• "גם אתמול פתחתי ולא אמרת כלום".
• "אבל עכשיו אני כן אומר!".
• "ומה עם הטיול שאמרת שתעשה לנו?".
• "אני רוצה שתסגור את הספר וזהו!".

קל מאד להיגרר לוויכוחים כאלו…

חסדי ה' שתוך תקופה קצרה מאד זכיתי לעלות על הבעיה ולמצוא פתרון הולם. הרגשתי שיש התחרות ומאבק כוחות ביני לבין התלמיד. זה הטריד אותי מאד. לא הגעתי לכיתה על מנת לנהל קרבות והתחלתי לבדוק היכן טמונה הבעיה. ואם כבר מדברים על קרבות, נראה לי שעצם הויכוח הזה הוא כבר הפסד גדול למלמד ולא משנה אם בסופו של דבר התלמיד ימלא את בקשתו ויסגור את הספר. ויכוח שמתנהל בצורה כזו הוא הפסד חינוכי ובפרט אם המלמד ישאיר את הדבר כמות שהוא ולא יגש אחר כך אל הילד על מנת לחדש איתו את הקשר.

זה לא כל כך קשה לנסות ולהיזכר כמה שנים אחורנית ולדלות מזכרוני חוויות מהילדות האישית שלי. כן, גם לי היו ויכוחים שכאלו עם המלמד. אמנם כבר אז התנהגתי בדרך ארץ וברגע שהמלמד ביקש ממני איזה דבר השתדלתי לעשותו מבלי להשיב לו מאומה, אך סוף סוף הרגשתי שחונקים אותי. הרגשתי שמחליטים עבורי. כלומר – הרגשתי שלא מספיק נותנים לי להחליט ולעשות דברים לעצמי אלא תמיד יהיה מי שיחליט עבורי. וזו הרגשה מציקה.

יותר ויותר נכנסתי בעניין הזה והבנתי שהילדים אשר לפני סך הכל מבקשים שליטה – יכולת להחליט משהו וכנראה שאני לא מספיק נותן להם.

מבוגרים רבים חושבים בטעות (לדעתי…) שלהעניק לילד אפשרות להחליט, מפחיתה את הסמכותיות שלהם עליו. הם טוענים שמוכרח להיות מנהיג אחד בבית שכולם כפופים להוראותיו (ונשענים על מאמר חז"ל בסנהדרין דף ח' : "דבר (מנהיג ומושל) אחד לדור ואין שני דברין (מנהיגים) לדור") ומכאן ההסבר לאותו משפט שיצא לי לשמוע כבר מבעד לחלון של כמה בתים בשעה שהלכתי ברחוב : "אני כאן האמא בבית ולא את!", או "אני האבא בבית הזה ואני מחליט. לא אתה!". יש גם מורים שפוסקים נחרצות : "ככה החלטתי וזהו!".

וכאן הבן שואל מאביו : האם כך היינו מדברים גם אל מבוגרים? האם על כל דבר שלא מוצא חן בעיני בהתנהגותו של אדם מבוגר הייתי מתפרץ עליו וטוען בקום רם : "תסגור מהר את הספר!", "אני לא מוכן שתכנס לכאן עד שתביא את הוריך!!!".

אני חושב שהייתי חושב אלף פעמים האם לדבר בצורה כזאת לאדם מבוגר. ולמעשה, כך ראוי לחשוב גם לגבי ילד. אם רוצים שהילד יכבד את החלטותיי, עלי לוודא שהוא מרגיש שאני מכבד אותו וכמים הפנים לפנים (וכבר לימדתי תלמידים שככל שהלכתי איתם בסבלנות, הם החציפו וניבלו את הפה. התחלתי לבנות איתם קשר בריא. ראשית, אם הם לא נרגעו בזמן השיעור ולא היתה אפשרות להחזיקם בכיתה, הייתי נותן להם לצבוע או לצייר במשרד תחת פיקוחו של מלמד אחר או המנהל. ואחר כך, בשעת ההפסקה הייתי משוחח איתם בנועם ומתחיל להדק את הקשר. עם הזמן הם החלו לשתף פעולה).

לחשוב שעל ידי הטלת אימה נזכה בכבוד מהילדים זו טעות יסודית (*). מנהיג אינו אמור לרמוס את העם אשר תחתיו אלא לעורר ולעודד אצל כל אחד מהם את הכשרונות שלו. מחמת תפקידו וסמכותו הוא יכול להאציל תפקידים לכל הראוי להם ואין זה פוגע בסמכותו כהוא זה. להיפך! זהו מנהיג אמיתי היודע להדריך ולהנחות את העם אשר איתו ולהביאם להצלחה משותפת על ידי שכל אחד מהם תורם את חלקו.

נשמע מוכר? בודאי! מנהיג כזה היה משה רבנו. על מנת לבאר קצת יותר, אעתיק כאן מהמדרש (תנחומא בהעלותך, יב)  המדבר על המקרה בו האציל משה מרוחו על שבעים הזקנים. ואם תאמר הזקנים שהיתה נבואתם משל משה, שמא חסר מנבואתו כלום? משל לנר שהיה דלוק והדליקו ממנו כמה נרות ואור דליקתו לא חסר. אף כאן משה, אע"פ שהיתה נבואת שבעים זקנים משלו, לא חסר מנבואתו כלום שנאמר (דברים לד) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה.

כלומר, משה רבנו ידע שאם הוא מעניק סמכות וגדולה למישהו, אין זה פוגע בסמכותו מאומה וכמשל הנר שמדליקין ממנו כמה נרות ואינו חסר כלום (עיין בשו"ת 'אשר בנחל' חלק ק"ח מכתבים כ"ה רכ"ג ו- כ"ה רכ"ד המדבר מעניין זה של האצלת סמכויות).

שוב ושוב אנו חוזרים על דברי המשנה : "איזהו מכובד? המכבד את הבריות" וראוי ליישם את מה שנאמר כאן. מכובד אמיתי אינו שומר את הכבוד והשררה לעצמו. להיפך – הוא מכבד את הבריות ומאציל גם להם תפקידים.

במלאכת המשכן משה רבנו חילק תפקידים. כל חכם לב עסק במלאכה. בהכוונתו של משה רבנו הצליחו החכמים הללו להכין את כל חלקי המשכן. האם זה גרע מגדולתו של משה? להיפך! זה תרם רבות. אותם חכמים בודאי שמחו מאד על שמשה העניק להם את היכולת לעסוק בדברים חשובים שכאלה.

מכל זה הבנתי שהילדים אשר לפני בסך הכל מבקשים דבר הגיוני. הם רוצים את היכולת להחליט משהו. מדוע שלא אתן להם? במקום להתווכח איתם ולראות מי יהיה המנצח, מדוע שלא ננצח שנינו יחד?

התחלתי לנהל עם תלמידים שכאלה שיחות אישיות :

• "יצחק, אני צריך את העזרה שלך בלהחליט איזה סיפור לספר לכיתה. יש לי את הספר הזה ואת הספר הזה. מה נראה לך?".
• "עדיף את הספר הזה!".
• "בחירה מצויינת! מהשיעור הבא, כשתהיה לי הזדמנות אתחיל לקרוא לכם מתוכו".

נתתי לו את הכח להחליט באיזה ספר נלמד וכשהגיעה העת להתחיל לקרוא מתוך אותו הספר, ציינתי בפני התלמידים ש"יצחק עזר לי להחליט מאיזה ספר נקרא עכשיו ואני מאמין שזה באמת הולך להיות מעניין!".

בפעם אחרת התייעצתי איתו בנוגע לקישוט הכיתה. ביקשתי ממנו שימסור לי את שמותיהם של לפחות שלושה תלמידים שיודעים לצייר יפה ואם הוא חושב שגם הוא ניחן בכשרון הזה אז שיוסיף גם את עצמו. והוא אכן המליץ על שלושה תלמידים ולא הכליל את עצמו איתם. "אני לא טוב בלצייר. אני טוב בדברים אחרים". היכולת שהענקתי לו להחליט די סיפקה אותו והוא כבר לא רצה להיכנס לתחום שלא שייך לו.

גם כשרציתי להכין דף עם כללי הכיתה שלנו בכדי לתלותו על קיר הכיתה, ביקשתי את עזרתו של יצחק : "חשוב לי שהכללים שלנו יהיו כתובים על דף. אני צריך את העזרה שלך להחליט מה עדיף : לכתוב את הכללים בדפוס ושיראה רציני ומכובד. או לכתוב בכתב רגיל ולקשט עם צבעים וציורים?". יצחק החליט שעדיף צבעים וציורים.

"אתה רוצה לדאוג לזה? תוכל לכתוב את הכללים בצורה מסודרת ולקשט?".

"אין בעיה הרב. למתי אתה צריך את זה?".

השתדלתי לנצל כמעט כל אפשרות שהיתה לי להיעזר בו ובהחלטותיו. גם לגבי להיכן עדיף לצאת לטיול ולפעמים גם "מה נראה לך שיעזור לכיתה להיות יותר מרוכזים בשיעור – אם נערוך עכשיו שיעור גמרא או שיעור חומש?". לא הרגשתי כאילו "לוקחים לי מהסמכות". להיפך! הרגשתי סיפוק עצום על שראיתי את השינוי הגדול שמתחולל בילד הזה.

לא תמיד יכולתי לתת לו לבחור בסגנון חופשי : "מה אתה מציע?" או "אני רוצה לשמוע את דעתך". לפעמים טווח הבחירה שיכולתי להציע לו לא היה גדול במיוחד. במקרים הללו חיפשתי איך בכל זאת ניתן להעניק לו יכולת החלטה ונתתי לו לבחור בין מספר אפשרויות ("מה עדיף – שהתמונה תהיה על הקיר הזה או ליד הארון?").

כל האפשרויות שהצגתי בפניו היו בסדר מצידי ולכן לא היה לי משנה במה הוא יבחר. ואילו ליצחק היתה זו תרומה נוספת בהענקת היכולת שלו להרגיש שליטה על דברים.

ממילא מובן שויכוח המתנהל בין אמא לבתה בנוגע לבגדים שתלבש היום, הוא מאבק על "האם סוף סוף תקבל הילדה את היכולת שהיא כל כך זקוקה לה – להחליט החלטה או שאולי עדיין לא".

במקרה שעדיין לא, אז זהו עוד מקרה עצוב הגורם לילדה לצבור טענה נוספת כנגד אמה. לכן לא יפלא שאין היא מבצעת את המטלות בבית בשמחה ובריקודים. אין לה חשק לעשות כלום עד שלא יתנו לה את מבוקשה. אלא שגם חוסר הציות שלה בנוגע למטלות מכעיס מאד את האם והיא מייסרת אותה בשבט פיה : "את לא אוהבת לעזור בבית! מחפשת להתחמק מעבודות!". וכך חוזר חלילה…

האם לא יהיה חכם יותר לתת לילדה לבחור בין מספר אפשרויות : "איזה בגד את מעדיפה ללבוש היום? את הכחול, הורוד או הלבן?".

האם יצא לכם לשמוע על בנו של הרב החשוב שהחל להתחבר עם חברים מפוקפקים? או על בתה של אשת החסד שנתפסה על גנבה? או שמא על בתה של האשה הנקייה והמסודרת שלא מפסיקה לבלגן ואין לה חשק לסדר…

מתברר שילדים מבקשים להרגיש בעלי יכולת ושליטה. ומשלא נותנים להם אזי הם מבקשים זאת בכח ומכאן מתחיל מאבק כחות בין ההורה או המורה לבין הילד. על מנת לנצח את ההורה במאבק הכחות הזה, ילדים רבים נוטים לחפש את הנקודה שהכי תכאיב לאותו הורה. ולכן דוקא הבן של הרב החשוב נמצא מתחבר עם חברים קלים וריקים. ובכך הוא הראה לאביו – "נצחתי!!!".

הנסיון הוכיח לי שככל שמעניקים לילד את היכולת להחליט ולשלוט בכמה דברים, כן הוא מתייחס בכבוד לאדם שמעניק לו את היכולת הזאת. לכן, גם בבית חשוב לחפש כיצד להעניק לילדים את היכולת להחליט והרי מספר דוגמאות :

• באיזה צבע את מעדיפה את המיטה החדשה?
• היכן לדעתך כדאי להניח את הפמוטים?
• בשולחן שבת : מה אתה מעדיף שנעשה קודם – נשיר או נספר סיפור?
• בחודש אדר : איזה שיר אתה רוצה לשיר עכשיו : שיר של שבת, שיר של פורים או שיר שלמדת בכיתה?
• מתי נראה לך שתהיה במיטה? עכשיו או בעוד עשר דקות?

זהו היסוד של הבניין. כמובן שיש מקרים שונים וצריך להיות מוכנים לכל מיני אפשרויות. כלל חשוב נוסף הוא – לא להיות בלתי מנוצחים. חשוב שלא להתעקש על כל דבר. ארע לי שביקשתי מבתי הקטנה שתביא לי ספר מהחדר. נתתי לה להחליט : "אני צריך שתביאי לי את הספר מהחדר שלי. תוכלי לעשות זאת בהליכה על שתי רגליים, בדילוג על רגל אחת או בהליכה אחורנית. מה את מעדיפה?".

• "שום דבר…".

היא בחרה בשום דבר. לא התחשק לה להביא לי את הספר. לא התעקשתי ולא נכנסתי למאבק שיוכיח מי שולט כאן. במקרה הזה לא היה איכפת לי לוותר ואמרתי : "לא משנה. אביא את זה בעצמי. אבל חשוב לי שתדעי שזה לא מצא חן בעיני".

היא לא שמחה על "נצחונה" הגדול. להיפך, היא השפילה מבט ונראתה במבוכה. הענקתי לה נצחון קטן וזה הוסיף לה ערך וכבוד אלי. בפעמים הבאות שביקשתי היא כבר השתדלה יותר והיו גם פעמים שהיא תיכף אמרה :"אם זה לא מוצא חן בעיניך, אז אני כבר אעשה את מה שביקשת. אני לא רוצה שמשהו לא ימצא חן בעיניך". וזוהי דרך מדרכי ה' יתברך וכמו שפירשו בגמרא (פסחים קי"ט) את הפסוק : "למנצח מזמור לדוד" – 'זמרו למי שנוצחין אותו ושמח בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. בשר ודם מנצחין אותו ועצב אבל הקדוש ברוך הוא נוצחין אותו ושמח'.

וכעת, על מנת להסביר קצת יותר את שורש הדברים, אעתיק כאן מהבאר מים חיים (פרשת משפטים) : כי נודע אשר כמה וכמה בחינות יש בנשמות בני אדם, ובכלל הם נחלקים לשנים, האחד הוא הנשמות הבאין מבחינת קין בן אדם הראשון והם הנשמות שהם משורש הגבורות, והחיצונים והקליפות הם קרובים אליהם כי כל בחינת אחיזתם אינו אלא רק בגבורות וכו'. והשנית הם הנשמות הבאין מבחינת הבל הנמשכין מסטרא דטוב וחסד, והחיצונים רחוקים מהם ואינן נאחזין בהם. ואכן כי הם כלולים זה מזה שנשמות הגבורות כלולין גם מחסדים וכן להיפך רק שזה שורשו מגבורה ועיקרו הוא זה רק שחסדים כלולים בו, וזה שורשו שורש החסדים רק הגבורות כלולין בו.

ועל כן הנה אלה הנשמות הבאים משורש החסדים בנקל להם עבודת בוראם מצד שאחיזת החיצונים רחוק מהם שהם הם עיקרי המסיתין לאדם להתאוות ולרדוף אחרי תאות עולם הזה שמזה באין כל הרעות, אך על כל פנים הם בעלי בחירה וקצת בעלי תאוה מפני שורש הגבורות שנכללין קצת בהם, ואך מעט מזעיר הוא ובקל יוכלו לכבוש תאותם ולהכניעם ולהתקדש בקדושת הקב"ה ביראתו ותורתו.

ואלו הנשמות הנמשכין משורש הגבורות, להם קשה קצת העבודה מפני הקליפות העומדים באחוריים ונאחזין שם והם השורשים המוכנים לכל הרעות, ואך על כל פנים בידם לעבור על הכל מפני כח החסדים הכלולין בהם והמה מתגברים על בחינת הקליפה העומדת להם באחוריים ומתבררין ועובדים עבודה גדולה מאוד בנחת ובשמחה והמה חשובין לפני ה' יתברך מאוד עד שלעתיד יהיה הבכורה בהם והם יעבדו בבית המקדש כמו שאיתא בדברי מרן הרב האר"י ז"ל (בליקוטי תורה ליקוטי יחזקאל ושאר מקומות). עד כאן דבריו הקדושים.

הכלל העולה הוא שיש כמה בחינות בנשמות ובכללות מדובר בשני סוגים : האחד נמשך אחר הרע והגבורה, והשני נמשך אחר הטוב והחסד. ולכן, כשילד מבקש להתנצח וכמעט על כל נושא מתעורר איתו ויכוח עד שמרגישים : "כל דבר שמבקשים ממנו כבר יוצא מהאף! הוא לא מוכן לשתף פעולה!", חשוב לעזור לו ולהגביר את החסדים אשר כן יש בו (כפי שכתב שם שגם הנשמות הללו כלולות מחסדים אלא שהם מעט לעומת תגבורת הגבורות).

ובמקום להתנצח איתו, ראוי להעניק לו את מה שדרוש לו – כח ושליטה.

וכן מובא (לקו"מ ח"א סי' נ"ו) : כי יש בכל אחד מישראל בחינת מלכות, וכל אחד לפי בחינתו, כן יש לו בחינות מלכות. יש שהוא שורר בביתו, ויש שהוא מושל ביותר, וכן יש שהוא מושל על כל העולם, כל אחד לפי בחינת המלכות שיש לו. בבחינות: "שרי אלפים ושרי מאות ושרי חמשים ושרי עשרות" (שמות י"ח).

ואולי זו כוונת הגמרא (חולין ס:) שהסבירה מפני מה בתחילת הבריאה נאמר "שני המאורות הגדולים" שהשמש והירח היו שווים, ואחר כך נאמר "את המאור הגדול ואת המאור הקטן". 'אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה לכי ומעטי את עצמך'.

כי לכאורה לא מובן מה הטענה של הירח ומי בכלל הכתיר אותה למלך עד שטענה "אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד". הלא המלוכה והממשלה לחי העולמים והיכן מצינו שהכתיר את הירח או את השמש?

אלא שבתחילת הבריאה היתה הירח גדולה ומאירה כשמש. אך מאחר שראה ה' יתברך שאינה יודעת לחלוק, על כן גזר עליה שתתמעט ותזדקק לאורה של השמש. כי זה ידוע שהירח מעצמה אינה מאירה וכל אורה מגיע מאור השמש.

הרי שהשמש יודעת לחלוק ואינה מתנגדת שגם הירח תהנה מאורה למרות שהיא קטנה ממנה. וכך, במשך כל ימות העולם הירח לומדת את העניין הזה – מותר וראוי לגדול לחלוק מאורו עם הקטן ואינו חסר מאומה.

ואז, לעתיד לבוא יתקיים (ישעיה ל') : "והיה אור הלבנה כאור החמה" ותשוב ותגדל ולא תשמור את האור לעצמה. וזה שאמרו (ב"ב עה) : 'פני משה כפני חמה' משום שמשה רבנו ידע לחלוק את הכבוד כחמה ולהעניק כח וגדולה למי שראוי לו.

וזהו הכלל הגדול לעניינינו : "כי יש בכל אחד מישראל בחינת מלכות וכל אחד לפי בחינתו כן יש לו בחינות מלכות". וראוי לדעת זאת ולפתח אצל הילדים את המלכות והרצון לשלוט ולא לדכאות אותה. כי אם הם ירגישו שלא נותנים להם את המלוכה שהם ראויים לה אזי הם ינסו לקחתה באופנים לא רצויים. מה שאין כן אם נעניק להם את המלוכה הזאת ונרבה להתייעץ איתם ולתת להם לקבל החלטות שונות – אזי הם יכירו לנו טובה ולא יחפשו להתעמת איתנו.

על מנת שכל העניין יהיה יישומי ומעשי, הייתי מציע לכתוב כאן כמה דברים שתוכל להעניק לילדיך את היכולת להחליט ולבחור בהם. ככל שתתרגל בכך, יהפך הדבר לטבע אצלך.

דברים שניתן להתייעץ עליהם עם הילד :

א) ___________ ב) ___________ ג) ____________

תפקידים (ואפילו קטנים) שהילד שלי ישמח לקבל :

דוגמא: לענות לטלפון ולומר לי מי מחפש אותי.

א)____________ב) ___________ ג) _______________

בהצלחה!

_________________

(*) ראוי להעיר שיש הסוברים שהטלת אימה באופן תמידי על הילד היא כלי חינוכי. והנה אמרו חז"ל(גיטין ו:) : 'לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו'. כלומר שאימה 'יתרה' אל לנו להטיל. אך אימה כלשהי יש פעמים שכן ראוי להטיל וההבדל מובן ממילא. אך ראוי לקחת בחשבון גם את דברי הגמרא (פסחים קי"ג) : שבשלושה אין מתקנאין (מתגרים) בהן ואחד מהם תלמיד קטן. ופרש"י : 'עתידין לגדל ותגדל אימתן וינקמו ממך'. כלומר – הקטן נוטר ושומר את האיבה בלבו וכשתגיע העת הוא יבקש לנקום. ואפשר לי להעיד על בחור שהושפל וסבל הרבה בביתו וכשגדל ביקש לנקום מהוריו וממש ראיתי את הדברים אשר אמרו חז"ל.