לכבוד קדושת אדוננו מורנו ורבינו מוהרא"ש שליט"א.
רציתי לשאול את הצדיק שאלה שמאוד מפריעה לי: ראיתי במסכת ברכות (בדף ס"א.):
"אמר רב הונא אמר רב משום רבי מאיר: לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקדוש
ברוך הוא, שנאמר "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלוקים כי האלוקים
בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מועטין". לכאורה רואים מזה שצריכים למעט
בדברים עם הקדוש ברוך הוא, ואיך זה עם מסתדר עם עניין ההתבודדות שלימד אותנו רבינו
– שצריכים להרבות בדיבורים עם הקדוש ברוך הוא בכל יום ויום? תודה רבה.
תשובה:
בעזה"י יום ב' לסדר בהעלותך ד' סיון ה'תשע"ד
שלום וברכה אל שמואל נ"י
לנכון קבלתי את מכתבך.
מה שהגמרא אומרת 'לעולם יהיו דבריו של אדם מועטים לפני הקדוש ברוך הוא', זה
סובב שאסור לאדם להתלונן ולדבר כלפי מעלה וכו' וכו' כשעוברים עליו איזה משברים
וגלים, שעל זה נאמר (קהלת ה' א') "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר
לפני האלקים כי האלקים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים".
אבל בענין
התבודדות, אשרי אדם שמרבה לדבר עמו יתברך, אשר בפירוש גילה לנו רביז"ל
(שיחות
הר"ן סימן קנ"ד) שעיקר מה שהגיע למדריגתו הוא רק על ידי ענין פראסטיק
(פשיטות), שהיה מדבר הרבה ומשיח הרבה בינו לבין קונו, ואמר תהלים הרבה בפשיטות, ועל ידי זה דייקא הגיע למה שהגיע. ואמר: אם הייתי יודע שהשם יתברך יעשה ממני מה
שאני עתה, דהיינו חידוש כזה, הייתי עושה ביום אחד מה שעשיתי בשנה כולה (כלומר שהיה
מזדרז כל כך בעבודתו עד שמה שהיה עושה ועובד השם יתברך בשנה כולה היה עושה ביום
אחד). והיה מתגעגע מאד אחר מעלת העבודה של פראסטיק (פשיטות) באמת, ואמר "איי איי
פראסטיק". גם אמר שדיבר עם כמה צדיקים גדולים ואמרו גם כן שלא הגיעו למדריגתם כי אם
על ידי ענין פראסטיק – שעסקו בעבודתם עבודת השם יתברך בפשיטות גמור בהתבודדות ושיחה
בינו לבין קונו וכו', ועל ידי זה דייקא הגיעו למה שהגיעו.
וכן אמר רביז"ל (ליקוטי
מוהר"ן חלק ב' סימן ק') שמקטן ועד גדול אי אפשר להיות איש כשר באמת, כי אם על
ידי התבודדות. והיה מזכיר כמה וכמה צדיקים מפורסמים אמיתיים ואמר שכולם לא באו
למדרגתם כי אם על ידי התבודדות שיחה בינו לבין קונו; ותאמין לי כשאדם מרגיל את
עצמו לדבר עם הקדוש ברוך הוא מהרגע שהוא מתעורר מהשינה ופותח את העינים בבוקר, עד
שהולך לישון וסוגר את העינים בלילה, אזי אין לך אדם יותר מיושב בדעתו כמוהו, כי השיחה
בינו לבין קונו מיישבת את הדעת של האדם, וזוכה לאמונה ברורה ומזוככת וללב אמיץ
וחזק, ובונה לעצמו את הביטחון העצמי, וכבר אינו מפחד משום בריה שבעולם.