|
מוהרא"ש ז"ל אמר: חמישה-עשר בשבט נקרא ראש השנה לאילנות, בו דנים את כל עצי השדה, פרי השדה, תבואות השדה, מה יהיה איתם כל השנה. וכמו שיש ראש השנה לאדם, והוא בא' בתשרי, שאז דנים כל אדם מה יקרה עימו משך כל השנה, ואפילו מכה קלה באצבעו הקטנה, שיקבל ביום פלוני, בשעה פלונית וברגע פלוני, כבר דנים בראש השנה, מכל שכן תאונת דרכים, חס ושלום, עוני או מחלה, השם ישמור, הכל דנים את האדם בראש השנה, מה יקרה עמו כל השנה – אם יהיה עשיר או, חס ושלום, עני, אם יהיה בריא או, חס ושלום, חולה, וכיוצא בזה; לזאת שבים בתשובה בראש השנה. כמו-כן בחמישה-עשר בשבט, לפי דעת בית הלל (ראש השנה ב.) אז הוא ראש השנה לאילנות, אז דנים את עצי השדה מה יקרה איתם כל השנה. ואל תחשבו, אמר מוהרא"ש ז"ל, שאתם רואים אילנות של תפוחים, לימונים, שקדים, תמרים, זיתים ועוד כל מיני פירות נחמדים למראה וטעימים למאכל, שהם צומחים מעצמם. יש על כל אילן חשבון נפרד, על כל ענף יש חשבון פרטי, ועל כל עלה יש חשבון מדוקדק. תתארו לעצמכם, אין לנו מושג כמה רבבות רבבות אילנות וצמחים יש בכל העולם כולו, לאין ספור, ואף-על-פי-כן הכל בחשבון צדק, בדיוק מה יקרה לא רק עם האילן, לא רק עם הענף ולא רק עם הפרי, אלא אפילו עם העלה, כמה עצים עתידים להתייבש וכמה לפרוח?! כמה ענפים עלולים להישבר וכמה יפרחו מחדש?! כמה פירות טובים ייצאו מהאילן וכמה יהיו רקובים?! כמה תולעים ייכנסו בפירות?! כמה עלים יתייבשו באילן?! אדם אינו מסוגל לחשוב את גודל ההשגחה פרטית שמשגיח הקדוש-ברוך-הוא על כל אילן, כי הכל בחשבון צדק ממנו יתברך, שאיננו יכולים לתאר ולשער כלל.
וסיפר מוהרא"ש ז"ל, שהבעל-שם-טוב הקדוש זי"ע אמר במוצאי-שבת אחד לתלמידים: "בואו וניסע". והתלמידים, שהייתה להם אמונת חכמים תמימה ברבם, לא שאלו: 'רבי איפה? רבי לאן? רבי למה?!' – הרבי אמר משהו, אז זהו זה! [זוהי אמונת חכמים באמת]. לבעל-שם-טוב הקדוש זי"ע היה עגלון בשם אלכסי, וציווהו התלמידים לרתום את העגלה, ובאו והודיעו לרבי שמוכנים לנסיעה, וישבו כולם במצוות רבם בעגלה. הבעל-שם-טוב הקדוש זי"ע עצם עיניו בדבקות גדולה כל הנסיעה והתלמידים מביטים, והעגלון מצליף בסוסים והם דוהרים, עד שנכנסו לתוך יער באמצע הלילה. היה זה אמצע החודש, הלבנה האירה מאוד, רואים רק אילנות בעובי היער, נפל פחד על כולם. בפתע פתאום אמר הבעל-שם-טוב הקדוש זי"ע לעגלון לעצור, וירד הוא וכל תלמידיו, והחלו לפסוע בתוך היער, והתלמידים שרויים בפחד גדול, אינם יודעים להיכן הולכים, וכך פסעו ופסעו, עד שהגיעו לאיזה אילן ועצרו שם. וכולם עמדו סביב, והבעל-שם-טוב הקדוש זי"ע מסתכל ומסתכל על האילן, וכולם תמהים ומסתכלים זה על זה בפליאה – מה רואים כאן?! לפתע פתאום חשו באיזה נדנוד רוח, שתלשה עלה מהאילן, ולקחה את העלה והוליכתהו, והבעל-שם-טוב הקדוש זי"ע מתחיל ללכת אחר העלה, והעלה פורח עם הרוח כמה מטרים רחוק מהאילן, והבעל-שם-טוב הקדוש זי"ע ממשיך לילך אחר העלה, והתלמידים הולכים אחר רבם, והתבוננו איך העלה עף עם הרוח מטרים רחוקים מהאילן, ולבסוף החל העלה לרדת מטה, והבעל-שם-טוב הקדוש זי"ע נעצר, ורואה את העלה יורד, עד שנח על האדמה, וברגע שהגיע לאדמה, יצאה תולעת מהאדמה ונכנסה בתוך העלה, והחלה ללעוס אותו. אמר להם הבעל-שם-טוב הקדוש זי"ע: "הנכם רואים, פה רחוק מהאילן בתוך האדמה יש תולעת רחוקה מהאילן כעשרים-שלושים מטרים, והיא רעבה, אין לה מה לאכול, והיא קוראת להשם יתברך בתפילה שיתן לה לאכול, אזי מביא הקדוש-ברוך-הוא רוח, ומורידה את העלה, והעלה עף כשלושים מטרים, עד שמגיע לחור התולעת, והיא אוכלת אותו. הרואים אתם מה נקראת השגחה?!" סיים הבעל-שם-טוב הקדוש זי"ע, "שאפילו תולעת קטנה, הקדוש-ברוך-הוא דואג למזונה". ואמר מוהרא"ש ז"ל: אנו רואים מכאן, איך הקדוש-ברוך-הוא משגיח על כל אילן ועל כל עלה מה יקרה עימו. בחמישה-עשר בשבט הוא ראש השנה לאילנות, בו דנים את העץ בדיוק מה יהיה עמו ואיך יהיה – כמה פירות יתן?! מי יאכל את הפירות?! כמה נשמות תהיינה מגולגלות בתוך הפירות האלו?! ואם היו בני-אדם מתבוננים בכל פרי ופרי ושאר מיני מאכל מאיזה עץ או צמח הוא בא, ואיך הקדוש-ברוך-הוא מראש ראה מה יהיה בסוף, אז היו מברכים את ברכת "בורא פרי העץ", או "בורא פרי האדמה", או "שהכל נהיה בדברו" או "בורא מיני מזונות" – כל מאכל כפי ברכתו – בכוונה גדולה, מחמת שמברכים את הקדוש-ברוך-הוא על החסד חינם שנתן לנו ענבים, תפוחי-זהב, זיתים, תמרים, חיטה, שעורה, חרובים, אתרוגים, ועוד כל מיני מאכל שבעולם. ואמר מוהרא"ש ז"ל: זה החג של חמישה-עשר בשבט, ראש השנה לאילנות, שאנו טועמים מכל הפירות, כי אדם עתיד ליתן את הדין על כל פרי ופרי שראה ולא אכל (ירושלמי קידושין, פרק ד`, הלכה יד); כי אם בא לידך פרי זה, עליך לעשות ברכה ולאכלו בכוונה, כי מי יודע איזו נשמה מגולגלת בתוך הפרי הזה, ועל-ידי הברכה אתה מתקן את הנשמה, ומי יודע איזו התעלות יש לך, על-ידי הברכה שאתה נותן תודה להקדוש-ברוך-הוא. והמשיך מוהרא"ש ז"ל ואמר: עם ישראל זה עם אחד, יחיד ומיוחד, עם עם אמונה באל עולם, עם ישראל אינם חיים בהפקרות, עם ישראל אינם גדלים בזוללות והוללות, עם ישראל מאמינים בהקדוש-ברוך-הוא, באל עולם, שהוא דן את האילנות, את הצמחים, את הפירות וכו', לזאת כשאוכלים איזה פרי, עושים ברכה בכוונה, ונותנים תודה לבורא יתברך שמו, שנתן לנו את הפרי, ונזהרים לא להשליך את הקליפות על הארץ, אלא בפח האשפה, כי מהפרי הזה שאכל – נהנה, על-כן צריך להישמר שלא יתהפך מהפרי הזה להיות מזיק, כי עלולים להחליק, ולשבור יד או רגל, השם ישמור. וכך אנו גדלים בדרך ארץ, היינו שאוכלים את פירותיו יתברך עם ברכה, ותודה אנו נותנים לו יתברך, ושומרים גם-כן שלא להשליך את הפסולת ברשות הרבים וכדומה, כדי שלא ייצא נזק. ולכן בראש השנה לאילנות יוצאים לחוץ ומתבוננים על האילנות מניבי הפירות, ורואים איך הם צומחים וגדלים, ומתבוננים בגדולת הבורא יתברך שמו, ואוכלים את הפירות ושמחים מאוד, ומבקשים את הקדוש-ברוך-הוא, שנזכה שתהיה לנו פרנסה כל השנה, כי מהחיטה עושים לחם, חלות וכו', מהשעורה עושים עוגות, מרק, בירה וכו', וכן משאר שבעת המינים, שהם טובים למאכל ובריאים. ולכן, סיים מוהרא"ש ז"ל, אצל צדיקים היו מאחלים בט"ו בשבט: "שנה טובה ברוכה", ונתנו בזה רמז: ש'ב'ט' – ראשי תיבות: ש'נה ט'ובה ב'רוכה, שאנו מבקשים אותו יתברך, שתהיה השנה טובה וברוכה, ויהיה לנו לחם לאכול ופירות ערבים, ולא נחסר דבר כל השנה. אבל אסור לשכוח לברך ברכות קודם האכילה, כל מאכל וברכתו הראויה לו. וכמו שהזהיר האר"י הקדוש, שנהיה זהירים בברכות הנהנין, ברכות הפירות, לברכן בכוונה גדולה, כי יש שם נשמות המגולגלות, וכשיהודי בזה העולם מברך אותו יתברך על כל פרי ופרי שאוכל, גורם שעשוע גדול בשמיים. וכן בחמישה-עשר בשבט מבקשים ממנו יתברך, שיתן לנו מצות על פסח, וחס ושלום, לא נכשל בחמץ, וכן מבקשים ממנו יתברך, שיתן לנו אתרוג מהודר על חג הסוכות. (שיחות מוהרא"ש, חלק י"ד) |
