סיפורנו הפעם הוא אודות הרב מנחם בצרי זצ"ל מקימם עולה של תורה, מצאצאיו של רבנו הבן איש חי והמקובל האלוקי הרב יהודה פתאיה זצוק"ל.
הרב בצרי זכה להקים את מוסדות "סוכת דוד" המתנוססים לתפארה בירושלים הכוללים: תלמוד תורה, מכינה לישיבה קטנה, ישיבה קטנה, ישיבה גדולה, ישיבה לבעלי תשובה.
חוב ענקי בסך מיליון דולר רבץ על שכמו של הרב בצרי זצ"ל בעקבות ההתפחות המואצת של מוסדות
"סוכת דוד".
"אני חייב לנסוע" – הודיע לבני משפחתו – "זה ייארך כנראה, שבועות ארוכים. אינני יכול לשוב לארץ בלי שיהיה ברשותי כל שעלי להשיב למלווים".
מבט אחרון אל ילדיו, נשיקה למזוזה, והרב מנחם בצרי יצא לדרך הארוכה…
צלצול הטלפון הקפיץ את בני הבית ממקומם. "זה אבא!" קראו הילדים, ממהרים אל המכשיר שהביא להם צלילים מקולו האהוב של האב.
שבועות אחדים חלפו מאז נסע הרב בצרי לחוץ לארץ, והשיחות התכופות עם בני הבית המתיקו במעט את הגעגועים הצורבים. גם הידיעה שעוד קמעה, לקראת חג הפסח ישוב אבא ממרחקים – נטעה בהם כוח להמשיך לשאת את הקושי, ולהמתין בסבלנות ליום המיועד.
אבל הפעם נשאה עימה שיחת הטלפון בשורה לא משמחת…
"אינני יכול לשוב לארץ!" – אמר רבי מנחם לרעייתו – עדיין לא השגתי אפילו עשרה אחוזים מהחוב הלוחץ של מיליון הדולרים. אי אפשר להמשיך ולנהל 'תלמוד תורה' עם חובות כאלו…
אני יודע שזה קשה, אפילו קשה מאוד, אבל אין כל ברירה אחרת! אני מוכרח להישאר כאן בשבועות הבאים, לא אשוב הבייתה לפסח, ואת ליל הסדר תצטרכו לחגוג לבד…"
דמעות נקוו בעיני הרבנית. הפרדה הארוכה נראתה כעת קשה שבעתיים. פסח, החג שבו כל אב מסב בראש השולחן, וילדיו שואלים אותו ארבע הקושיות. היה לה כתמרור זוהר בשבועות הארוכים שחלפו מאז נסע בעלה. לפסח, ידעה, הוא ישוב סוף סוף הבייתה והידיעה הזאת נתנה לה כח להחזיק מעמד. והנה מהלומה שכזו.
כיצד ייראו ההכנות? הניקיונות? הרבנית התעצבה אל לבה, אך לא רצתה להעיק על בעלה. ממילא כבד העול על כתפיו, ידעה. אין צורך שאוסיף על כך משפטי צער וכאב.
הרב ידע היטב גם את אשר לא אמרה לו רעייתו. הפעם, בגלל חג הפסח , יהיה הקושי גדול שבעתיים.
בימים הבאים המשיך הרב במסעותיו, אך כיסוי החוב הענק רחוק מאוד, ומחשבה של ייאוש התגנבה אל לבו והעציבה אותו.
בעודו מהלך בחוצות מנהטן נתקל הרב בצרי בחסיד ברסלב שחילק חוברות חיזוק, קונטרסים של מוהרא"ש הצדיק מיבנאל. החסיד הציע קונטרסים גם לרב בצרי.
"הנה, זה בשבילך" – שלף הרב בצרי שטר בסך דולר מכיסו והושיט לברסלב'ר. החסיד תקע בידו קונטרס ואמר: "קח את זה, זה חשוב מאוד לקרוא… קח ותתחזק!!! יש בחוברת דברים נפלאים"…
"קח עוד דולר ותן לי ללכת"- ענה הרב בצרי – שמיהר מאוד לדרכו.
החסיד לא ויתר. "חשוב לי שהרב ייקח את הקונטרס- אמר ותחב את הקונטרס לידיו של הרב בצרי.
הרב בצרי נטל את החוברת והכניסה עמוק בכיס הפנימי של מעילו ואץ לדרכו. בלילה כאשר שב לאכסנייתו הוא סידר את חפציו ואז גילה את הקונטרס הטמון במעילו ששמו היה "אל תתייאש".
הרב בצרי קרא את החוברת וחש שהדברים נכתבו במדוייק בשבילו. הוא חזר וקרא את החוברת שוב ושוב. בכל פעם הרגיש שמעיינות של אמונה בבורא עולם מפכים בו ומחזקים את רוחו.
בטחונו בבורא עולם התחזק מאוד והוא אמר לעצמו בנחישות רבה:
"בורא עולם הוא כל יכול, הוא יכול לשלוח לי מיליון דולר בקלות רבה!". למחרת בבוקר הוא הזדרז ורכש כרטיס טיסה לארץ ישראל שישיב אותו לארץ הקודש קודם חג הפסח. האומנה בבורא עולם הפיכה בו מרץ עלומים.
"בעזרת ה', אני אגיע לליל הסדר" – התקשר והודיע לנוות ביתו.
"איך תגיע? מתי? האם אספת את סכום הכסף הנדרש"?- שאלה הרבנית.
"הכל בסדר, אין שום בעיה. בעזרת ה' יתברך אני אשיג את הסכום" – סתם ולא פירש ובכך חתם את שיחתו.
כעת פנה הרב מנחם לעשות השתדלות להשגת הכסף. הוא יצר קשר עם מזכירו של הנגיד הר' משה רייכמן וביקש שייקבעו לו פגישה עם הנגיד. המזכיר שהכיר את הרב ואת מוסדות נענה לבקשתו והרב טס לטורונטו כדי להיפגש עם רבי משה רייכמן.
הנגיד קיבל את פניו של הרב מנחם בצרי וביקש לדעת מה רצונו. אני רוצה לשאול שאלה אחת – אמר הרב בצרי בבטחה. האם אתה מעוניין להיות שליח של הקב"ה?
"בוודאי – ענה הר' רייכמן בחיוך – "מי אינו רוצה להיות שליח של הקב"ה"?
הרב בצרי המשיך ולא התבלבל: "אם אתה רוצה להיות שליח של הקב"ה זה יעלה לך מיליון דולר". אני זקוק למיליון דולר. – הס
ביר הרב מנחם לפניו המופתעות של רייכמן – צברתי חובות עצומות בשל הקמת מוסדות " סוכת דוד" …
הר' רייכמן התרשם מאד מדבריו הכנים של הרב בצרי שנאמרו בלהט ומתוך אמונה טהורה בבורא עולם, נעתר לבקשתו והעניק לרב סכום גדול בשמונה תשלומים וסייע גם בהכנת תוכנית הבראה למימון כל החובות של מוסדות הרב.
זכה הר' רייכמן להיות השליח מהשמיים לכסות את הגרעון הכספי להוציא את הת"ת מהקשיים הכספיים. הרב מנחם חזר לביתו וחגג את ליל הסדר עם בני משפחתו בשמחה ובטוב לבב. באותה שנה הגיעו אורחים לרב כדי לחוג עימו את ליל הסדר והם חשו האושר הקורן מפניהם של בני המשפחה. הייתה להם סיבה טובה.
מספר הרב יעקב בצרי שליט"א המנהל כיום את מוסדות "סוכת דוד":
הסיפור הזה ארע לפני כשלושים וחמש שנה שמעתי אותו מפיו של מור אבי. בכל מקום בעולם אליו אני מגיע כדי לגייס כספים אני מספר את הסיפור הזה. הסיפור גם מובא בספר שיצא לאור על אבי בשם "מנחם משיב נפשי" עמ' 164- 166.
לפני כשש עשרה שנה לאחר פטירת מור אבי, נטלתי על עצמי את עול ניהול המוסדות. יצאתי באחד הימים לארצות הברית כדי לגייס כספים, ברשימת הנדיבים אני מוצא את פרטיו של מזכירו של רייכמן. התקשרתי אליו וספרתי לו אודות התרומה הגדולה שנתן הנגיד בעבר למוסדות "סוכת דוד".
המזכיר אמר: "זה לא מציאותי, לא יכול להיות, אולי רייכמן עזר לאביך להחזיק את המוסדות אך מיליון דולר… זה לא נשמע מציאותי".
אמרתי לו: "מור אבי, היה איש אמת אם הוא אמר מיליון דולר – אז זה אמת…
למחרת שהייתי במשרדו של המזכיר, הוא חיפש בארכיון הממוחשב ומצא שאכן רייכמן עזר למוסדות "סוכת דוד" בסך מיליון דולר, הדף עם פרטי התרומה עד היום שמורים אצלי.
באחד הימים אבא הגיע לרוסיה כדי לסייע בהקמת ת"ת מקומי לתינוקות של בית רבן. באותה הזדמנות הוא הגיע גם לאומן כדי להתפלל על ציונו של רבי נחמן מברסלב, זיע"א. אבא ביקש מספר פעמים מר' נחמן אלחדד שהינו סוכן נסיעות שיארגן לו ולרעייתו דירה באומן בימי ראש השנה כדי להיות על ציון רבנו בימים
קדושים אלו, אך לא הסתייעא מילתא.
בחודש תמוז שנת תשס"ז, מור אבי היקר, הרב מנחם היה חולה ושהיתי עמו בארצות הברית לצורך קבלת טיפול רפואי. באחד הימים רציתי לשמח את אבא וסדרתי לו פגישה עם מוהרא"ש כדי שיתברך מפי הצדיק. הגענו למוהרא"ש שהיה באותו עת יושב בבית מדרשו ולומד. הצדיק קיבל את אבא בשמחה גדולה ובפנים מאירות ברך את אבא בלבביות וייחל לו רפואה שלמה והחלמה מהירה. באותה פגישה סיפר אבי אודות הקונטרס שקיבל במנהטן מאת אחד מתלמידיו המפיצים ואשר בזכותו התחזק באמונה בבורא עולם והרהיב עוז לבקש עזרה כספית מאת הנגיד ר' משה רייכמן.
מוהרא"ש מאוד התפעל מהרב בצרי שהגיע אליו כדי להודות לו על הקונטרס שחיזק אותו ופרסם את
הסיפור בדרשותיו ובכתביו כדי שתלמידיו המפיצים את דעת רבנו
בעולם יתחזקו במלאכת ההפצה שהיא מלאכת קודש.
המעיין במכתבי מוהרא"ש ימצא את הסיפור ללא שמות האנשים ובשינוי גרסה קטנים.
וכך כתב מוהרא"ש:
רָצִיתִי מְאֹד שֶׁכָּל אֶחָד מֵאַנְשֵׁי שְׁלוֹמֵנוּ יִרְשֹׁם לְעַצְמוֹ בְּפִנְקָס אוֹ בְּחוֹבֶרֶת, סִפּוּרִים מְעַנְיְנִים שֶׁל הֲפָצָה. אֵלּוּ סִפּוּרֵי צַדִּיקִים, כִּי כְּתִיב (יְשַׁעְיָה ס): "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים", כִּי כָּל אֶחָד שֶׁמֵּפִיץ אֶת סִפְרֵי רַבֵּנוּ יֵשׁ לוֹ הֲמוֹן סִפּוּרִים וַחֲבָל שֶׁלֹּא יִרְשְׁמוּ אֶת זֶה.
הִנֵּה אֲסַפֵּר לָכֶם אֶת הַסִּפּוּר שֶׁלִּי:
נִכְנַס אֶצְלִי רַב גָּדוֹל וּמְפֻרְסָם בְּיוֹם רִאשׁוֹן בַּלַּיְלָה וְהוּא אָמַר לִי בְּזוֹ הַלָּשׁוֹן: "אֲנִי מְחַפֵּשׂ אֶתְכֶם כְּבָר זְמַן רַב
וַאֲנִי רוֹצֶה לְסַפֵּר לָכֶם סִפּוּר וּתְסַפְּרוּ אֶת הַסִּפּוּר הַזֶּה לְכֻלָּם כִּי בְּדִידִי הֲוָה עֻבְדָּא, בָּאתִי לְהַכִּיר אֶתְכֶם מִקָּרוֹב כִּי אַף פַּעַם לֹא רָאִיתִי אֶתְכֶם.
הָרַב הַזֶּה הוּא הָרַב… שְׁלִיטָ"א שֶׁיֵּשׁ לוֹ תַּלְמוּד תּוֹרָה עֲנָק בִּירוּשָׁלַיִם בְּשֵׁם… לְמַעְלָה מֵאַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶת הַתַּלְמוּד תּוֹרָה עִם שְׁמוֹנֶה מֵאוֹת תַּלְמִידִים וְכֵן יֵשׁ לוֹ סְנִיף בְּבֵית שֶׁמֶשׁ עִם עוֹד מָאתַיִם תַּלְמִידִים.
וְזֶה סִפּוּרוֹ: בָּאתִי לְחוּץ לָאָרֶץ לְגַיֵּס כְּסָפִים לַמּוֹסָדוֹת שֶׁלִּי. יֵשׁ לִי כְּבָר אֶת הָעֲשִׁירִים שֶׁעוֹזְרִים לִי בְּכָל שָׁנָה,
הָיִיתִי חַיָּב הֲמוֹן חוֹבוֹת וּבִפְרָט לְאֶחָד גֶּבֶר אַלִּים. הָיִיתִי חַיָּב לוֹ מָאתַיִם אֶלֶף דּוֹלָר וְהוּא אִיֵּם עָלַי, פְּשׁוּטוֹ
כְּמַשְׁמָעוֹ שֶׁיְּחַסֵּל אוֹתִי. לָכֵן הָיִיתִי מְאֹד שָׁבוּר כִּי יֵשׁ לִי שֵׁם טוֹב, וּפִתְאוֹם מִפְּנֵי גֶּבֶר אַלִּים אֲנִי אֲאַבֵּד אֶת הַשֵּׁם שֶׁלִּי? אָז הָיִיתִי מְאֹד שָׁבוּר.
אֲנִי פֹּה בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית מִסְתּוֹבֵב כָּל שָׁנָה וּמְגַיֵּס הַרְבֵּה כֶּסֶף לַמּוֹסָדוֹת שֶׁלִּי, אֲבָל הַפַּעַם הַכֹּל סָגוּר, כָּל
אֶחָד יֵשׁ לוֹ תֵּרוּץ אַחֵר. חָשַׁבְתִּי לְעַצְמִי, עַל כָּל פָּנִים, אֶת מָאתַיִם אֶלֶף דּוֹלָר זֶה אֲנִי מֻכְרָח לְשַׁלֵּם, כִּי מָה אֲנִי צָרִיךְ לְהִסְתַּבֵּךְ עִם אַנְשֵׁי דְּלָא מַעֲלֵי, אֲבָל גַּם אֶת זֶה לֹא הִשַּׂגְתִּי.
הָיִיתִי כָּל כָּךְ מְדֻכָּא וּמְיֹאָשׁ, עַד שֶׁצִּלְצַלְתִּי לְאִשְׁתִּי – "אֲנִי לֹא חוֹזֵר הַבַּיְתָה… פָּשׁוּט אֲנִי מְפַחֵד… וְאִשְׁתִּי הִתְחִילָה לִבְכּוֹת לִי "מָה אִתְּךָ? אֵיפֹה הָאֱמוּנָה שֶׁלְּךָ? לָמָּה אַתָּה כָּל כָּךְ מִתְיָאֵשׁ?"
וְהוּא אָמַר לָהּ: "מָה אֲנִי אֶעֱשֶׂה? אֲנִי מְיֹאָשׁ!…"
אֲזַי אִשְׁתּוֹ הִתְחִילָה לְהַרְגִּיעַ אוֹתוֹ… אַל תִּהְיֶה מְיֹאָשׁ… בְּסֵדֶר, תִּשָּׁאֵר כְּבָ
ר שָׁם בְּאַרְצוֹת הַבְּרִית עַל הַחַגִּים.
הוּא הָיָה מְאֹד מְמֻרְמָר וּמְיֹאָשׁ כִּי אַף פַּעַם לֹא קָרָה לוֹ מִקְרֶה כָּזֶה שֶׁיְּאַיְּמוּ עָלָיו, וְהוּא בְּסַכָּנַת חַיִּים, וְהָיָה מְאֹד מְאֹד שָׁבוּר.
עֶרֶב אֶחָד הוּא יוֹצֵא מִבֵּית הַמָּלוֹן וּמִסְתּוֹבֵב לוֹ בָּרְחוֹב. וְהִנֵּה בָּא לְפָנָיו אֶחָד מֵהַמְּפִיצִים וְנוֹתֵן לוֹ קוּנְטְרֵס 'אַל תִּתְיָאֵשׁ', הוּא הִסְתַּכֵּל עָלָיו כְּאִלּוּ נָפַל מֵהַלְּבָנָה – "מֵאֵיפֹה אַתָּה בָּא? מֵאֵיפֹה אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁאֲנִי מְיֹאָשׁ?" אֲבָל
הוּא הָיָה כָּל כָּךְ בְּדִכָּאוֹן שֶׁלֹּא עִנְיֵן אוֹתוֹ שׁוּם דָּבָר וְאָמַר לַמֵּפִיץ: "תַּעֲשֶׂה לִי טוֹבָה, אֲנִי לֹא רוֹצֶה לִרְאוֹת אוֹתְךָ".
הַמֵּפִיץ אָמַר לוֹ: "קְחוּ! זֶה יִהְיֶה טוֹב בִּשְׁבִילְכֶם". בְּאֵין בְּרֵרָה לָקַח אֶת הַקּוּנְטְרֵס וְנָתַן לוֹ עֲשָׂרָה דּוֹלָר, הַמֵּפִיץ רָאָה שְׁטָר שֶׁל עֲשָׂרָה דּוֹלָר אָמַר: "רֶגַע!
רֶגַע! הִנֵּה אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם עוֹד חֲבִילָה שֶׁל קוּנְטְרֵסִים".
אָמַר לוֹ: "תַּעֲשֶׂה לִי טוֹבָה, לָקַחְתִּי אֶחָד מַסְפִּיק… לָקַח אֶת הַקּוּנְטְרֵס 'אַל תִּתְיָאֵשׁ' וְחָזַר לַמָּלוֹן וְעָבַר עַל כָּל
הַקּוּנְטְרֵס פַּעַם אַחַת, פַּעַם שְׁנִיָּה, פַּעַם שְׁלִישִׁית. עֶשֶׂר פְּעָמִים חָזַר עַל הַקּוּנְטְרֵס וְאָז הוּא הִשְׁתַּנָּה מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה וְנִכְנַס בּוֹ בִּטָּחוֹן עַצְמִי וְצִלְצֵל לְעָשִׁיר בְּטוֹרַנְטוֹ שֶׁמַּכִּיר
אוֹתוֹ כְּבָר מִזְּמַן, שָׁנִים עַל גַּבֵּי הַשָּׁנִים, וְאוֹמֵר לוֹ: "תִּרְאֶה, אֲנִי נִקְלַעְתִּי בְּמַצָּב מְאֹד מְאֹד חָמוּר, אֲנִי מְפַחֵד לִנְסֹעַ הַבַּיְתָה, אֲנִי מֻכְרָח מָאתַיִם אֶלֶף דּוֹלָר, כִּי אַחֶרֶת אֲנִי מְיֹאָשׁ מֵהַחַיִּים שֶׁלִּי.
הֶעָשִׁיר אָמַר לוֹ: "תִּקַּח אֶת הַמָּטוֹס הָרִאשׁוֹן וְתִסַּע הַבַּיְתָה לַחַגִּים, וְלִפְנֵי שֶׁאַתָּה עוֹד תַּגִּיעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּבָר הַכֶּסֶף יִהְיֶה בַּבַּנְק שֶׁלְּךָ. זֶה הִכְנִיס בּוֹ
בִּטָּחוֹן עַצְמִי, שִׂמְחָה כָּזוֹ, עַד שֶׁתָּפַס אֶת הַמָּטוֹס הָרִאשׁוֹן וְנָסַע הַבַּיְתָה, וְסִיֵּם: "עַכְשָׁו אַתֶּם מְבִינִים לָמָּה אֲנִי רוֹצֶה לְהַכִּיר אֶתְכֶם? הֲרֵי הַקּוּנְטְרֵס הַזֶּה הִצִּיל אוֹתִי, וְהִצִּיל אֶת נַפְשִׁי, וְהִצִּיל אֶת חַיַּי".
רוֹאִים מִכָּל זֶה אֶת מַעֲלַת הֲפָצַת מַעְיְנוֹת הַחָכְמָה הַחוּצָה – סִיֵּם הַצַּדִּיק אֶת דְּבָרָיו.
(אֲשֶׁר בַּנַּחַל, כֶּרֶךְ קסג, מִכְתָּב ד תתקמה, כ' בְּתַמּוּז תשס"ז)
תודתי נתונה לרב שלמה ויזמן ולרב יעקב בצרי שליט"א שסייעו ועזרו שסיפור זה ייצא לאור עולם.